הדיכוטומיה ברורה לכאורה: אם אדם טוב הוא זה העושה מעשים טובים ופעולות ראויות, הרי שעל דרך ההיפוך, אדם רע יהיה זה שמקיים ועושה מעשים רעים ופעולות בלתי מוסריות. אולם המציאות המודרנית מציעה תמהיל מעניין לגבי מושגיו של הרוע: ההגדרה הברורה המתקבלת מדמותן המיתית של מכשפות ומכשפים, אימהות חורגות וחיות טרף אכזריות - הגדרה זו אובדת במורכבות רבת הפנים של חיי היומיום, נטולי האנשה וקוסמולוגיה.

רצח, גניבה, אונס, אלימות וניצול לרעה - כל אלה (ונגזרותיהם) הם רעות חולות שהחברה מתגוננת מפניהן בשלל דרכים וחומות מגן: איסורים, חוקים, עונשים וגינוי ציבורי. אך מה בנוגע למעשים שאינם בחזקת פשע של ממש? כיצד יש לשפוט את התנהגותו הרעה של אדם, על אף שאינו עובר בהכרח על צו ברור וחד משמעי? האם נדרש או אפשר ללמד עליו זכות? וכיצד ההתייחסות אליו מעידה עלינו - על אישיותנו, כאנשים, כציבור, כחברה? כיצד אנו עצמנו נבחנים בהתמודדותנו עם שיפוט סיטואציה בלתי החלטית מבחינה מוסרית?

ז'מוחין איבן אבראמיץ אינו אדם רע. בנקודה זו של חייו הוא בעיקר זיכרון וניגוד בין מי שהיה למי שהינו: "פעם... איש צעיר, בריא וחזק, ועכשיו זקן... מצומק, שחוח וגבינים עבים וצפופים לו ושפם שיבה ירקרק"1. מעברו כקצין קוזאקים לא נשתייר אלא צל עלוב וצרור מחשבות - מחשבות קשות, ארוכות, מהורהרות. מחשבות אודות טיבו חסר התועלת של העולם2. בגידת הגוף מובילה לבגידת הנפש; העולם שהכיר חלף ואיננו. שיפור, התקדמות או אפילו הטבה בתנאים הקיימים הם מציאות בלתי אפשרית, בלתי ריאלית לדידו. לא משום היעדר יכולת כמו בגין העדר רצון: הקצין אבראמיץ הוא אדם של גוף, לא של נפש, עיוור באופן מוחלט ליקום האנושי סביבו ולפוטנציאל הטוב האפשרי3. כיצד אדם שכזה יוכל לבצע שינוי מתוך אמונתו המוחלטת בטיבו הבלתי ניתן לשינוי של העולם?

בדרכו חזרה מן העיר, שם חתם על צוואתו, פוגש ז'מוחין בעורך דין - "אדון בהיר שיער, לא זקן, שתיק בלה בידו"4 ומגולל בפניו באריכות את חוכמת חייו. הצעיר הופך לכומר המוודה של אבראמיץ, מנומס וסבלני דיו לשאת את נוכחותו ואת דבריו כמו גם את השהות במחציתו של הזקן החולה, לפחות בתחילה. ז'מוחין מספר לו על השעמום שבחייו לצד אשתו ושני בניו הצעירים - "בני בליעל. ללמד אותם כאן בערבה, אי אפשר. אין בית ספר, לשלוח אותם לנובוצ'ר'קאסק - אין די כסף וגדלים הם כאן כגורי זאבים. לא אתפלא, אם ישחטו מישהו על אם הדרך"5.

דבריו נשמעים בוטים וקשים. הגיגיו הפילוסופים אודות טיב הנישואין, מהות החיים וסדר העולם

מצטיירים אותו כטיפוס טרחני, מלנכולי ומייגע. אולם דווקא בעניין בניו הצעירים אין אבראמיץ מגזים כלל. ההפך הוא הנכון: כאן הוא מפליא לדייק באבחון מהותם ואישיותם האמיתית.

"בחצר, על יד הדיר, עמדו שני בני ז'מוחין: אחד בן תשע עשרה והשני נער - שניהם יחפים, ללא כובעים. בדיוק ברגע שהכרכרה נכנסה בחריקה לחצר, הפריח הצעיר השמימה תרנגולת, שהייתה מקרקרת וטסה מפרפרת, בצורת קשת. הבחור הקשיש ירה ברובו, פגע בתרנגולת והרגה. בנפילתה נחבטה קשה באדמה.

"שלי מתאמנים לירות בעופות," אמר ז'מוחין"6.

לצעירים אלה אין לא חינוך ולא תעסוקה. הם הייצוג הנגדי לאורח המלומד, עורך הדין עדין הנפש7, צמחוני ממניעים אידיאולוגיים. קטילת יצורים אחרים היא מעשה הנמצא בניגוד להשקפותיו, כך הוא מספר לז'מוחין בשעת הארוחה, מעורר בזקן מחשבות פילוסופיות אודות האפשרות כי כל בעלי החיים ישוחררו יום אחד ויחיו כחיות בר חופשיות. כל החיות - למעט חיה אחת, שהיא לדידו התגלמות הניהיליזם והריקבון המוסרי: החזיר8. החזיר, כמו שני בניו הסוררים, כמו כל יצור אנוש בעצם, הוא התגלמות התזה המוסרית של ז'מוחין אודות העולם. תזה הרואה את יצר האדם כרע ומושחת מנעוריו ולא השנים, על כל הניסיון והלמידה וההתפתחות שהן מגלמות בתוכן, יוכלו לרכך או לשנות את מהותו המעוותת. במצב עניינים שכזה, הפתרון הוא אחד: מיגור. מיגור והכחדה טוטאלית. לא שיקום, לא שינוי, לא שיפור. בהעדר כל סיכוי להטבה, לא קיימת גם כל אפשרות לתיקון.

זו אמונתו של קצין הקוזאקים בדימוס. זו הראייה המצומצמת שמזהה את התופעה אך אינה מסוגלת לעשות את הצעד הנוסף אל עבר נקיטת עמדה ועשיית מעשה. ז'מוחין משלים עם מה שהוא רואה. לדידו אין ולא תהיה מציאות אחרת, נטולת רוע. כל שאפשר לעשות הוא רק להכיר בה - וחסל9.

ז'מוחין שוטח את טיעוניו ללא הפסק כאדם המתיירא מן המוות ומנסה להודפו מעליו באמצעות מחשבות ומילים. הוא מתקנא באורחו על שיש בו משהו רגוע, שלם ושליו, בעוד הוא עצמו טיפוס עכור שלווה בעליל. ברם, האמת צריכה להיאמר: ז'מוחין היה דברן בלתי נלאה מאז ומעולם. חוותו זכתה לכינוי "החווה של פרא אדם" משום ש"לפני שנים רבות לן בחוותו... מודד אחד; שוחח איתו כל אותו לילה, ובבוקר אמר לו בחומרה: "הוא, אדוני הנכבד, פרא אדם!" ומכאן בא השם "החווה של הפרא אדם" "10. כך הוא נוהג גם באורחו הנוכחי, עד שהוא מוציא אותו מדעתו. הוא עצמו אינו מבחין בכך, כשם שאינו מבין את כאב אשתו האומללה. ז'מוחין נעדר את הרגישות האנושית הבסיסית, את האמפטיה לאדם השני. אפילו את התרעומת המופנית כנגדו אינו קולט - סמויה11 או גלויה12. כמי שמאמין בפטליזם של המין האנושי, אבראמיץ אינו טורח לחנך אפילו את שני בניו, מניח להם לא רק להרוג בעלי חיים, אלא לעשות זאת בדרך אכזרית ואיומה מאין כמותה13.

ז'מוחין אינו מתעסק במציאות של כאן ועכשיו, אלא חושב מחשבות פילוסופיות משום שהוא נהנה לחשוב, נהנה מתחושת העליונות המרוממות שמחשבות שכאלה נוסכות בו14. הדברים לא מאוד מסעירים אותו, לא מאוד מטרידים אותו: הוא חושב עליהם ואז מפסיק. מחשבותיו אינן מובילות לתיקון אמיתי - רעייתו האומללה, הסובלת, שני בניו הגדלים כמפלצות חסרות רגש, ביתו המוזנח, המחניק, התנאים הבלתי אפשריים שמשפחתו חיה בהם - כל אלה הם רק דברים שיש לדבר עליהם, לא לשנותם.

ההתעסקות באה רק לשם ההתעסקות, לשם ההרגשה הטובה, ועל כן דווקא היא המאפשרת את המשך קיומה של אותה מציאות קשה, מציאות בלתי מוסרית ומושחתת, שכנגדה קובל ז'מוחין בחריפות כה רבה.

בנושאים של רוע ואל מול התנהגות הנובעת מתוך רשע גמור, דרושה התערבות אמיתית, ממשית, כפי שניתן ללמוד ממשל הבאובבים והעשבים השוטים ביצירתו של אנטואן דה סנט אכזיפרי - "הנסיך הקטן":

"... על הכוכב של הנסיך הקטן, כמו על כל הכוכבים, היו עשבים טובים ועשבים שוטים. כלומר, היו זרעים טובים של עשבים טובים וזרעים רעים של עשבים שוטים. אבל את הזרעים אי אפשר לראות. הם ישנים בסתר האדמה עד שלזרע זה או אחר מתחשק להתעורר... ואז הוא מתמתח וקודם כל זוקר בביישנות אל השמש נבט קטנטן נחמד ותמים. אם הוא נבט של צנונית או של שיח שושנים, אפשר להניח לו לצמוח כרצונו. אבל אם הוא עשב שוטה, יש לעקור אותו מהר, ברגע שעומדים על טיבו. והנה, על הכוכב של הנסיך הקטן היו זרעים נוראים... זרעים של באובבים. אדמת הכוכב הייתה נגועה בהם ממש. ובאובב, לעולם לא תיפטר ממנו אם איחרת את המועד. את כל הכוכב ימלא ויגדוש וינקב אותו בשורשיו. ואם הכוכב קטן מדי והבאובבים רבים מדי, הם אף יבקעו אותו.

"זה עניין של משמעת," אמר לי הנסיך הקטן... "בבוקר, אחרי שאתה מסתדר, מתרחץ ומתלבש, עליך לסדר בקפדנות גם את הכוכב. עליך להקפיד לעקור בקביעות את באובבים ברגע שאתה מבדיל ביניהם ובין שיחי השושנים, שהם דומים להם דמיון רב כשהם באבם. זו עבודה משעממת מאוד, אבל קלה מאוד... לפעמים אין כל רע אם דוחים עבודה מסוימת. אבל כשמדובר בבאובבים, כל דחייה היא אסון..." פגיעתם הרעה של הבאובבים כל כך ידועה, והסכנות הצפויות למי שיקלע לאסטרואיד כל כך גדולות, שהפעם אני יוצא מגדרי ואומר: "ילדים! היזהר מהבאובבים!" "15.

הפרשנות אודות מהות הרוע הגלומה בדימוי הבאובבים מתפצלת לשתי גישות: הגישה "הרלוונטית", הרואה בבאובבים מטפורה לנאציזם ולמלחמת העולם השנייה16, והגישה הרחבה, המגלה בעצים את מהות הרוע באשר הוא קיים17.

באמצעות המשל אודות צמיחתם משוללת הרסן של עצי הבאובב מבקש המספר ללמד את קהל קוראיו את מידת הזהירות הנדרשת בהתמודדות עם ישות הרסנית שכזו; יש לעצור את הגדילה וההתעצמות בכל תוקף - למגר את הרוע עד כדי הכחדתו המוחלטת. לא פעם ולא פעמיים, אלא יום - יום וכל יום מחדש.

העניין החמור ביותר לעניין זרעי הבאובבים הוא חוסר היכולת הראשונית להבחין בגרעין הרשע הטמון בהם. על פניו הם נראים דומים לכל הזרעים האחרים - טובים ומלאי הבטחה. אך הבעייתיות הטמונה בעצי הבאובבים הינה כפולה: גרעין הרוע אינו מאפשר זיהוי אלא עד שכבר מאוחר מדי ועצם הזיהוי אינו מאפשר טיפול או השמדה. הזיהוי אינו מאפשר דבר בעצם - רק הכרה בדרך שאין ממנה חזרה.

ההבחנה בין "טוב" וב"רע" אינה כה חד משמעית ב"פרא אדם" לאנטון צ'כוב; דמותו של עורך הדין עדין ההליכות אינה מצטיירת כניגוד ברור ומובחן לדמותו של ז'מוחין משום שזה האחרון אינו, כאמור, אדם רע. לפחות, לא במובנו המקובל של המונח. אך זוהי חזותו המתעתעת של הגרעין הבלתי ברור. זה שלא ניתן להבחין בינו לבין גרעין של שיח שושנים...

ז'מוחין מזהה את הרע בכל העולם סביב, רק לא בו עצמו. גם אם הערותיו יכולות להתפרש כנכונות, הרי שהמקור ממנו הן נובעות אינו ראוי ונכון: ז'מוחין אינו מבקש להבין את התנהלות העולם או לתקנו ולשפרו. ז'מוחין מבקש לדבר18. וכשזו כוונתו ומטרתו, אזי ממילא ומלכתחילה אין כל מקום ושייכות להגות באפיקים מועילים וטובים, שיסייעו במיגור הרוע ובהכחדתו. גם כשרוע זה מתגלם בשני בניו הצעירים, שבהעדר השגחה וחינוך הופכים לשני פראי אדם.

ז'מוחין מודע לסכנה האיומה הגלומה במעשיהם ובהתנהגותם, אך הוא מרחיק ומבדיל עצמו מהם, מתוך התנהלות אי אכפתי ו"פראית", שבגינה זכה גם הוא לכינוי "פרא אדם". התנהלות המקדשת רק את ערך עצמה, מהוויה וצרכיה על פני התחשבות בזולת.

התנהגותו, מחשבותיו, האופן בו הוא תופס את עצמו - כל אלה מעידים על ז'מוחין כי הוא מבכר את תועלתו האישית על פני כל שיקול אחר, תוך התעלמות גורפת מהשלכות מעשיו (וליתר דיוק - מהשלכות אי מעשיו) על העולם והאנשים סביבו. בכך הוא מהווה את התגלמותו הספרותית של זרע הבאובב החמקמק והבלתי מזיק לכאורה: מושחת מעצם מהותו על אף שנראה בלתי מזיק בראשונה. עשב שוטה אך לא מסוכן, לפחות לא כמו בניו המסוכנים בהחלט, אך בפועל אכזרי ובלתי מוסרי בדיוק כמותם.

1 אנטון צ'כוב, "פרא אדם", כתבי אנטון צ'חוב, עמ' 187.

2 "וכל זמן הנסיעה לא פסק לחשוב מחשבות נוגות ורציניות על המוות הממשמש ובא, על שהבל הבלים הכול - הכול, על אפסותו של כל הקיים" שם, עמ' 187.

3 ביתו - "בית נמוך וחצר גדורה באבן כהה. גג הבית היה ירוק, הטיח התקלף והחלונות היו קטנים, צרים, דומים לעיניים עצומות למחצה. החווה עמדה על תלולית חרבה, ללא מים וללא עצים" (שם, עמ' 188) - הינו הבבואה לאישיותו של ז'מוחין: שממה יבשה ועליה מבנה מט ליפול, ישן ומתפרק - שריד עבר שכבר עבר זמנו. החלונות, צוהר לעולם שבחוץ כמו לעולם שבפנים, מאפשרים הצצה מצומצמת בלבד, הסתכלות חטופה ומגמתית ללא ערך ממשי.

4 שם.

5 שם.

6 שם.

7 "האדון בהיר השיער הקשיב יפה, עונה היה קצרות ובקול שליו על השאלות - נראה שאופיו שקט וצנוע... רק הענווה הטבעית ועדינות נפשו מנעוהו מהביע תרעומתו במילים... " שם, עמ' 187 - 194.

8 "הרי חזיר, אם יחיה בחופש ולא ישגיחו עליו, ישמיד הכול ביום אחד. אם כן, זהו חזיר ולא לחינם קראו לו חזיר" שם, עמ' 189.

9 אשתו של ז'מוחין מגלמת את הדוגמה ההפוכה לבעלה: טיפוס מפוחד, אומלל, הרואה באורח הרגעי מושיע אפשרי לגורל שני בניה ומבקשת את עזרתו בהצלת עתידם: "יש לנו, אדוני רב החסד, שני בנים, וצריך היה מובן למסור אותם ללמוד. אך איש אינו מבקר אצלנו, ואין עם מי להתייעץ. ואני עצמי אינני יודעת ולא כלום. אם לא ילמדו, יגויסו כטוראים פשוטים - קוזאקים. לא טוב - אדוני! בורים גרועים ממוז'יקים, ואיבן אבראמיץ בעצמם בוחלים בהם, ולא מרשים להם להיכנס לחדר. ברם, כלום הם אשמים? לפחות את הבן הצעיר ללמד, באמת, הרי כל כך חבל!" שם, עמ' 190.

10 שם, עמ' 188.

11 כשהוא מדבר בגנותן ובעליבותן של הנשים כמין נחות, עורך הדין המאופק אינו יכול לשאת עוד את דבריו ומבקש לצאת במהירות מהחדר ולהסתלק מנוכחותו. ז'מוחין, ללא מחשבה, קם מיד ומצטרף אליו.

12 "רק כשהיה (עורך הדין) כבר בשער לא יכול להתגבר, קם וצעק בקול רם ובכעס: "הוא נמאס עלי!" ונעלם מאחורי השער... הזקן, נבוך ובלתי מסוגל לפרש את הגערה המשונה, הבלתי צפויה, של האורח, צעד לאיטו לבית, ישב אל השולחן וחשב זמן רב על הנוער של עכשיו, על קלקול המידות הכללי, על טלגרף, טלפון, אופנים, ועל זה שכל זה אינו דרוש, מיותר" שם, עמ' 194.

13 דומה שרק בה הם עסוקים, בכל פעם שרואים אותם: "על יד הדיר עמדו שני בני ז'מוחין: הבכור החזיק רובה והצעיר החזיק בידו תרנגול צעיר, בעל כרבולת בהירה, יפה. הצעיר זרק בכל כוחו את התרנגול. הלה עף מעל הבית, התהפך באוויר כיונה; הבכור ירה והתרנגול צנח ארצה כאבן" שםף עמ' 194.

14 "מחבב היה להתפלסף, כשהיה נשאר ביחידות. או אז נדמה היה לו שהוא איש רציני, מעמיק, המתעניין אך רק בבעיות רציניות ביותר. גם עכשיו שקע בהגיונותיו והיה ברצונו להתרכז במחשבה מקורית כל שהיא, חשובה, שאינה דומה לאחרות, שתהיה לו כמדריכה מרכזת בחיים. היה ברצונו לקבוע לעצמו תקנות כדי שחייו יהיו גם הם רציניים ובעלי ערך כמוהו", שם, עמ' 190.

15 אנטואן דה סנט אכזיפרי, "הנסיך הקטן", עם עובד, תל אביב, 2004 (הדפסה עשרים ושלוש. הודפס לראשונה בדפוס הוברמן תל אביב, 1946), עמ' 17 - 21.

16 דעה זו נתמכת גם באמצעות תמונת הפתיחה, בה מתאר הנסיך הקטן ציור ובו נחש בולע פיל; "... ניתן לאתר בספר שרשרת בת שלוש חוליות: נחש - פיל - באובב. שני קצותיה עשויים לסמל את הנאציזם... הפריט ה"היסטורי" הבא נמצא בדמותם של זרעי הבאובב.... חוקרים... (תופסים) את עצי האנדסוניה כאלגוריה מוצפנת לנאציזם" שם, עמ' 91.

17 "עיון בסיפורם של הבאובבים... יוביל בהכרח לראותם כסמל לרוע ה"כללי" השורר בעולם: ההבחנה בין העשבים "הטובים" ו"הרעים" כמוה כהבחנה בין טוב לרע, במהלכה נתקלים לא אחת בקשיים, מפני ש"הבאובבים [...] דומים להם [לשיחי השושנים] דמיון רב כשהם באיבם" (21). על הרוע הכללי שמייצגים לדעתו הבאובבים כותב מונן: "ללא ספק יהא זה נכון יותר לתאר, שכשם שכוכביתו של הנסיך הקטן עשויה בדמותו כך יהיו הבאובבים המשענת הריאלית בה נאחזת הפשטה פסיכולוגית: המאפיינים 'הרעים'. הם עיקשים ('ובאובב, לעולם לא תיפטר ממנו אם איחרת את המועד', הערה של מחנך, כמו גם של פסיכיאטר). הם הורסים את כל ה'מאפיינים' האחרים ('את כל הכוכב ימלא ויגדוש וינקב בשורשיו') הורסים את האדם (בשעת ביקוע הכוכבית), או מחוללים מחלת נפש" (ח2, 76, אגב השמטות. הסוגריים הרגילים - במקור)" שם, עמ' 91.

18 "מחבב היה להתפלסף, כשהיה נשאר ביחידות. או אז נדמה היה לו שהוא איש רציני, מעמיק, המתעניין אך ורק בבעיות רציניות ביותר. גם עכשיו שקע בהגיונותיו והיה ברצונו להתרכז במחשבה מקורית כל שהיא, חשובה, שאינה דומה לאחרות, שתהיה לו כמדריכה מרכזת בחיים. היה ברצונו לקבוע לעצמו תקנות כדי שחייו יהיו גם הם רציניים ובעלי ערך כמוהו" אנטון צ'כוב, "פרא אדם", כתבי אנטון צ'חוב, עמ' 190.
 
 
* דוקטור גתית שמעון- מומחית ליצירות או. הנרי ואנטון צ'כוב. עוסקת גם בגישור ובקולנוע.