יציאת מצרים שלי/ עדה אהרוני
נולדתי בקהיר, מצרים, וכבר בילדותי הרגשתי זרה וכרסמו בי געגועים לארץ באמת משלי. מאוחר יותר, למדתי להגדיר את הרגשת האי-נוחות, המחסור והחיפושים שלי - היו אלה חיפושים אחרי זהות לאומית משלי, שתמלא את החסר בזהותי ותשלים אותי.
את התשובה לגעגועי לארץ משלי מצאתי בתחילה, בתנועת הנוער הציונית "מכבי החלוץ", אליה הצטרפתי מגיל 10. בתנועה, למדתי בהתלהבות לרקוד ריקודים ישראליים ולשיר שירים מרגשים בעבריתת מבלי להבין אותם. גם שמעתי הרצאות מרתקות והן העשירו אותי והרחיבו את הידע שלי על העם היהודי, על החלום הציוני, ועל הרצל וחזונו שכה הקסים אותה. חוזה המדינה, תיאודור הרצל, והמדריכה הנפלאה שלי, קלרה מריאמס, נהפכו לגיבורים הנשגבים הפרטיים שלי. דרכם ססה תקווה בלבי שיום אחד תהיה לי מדינה באמת משלי, למדתי לאהוב בכל נימי לבי את מדינת ישראל העומדת לקום.
בטיול למעדי עם חברי הגרעין מ"מכבי קהיר". עדה השלישית מצד ימין (עם הסרט בשׂער)
היו לנו טיולים יפים עם המכבי, ברחבי קהיר ובאלכסנדריה. באחד הטיולים היפים והמרתקים לפירמידות בגיזה, עם הגרעין שלי מ"מכבי", שמעתי לראשונה, מתוך פטפון, את קולה העמוק והמרגש של הזמרת יפה ירקוני, ששרה: "ארצנו הקטנטונת, ארצנו היפונת, ארצי שלי, שלי...." המילים נשאו אותי על כנפיהן. כעת האמתי בבטחה שיום אחד בקרוב תהיה ליהודים באמת ארץ קטנה משלנו, עם תרבות, שפה ושורשים שלנו. החלטתי כבר אז, מול הספינקס – למרות גילי הצעיר – שיום אחד בקרוב אעלה לארץ-ישראל ותאעזור לה להיבנות כמדינה. הרגישתי שרק בה אוכל למלא את החלל הרוחני של ישותי ולהשלים את זהותי. כך שמדינת ישראל הייתה עבורי לא רק חזון אלא ממש צורך קיומי!
אבי, נסים ידיד, היה איש תבואות ועסק במצרים בסחר בינלאומי של קמח ותבואות. ואימי הכה אהובה, פורטונה כהן חמסי, לפני הנשואים, היתה מורה לפסנתר. משפחתי נמנתה עם המעמד הבינוני גבוה. למדתי בבית הספר היוקרתי האנגלי לבנות "אלברנייה", שהיה ממוקם בזמאלק – רובע עשיר בקהיר, על גדות הנילוס.
בתמונה להלן של בנות שתי הכיתות העליונות בבית ספרי "אלברניה" – אני בשורה הראשונה, חמישית מצד שמאל.
בנות שתי הכיתות העליונות בבית הספר האנגלי המצוין שבו עדה למדה: "אלברניה" בזמאלק, קהיר
כשאני מסתכלת בהתרגשות ובנוסטלגיה על התמונה הזאת, אני מבינה איזה מיקרוקוסמוס בית ספרי היה! בנות כמעט מכל ארצות תבל ומכל התרבויות! עבורי היה זה חיזוק להשקפת עולמי ולהרגשתי כאזרחית לא רק של מדינת ישראל בדרך, אלא גם כאזרחית עולם. אנו, עשר הבנות היהודיות בכתה, היינו תמיד בין הראשונות בכל המקצועות. לאחרונה קיבלתי שני מכתבים נפלאים מהנזירה, סיסטר מרי אודיל, שבמקרה קנתה בחנות בניו-ג'רסי בארצות-הברית את ספר השירה שלי הראשון, Poems from Israel. התרגשתי לקרוא את אשר כתבה לי: "I love your book like the Bible!" - אני אוהבת אספר השירה שלך כמו התנ"ך - מחמאה לא קטנה מפי נזירה!
כשהיינו בחופש קיץ באלכסנדריה ב 1943, הופצצנו על ידי הלופטווף הנאצי וזה גרם לי לפחדים ולמחשבות על כמה האנושות יצא מדעתה והורגת את עצמה! מאוחר יותר, קראתי בלילות עם פנס תחת השמיכה, שהורי לא יראו שאני עדיין ערה, את הספר על "גטו ורשה", שקלרה מסרה לי בסתר ונחרדתי. כששליח מישראל הרצה לנו, נוער המכבי, בסינמה סטרנד הפתוח, על זוועות הנאצים במחנות הריכוז, הוא הסתכל ישר בעיני ואמר: ילדים בגילכם נשרפים בתנורים כל יום! רעדתי והרגשתי שאני יחד איתם נשרפת מכעס ומחוסר אונים. "המלחמה" בפועל וכקונצפט, נהפכה לאויב שלי האישי. תיכף לאחר המלחמה, ב 1945, בבית הספר, יחד עם חברתי המוסלמית קדריה, יסדנו והוצאנו לאור עיתון ספרותי שנקרא: הקשת בענן (THE RAINBOW). המוטו שלו היה: "לגרש את המלחמות מהעולם!" בעיתוננו "הריינבו", טווינו את חלומותינו שמלחמת העולם השנייה תהיה האחרונה, וביניהם שבנינו, שלי ושל קדריה, יהיו אף הם חברים קרובים, כפי שאנו, היהודייה והמוסלמית. כמה נאיביות היינו אז! כשבני אריאל היה בצבא ב"מלחמת יום הכיפורים" ב-1973 מול המצרים בסיני, נחרדתי כי אולי יעמוד מול בנה של קדריה והם עלולים להרוג זה את זה – במקום להיות ידידים קרובים כפי שחלמו אמותיהם. החלום והמטרה של "הקשת בענן" – לגרש את המלחמה מן העולם – מלווים אותי עמוק כל חיי, והם חלק אינטגרלי מאישיותי ויצירתי עד עצם היום הזה.
בבית הספר, התאהבתי עמוקות בספרות האנגלית הנפלאה. גיליתי ובלעתי בהתרגשות ובשמחה רבה את היצירות של מיטב הסופרים האנגלים: שייקספר, דיקנס, ג'יין אוסטין, האחיות ברונטה, המינגוויי, סטיינבק ועוד רבים. שפת אמי הייתה צרפתית, כמו של רוב יהודי מצרים, וקראתי בשקיקה גם את יצירות הסופרים הצרפתים. במיוחד אהבתי את רוסו, ויקטור הוגו, זולא, אלכסנדר דיומא ומופסאן. הספר האהוב עלי מכול היה מאת הסופר הרוסי טולסטוי מלחמה ושלום. שמחתי שגם הוא חשב שהאנושות חייבת לגרש את עצם הקונצפט ועשיית המלחמה מחיינו וממפת העולם.
לקראת בחינת הבגרות – הMatriculation London, התרגשתי במיוחד משירי השלום החזקים של המשורר הבריטי וילפרד אוון. הוא תיאר בצורה מוחשית ומרגשת את הזוועות של מלחמת העולם הראשונה, שהיתה מלחמת גזים, והאבסורד והבזבוז של המלחמה: "The Pity of War!" . הוא חידד וחיזק את דעותי והרגשותי כלפי המלחמה והזדהיתי עם כל מילה שלו. החלטתי אז עמוק במוחי ובלבי, שאמשיך את דרכו של המשורר הדגול הזה ואשתמש כמוהו במילים, בשירה ובספרות, כדי להביא לתודעת העולם את אבסורד ואפסות המלחמה ולגרשה מעל הפלנטה שלנו. שאפתי בכל לבי לעזור לבנות מצרים ומזרח תיכון טובים יותר, עולם צודק, רציונלי והומני יותר, ללא ההרס של המלחמות וללא תרבות של אלימות, ובעיקר, לעזור לבנות את ארצי העתידית, ישראל, לפי הערכים האלה. עברתי את בחינת הבגרות מלונדון בהצטיינות והתכוננתי לכניסתי לאוניברסיטה האמריקאית בקהיר.
כל עולמי העשיר הזה השתנה להחלטין לקראת קום מדינת ישראל. חיי משפחתי – הוריי, אחיותיי ז'ינט ואתי, אחי הקטן דוד, וחיי שלי – התנהלו עד כה על מי מנוחות ובאושר עד להכרזה באומות המאוחדות בנובמבר 1947, על חלוקת פלשתינה לשתי מדינות. לאחר זאת החלו החיים במצרים להיות בלתי נסבלים. שלטונות מצרים סגרו את תנועת הנוער "מכבי החלוץ", שהייתה לי כבית שני; וקהילת יהדות מצרים שעד כה שגשגה הן מבחינה כלכלית והן מבחינה מסורתית, תרבותית ואינטלקטואלית, פתאום קיבלה תפנית של אי-ודאות, אי-שקט וחרדה מפני הבאות.
השלטונות חוקקו חוקים להצר את צעדי היהודים ואת פרנסתם, עצרו מנהיגים והתנכלו לנו בדרכים שונות. מאבי שללו את הרישיון לעסוק במסחר, אף-על-פי שהעיסוק שלו בסחר בקנה מידה בינלאומי תרם רבות למצרים. כשהבין אבי שלא יוכל להתפרנס החליט לעזוב את מצרים עם כל המשפחה. הוא חיכה עד שאעבור את בחינת הבגרות, - ולאחר שעברתי את הבחינה’,ביולי 1949, התכוננו לעזוב את מצרים. אבי העביר את כל כספו לבנק שווייצי בקהיר, בהנחה שהשלטונות המצריים לא יוכלו לגעת בממונו.
משפחתנו,כרוב יהודי מצרים, עזבה את מצרים בחוסר כול: רק מזוודה אחת הייתה מותרת לכל אחד מאתנו, ובה בגדים בלבד. אבי האמין שבעזרת הכסף שהפקיד בבנק השווייצי בקהיר יוכל לבנות את חייו מחדש בישראל. מכיוון שהייתי כבר מדריכה בתנועת "מכבי" – אף שהייתי רק בת 16, הוטלה עלי משימה מסוכנת: להעביר למישהו סודי מראשי התנועה, שהיה באלכסנדריה באותה האונייה כמונו, ה - PACE, את שמות הפעילים הציוניים שנתפסו על-ידי השלטונות במצרים והושמו במחנות ריכוז, בהאקסטפּ, בהליופוליס, בקהיר, באלכסנדריה, ובטורה בסיני. את רשימת השמות הכניס המדריך שלנו, גאון, לתוך שפופרת של משחת שיניים שהסתרתי במזוודתי בתיק כלי הרחצה, בין הבגדים. אסור היה לי לספר לאיש על כך, ואכן לא סיפרתי, אפילו לא לאמי. בעת החיפוש במזוודתי על-ידי המוכס רגליי רעדו. לאחר מכן, כשהאוניה החלה לשוט, הרגשתי כגיבורה שהצליחה להעביר מידע חשוב מתחת לאפים של המשטרה המצרית.
רק בתאנו באונייה, הרשיתי לעצמי לנשום לרווחה; ואז, לפתע ראיתי את אחותי ז'ינט מחזיקה בידה את השפופרת "הסודית וביותר". היא עמדה לפתוח אותה ולהשתמש בה כדי לצחצח את שיניה! חטפתי את השפופרת מידה וצעקתי: "עזבי את זה!" היא רצה בוכייה להתלונן אצל אמי שהרגיעה אותה, נתנה לי מבט חטוף, ונתנה לה את משחת השניים שלה. האם אימי נחשה? אינני יודעת עד עצם היום הזה. הקוד למסירת השפופרת היה: "דודתי הגיעה". ביום השני להפלגה בא לקראתי בחור נאה גבוה עם בלורית בצבע שטני וחיוך מאופק, והודיע לי: "דודתי הגיעה". רצתי לתא שלנו ומסרתי לו את השפופרת. הייתי כה שמחה להיפטר ממנה!
בצרפת הגיעה משפחתנו למחנה המעבר של הסוכנות, "זבולון", שבמרסיי. עם שאר יהודים יוצאי מצרים. נאלצנו לחיות בתנאי דוחק של המחנה – שלושים איש בחדר על מיטות מתקפלות, ומזוננו מוגש לנו בדליים! אמי סבלה במיוחד מחוסר הרמה ומתנאי התברואה הירודים, אך התאפקה באצילות וניסתה לעודד את אבי ואותנו. יום לאחר הגיענו למחנה אבי הלך עמי לבנק השווייצי וביקש את כספו, אך לתדהמתו הודיע לו הפקיד: Monsieur, vous n'avez rien!"" (אדוני אין לך פרוטה!) והוסיף: "הממשלה המצרית הלאימה את כל כספיי היהודים, גם מבנקים זרים!" אבי, נסים ידיד המכובד, בן-רגע איבד את כל עמל חייו! מאדון רב-נכסים, פטרון המעשים הטובים, הפך לעני מרוד, חסר כול! הוא איבד את עשתונותיו, מעולם לפני כן לא ראיתי אותו כך! הוא זעק בכאב: "גנבים! עוד אביא אותם ואתכם למשפט!". מנהל הבנק ביקש ממני בחומרה מנומסת להוציא את אבי מיד מהבנק – שאם לא כן הוא יקרא לז'נדארם, המשטרה הצרפתית. בהגיענו בחזרה למחנה "זבולון" התמוטט אבי תחת עץ תאנה. הוא לקה בהתקף לב קשה, וזה הותירו תשוש ומחוסר יכולת לתפקד ולא היה יכול לעלות לישראל.
בשל מחלת אבי והקשיים במחנה "זבולון" עברה משפחתנו להתגורר בפריס, בדירת משרתים קטנה בקומה השישית בבניין מגורים, ללא מעלית. אמי נאלצה להיות מפרנסת המשפחה. במצרים היא הייתה מורה לפסנתר, אך עתה נאלצה לעבוד כמנקבת כרטיסים במטרו של פריס. במשך השנים התקדמה והגיעה להיות מנהלת "תחנת המטרו באופרה" . זאת הייתה עבודה קשה שכללה לפתוח את שערי התחנה, כשאצבעותיה קופאות מהקור, ב-5.00 בבוקר, לסוגרם בחצות, ואז ללכת ברגל לביתה בקור ובגשם במשך שלושת רבעי שעה.
בפריס, החלטתי לא להכביד על הוריי ולמלא אחר משאת נפשי. הצטרפתי להכשרה ציונית, שהכינה אותנו לקראת הקליטה בקיבוץ בארץ. ההכשרה הייתה ב"לה-רוש" ליד ויל-נוב שבדרום צרפת. למדתי הרבה בהכשרה, ועבדתי קשה ובהתלהבות בלול האפרוחים. אהבתי את העבודה עם האפרוחים הרכים, הזהובים והמתוקים – למרות כאבי הלב העזים שלי, כאשר לפעמים נתפסו אחדים מהם מתחת לארגזי הזרעונים הכבדים. המדריך הנבון והמרשים של הקבוצה היה חיים אהרון, המכונה "טוטו", שהיה גם ממצרים. הוא לימד אותנו את תיאוריית בורוכוב – על "הפירמידה ההפוכה של העם היהודי", שיש להופכה כדי להיות עם ככל העמים: שכבת האינטליגנציה בפסגת הפירמידה, ובבסיס הרחב העובדים, הפועלים והחקלאים. התלהבתי מהרעיון וחשבתי בלבי על טוטו המדריך הנפלא שלנו: "אדם שיכול להפוך פירמידות הוא אדם בעל כוח אדיר!" רציתי בכל לבי להיות חלק מההפיכה החיובית והבונה הזאת של עמי. לימים המדריך, טוטו אהרון – שהגיע לאחר לימודיו בטכניון להיות פרופ' חיים אהרוני, בהנדסה כימית – היה לבעלי היקר, שותפי בכול במשך 55 שנים מלאות ופוריות, עד לפטירתו הכואבת ב-7 ביולי 2006.
עליתי עם חברי קבוצת ההכשרה המצרית, לקיבוץ משמר-העמק. בתחילה, בדרכנו לקיבוץ, הייתה לי הרגשה של זרות וחששות מפני הבלתי ידוע; אך כשהתקרבנו לשער הקיבוץ בירכו אותי וקידמו את פניי משני צדי השביל עצי תמר ענקיים, נושאי אשכולות שופעים של תמרים כתומים, כמו אלה שקישטו את מבנה בית הכנסת שלנו "שער השמים" בקהיר. כל תמר בא לקראתי, חייך אלי ולחש באוזניי: "יהיה בסדר, אנו כאן לשמור עלייך, מעברך, מההווה שלך ומעתידך!" העצים היפים והמוכרים מעברי במצרים השיבו לי את בטחוני וחיזקו אותי באמונה שפה, במולדתי בת השנתיים, אהיה בבית.
אתנו במשמר-העמק היו שתי קבוצות נוער: האחת מבלגיה, וחבריה נהגו להסתובב במשק רכובים על סוסים. הקבוצה השנייה הייתה מעיראק (לקבוצה זו השתייך אלי עמיר, שלימים נהיה אחד הסופרים החשובים בישראל). שתי קבוצות ההכשרה למדו עברית באולפן במשך חצי יום ועבדו במשך חצי יום. הייתי בגילם, ומשאת נפשי הייתה ללמוד עברית, כדי שאוכל לדבר עברית היטב ולבטא את העובר עלי, לכתוב את הגיגיי ואת מחשבותיי לא רק באנגלית אלא גם בעברית. הרגשתי שהתערותי במולדת האהובה איננה שלמה כל עוד איני מבטאת עצמי בשפתה. פניתי למדריך הקבוצה שלנו, מנחם, וביקשתי שיצרפו אותי ללימודים עם הבלגים, כי שפת אמי צרפתית, או אל העיראקים, שכמוני הגיעו מארץ ערבייה. לדאבוני, בקשתי סורבה בטענה שכבר יש לי תעודת בגרות מאוניברסיטת לונדון, ולכן אין צורך לצרפני לקבוצת הלומדים מחברת הנוער, אלא עלי להישאר בקבוצת המבוגרים המצרים. "האם אני צריכה להיענש מפני שקפצתי כיתה פעמיים וכבר יש לי תעודת בגרות?" שאלתי בייאוש. לא עזר שום דבר, והמשכתי לעבוד תשע שעות ביום במטע.
למרות זאת, מאוד אהבתי לעבוד בשדות עם האגרונומית פאולה מוורשה. היא לימדה אותי איך לבצע הרכבות של פירות חדשים: מן האפרסק והשזיף – את האפרשזיף. להמציא פרי חדש אפילו יותר מלהיב מאשר לכתוב ספר חדש, חשבתי בלבי בהתרגשות. עם הפירות החדשים הרגשתי שגם אני שולחת את שורשיי עמוק באדמת ביתי החדש. פאולה האצילה גם לימדה אותי מילה חדשה כה אהובה עלי: "הביתה!".
המדריך שלנו מן ההכשרה, טוטו, ביקש שבישראל נקרא לו "חיים אהרוני", כי זה היה שמו העברי. הוא שהה באותה התקופה עם הקבוצה שלו בקיבוץ נחשונים – הקיבוץ של החלוצים היהודים ממצרים, ליד פתח תקווה. חיים נהג לבקר אותנו במשמר העמק, לעתים תכופות בטענה שהוא דואג לבני הקבוצה שהכשיר בצרפת. התברר שבנוסף היה לו עניין מובהק אישי: הוא התגעגע אלי ובא לבקרני. חיים הזמין אותי לעבור לקיבוץ נחשונים, והסכמתי. בנחשונים עבדתי בפלחה, בעידור רגבים, ולא פעם זעקתי כשנחש פתאום קפץ מתחת לרגליי. מיכה, ראש ענף הפלחה, ניסה להרגיע אותי ואמר: "אל תדאגי, עדה, לא כולם ארסיים!"
החברות ביני ובין חיים, שהיה מבוגר ממני בשיש שנים, הלכה והעמיקה והוא הציע לי שנתחתן. לאחר תקופת-מה של הרהורים הסכמתי. חיים מאוד אהב והעריך אותי למרות גילי הצעיר – הייתי רק בת 17 כשהתחתנתי – וגם אני אהבתי וכיבדתי אותו ולא רק כמדריך בתנועה אלא גם כמדריך לחיים.
לחתונתי – על הסלעים בקיבוץ – הגעתי ישר מהפלחה, במכנסי התעמלות קצרים, חולצת עבודה כחולה וכובע טמבל, עם עוד שבע כלות לבושות כמוני, במכנסיים עם גומי בבירכיים. חתונת הסלעים ברוח הקיבוץ של אותם הימים הייתה כה שונה מחלומותיי! אמי, פורטונה, הגיעה באותם הימים לבקרני בקיבוץ. היא באה על מנת לשכנעני לחזור עמה לפריס ולהמשיך שם לימודים אקדמאיים בעזרת המלגה שהעניקה לי מהסורבון בפריס. במקום זאת היא נקלעה לחתונת בתה במכנסיים קצרים על הסלעים! היא לא יכלה להתאפק, וכל הזמן בכתה חרישית בחתונתי: "ככה את מוותרת על המלגה שרק מעטים זוכים לה? זאת חתונה? בלי שמלה יפה לבנה? בלי חגיגה?" היא נעצבה, "איך הבת שלי, המוכשרת, היפה, הכשרונית, מוותרת על מלגת לימודים מהסורבון בפריס ובאה לפה, לעבוד בשדות בין הסלעים תשע שעות ביום!"
לנו, לשבע הכלות, בקיבוץ נחשונים, אפילו טבעת לא הייתה! הרב סולומון מיהר לערוך חתונות בקיבוצים נוספים, ולכן השאיל לנו את טבעת הנישואים שלו וקידש אותנו במהירות, זוג אחרי זוג. והנה אנחנו, עדה וחיים, זוג נשוי! כשחיים ראה שאמי כה עצובה, טלפן לדודתו האהובה קלייר בירושלים וסיפר לה, להפתעתה הגמורה, שהתחתן בקיבוץ עם אהבת חייו, עדה אנדרה ידיד. הוא הוסיף, שאמה של עדה, שבאה מפריס לבקר, כל הזמן בוכה, כי לא הייתה חתונה כפי שהיא דמיינה את חתונת בתה! הדודה קלייר ובעלה משה שרזלי, שהיו לפני כן מנהלי בית הספר "אליאנס" בקהיר, הרגישו שעליהם להציל את המצב. הם ארגנו אפוא בזריזות בביתם המרווח בירושלים מסיבת חתונה צנועה, והזמינו את אמי.
כשחזרנו לקיבוץ נחשונים, המזכיר אריה כעס עלינו על שלא הודענו לו שאנו צריכים חדר משפחה. הוא הודיע לנו: "אין לי חדר משפחה בשבילכם. או שתקבלו חדר עם 'פרימוס' – חבר נוסף בחדר – או שתבחרו לגור במקלחת של צריף שוודי!" בתחילה בחרנו את החדר עם ה"פרימוס" – חבר רווק בשם דן, שאף פעם לא יצא את החדר! לבסוף העדפנו לגור במקלחת, שבה היה מקום רק למיטת סוכנות אחת צרה ודוש מעל ראשינו!
התנאים בקיבוץ נחשונים היו מאוד פרימיטיביים. לא היה אפילו חשמל. למרות התנאים הקשים הייתי מאושרת: אני מגשימה את חלומי! אני חלוצה, כמו הפיונירים הראשונים באמריקה, אני עוזרת להפוך את הפירמידה של העם היהודי ולבנות את מדינתי. כעבור זמן הגיעה אלינו, לקיבוץ נחשונים, קבוצת השלמה של צברים צעירים מלאי חיות. ביניהם היה בחור שמח, שזימר בכל עת. שמו היה בני אמדורסקי – לימים מגדולי הזמרים בישראל. בני ארגן את מקהלתו הראשונה בקיבוץ המצרי נחשונים, ובחר את הזמרים שלו בקפדנות. כה שמחתי כשהוא בחר גם בי! הוא מאוד התרשם שבבחינתי לקבלה למקהלה שרתי את השיר "אווה מריה" של גונו בלטינית! "איך את יודעת לשיר בלטינית?" שאל בהתפעלות. "למדנו לטינית בבית הספר, ושרתי במקהלת בית ספרי 'אלברניה' בקהיר", עניתי. הוא חייך את חיוכו הרחב המקסים ופלט: "וואו, במצרים! כל הכבוד!"
השיר הראשון שלימד אותנו בני אמדורסקי היה: "שישי, אדמת השרון", מאת המשורר הדגול ש. שלום (לימים פרסמתי שני ספרים משירי ש. שלום, מתורגמים על-ידי לאנגלית, שזכו להצלחה רבה ונלמדים באוניברסיטות בחו"ל עד היום). לא הבנתי את כל המילים של "שישי, אדמת השרון", אך אהבתי בכל לבי לשיר אותו ואת כל יתר השירים הנפלאים שבני אמדורסקי המהולל לימד אותנו באקפלה, כשהוא מחייך וממצמץ בעיניו היפות עם כל תו!
אירוע ספרותי נחמד נוסף, מאוד משמעותי עבורי, היה פגישתי עם המשוררת והסופרת המפורסמת לאה גולדברג, כאשר הוזמנה לקיבוץ נחשונים ב 1952, להרצות על יצירותיה. היא דיברה בפתוס ובמבטא קצת זר על "הכלב בלק" ויתר יצירותיה. לא הבנתי כל מילה, כי עדיין העברית לא הייתה שגורה בפי, אך התרשמתי עמוקות מאישיותה ומההתלהבות בה היא מסרה לנו את יצירתה. עזרא זוננה – לימים פרופ' לפילוסופיה, עזרא תלמור, באוניברסיטת חיפה – הציג אותי בפניה ואמר לה שגם אני רוצה יום אחד להיות סופרת ומשוררת, והציג לה אחד משירי באנגלית, שכתבתי עבור חברתי קדריה במצרים: "מישראל למצרים הקרובה רחוקה". לאה גולדברג קראה את השיר בהתעניינות, הסתכלה עמוק בעיניי, לקחה את ידי בידה החמה ואמרה ברוך: "אם את כל כך רוצה להיות משוררת – יום אחד תהיי משוררת וסופרת גדולה, אני רואה זאת בשירך ובעינייך". מפגש מרגש זה חיזק עמוקות את החלטתי – והבטחתי לעצמי: "אשתדל בכול כוחי להיות יום אחד משוררת וסופרת, ואעזור עם מילותיי לגרש את המלחמות מארצי האהובה ומן העולם.
היו שני דברים שהפריעו לי בקיבוץ נחשונים: כל החברים היו מבוגרים ממני; וכשפגשתי אותם בשביל היחיד שהוליך לחדר האוכל ובירכתי אותם לשלום, הם בדרך כלל לא ענו, חוץ מבני אנדורסקי! "הם זקנים ולא מנומסים!" אמרתי לחיים, והוא לבסוף הסכים שנעבור לקיבוץ עין-שמר, שם היה אחיו הצעיר בני, עם קבוצה של שמונים חלוצים צעירים, שחיים הדריך בתנועה במצרים. מקץ שנה בנחשונים עברנו לקיבוץ עין-שמר. בננו הבכור, אריאל, נולד ב-1 במאי 1952 בבית החולים בחדרה הקרוב לקיבוץ. איזה אושר זה היה! כולם קראו לו "לורד אריאל" , בגלל תלתליו הזהובים ועיניו היפות הכחולות. היום אריאל הוא רופא גינקולוג, ובנוסף לעבודתו בבית החולים "בני ציון" בחיפה, יש לו קליניקה בחדרה, איפה שנולד!
שלוש השנים שבילינו בעין-שמר היו מלאות תוכן והתלהבות. עבדתי כל היום בשדות בקטיף עגבניות, ענבים ובננות, בלילה רקדנו הורה ליד הברֵכה, ואחרי הריקודים הסוערים קפצנו למים והתחרינו בשחייה. נהניתי בעיקר מההרגשה הנפלאה של היותי שייכת, היותי חלק מעם שחזר לארצו ושבונה יחד את המדינה הפעוטה שלנו. ישראל בת השנתיים נהפכה לתינוקת שלי וחיבקתי אותה ברוך ובשמחה בזרועותי.
ילדי הקיבוץ מבית הספר התיכון בקיבוץ – אהבו לעבוד אתי בשדות, כי הייתי מספרת להם באנגלית, את הסרטים היפים שראיתי במצרים בכיכובן של דיאנה דורבין, אליזבת טיילור ודוריס דיי. "אנו לומדים אנגלית טוב יותר ממך מאשר מהמורה לאנגלית שלנו!" הם אמרו. מנהל המוסד בקיבוץ, הזמין אותי לעתים להחליף את המורה לאנגלית בבית הספר, כשהיה חולה, וכך קיבלתי את הטעם הטוב הראשון של חדוות ההוראה.
החלוצים המצרים תחת הדרכתו של חבר הכנסת ריבקין, שהיה היועץ שלנו בקיבוץ, התאכזבו לראות את הניצול של הפועלים התימנים ממעברת כרכור. אחרי מאבק אידיאולוגי סוער על ערכי הקיבוץ, שבעיננו לא נשמרו, עשינו שביתה כדי לשכנע את חברי הקיבוץ בצדקתנו – אך זה לא עזר, וכששים חלוצים יוצאי מצרים עזבו יחד את קיבוץ עין-שמר. רובם נסעו לתל-אביב, אך חיים ואני ובננו אריאל התינוק, נסענו לאחותו רחל, שגרה בחיפה. הסופרת אורלי קסטל בלום, מספרת את הסיפור שלנו בספרה שקיבל פרס ספיר: "הגרעין המצרי." אמא שלה ברתה , ואביה סלבו קסטל, היו חברים בגרעין שלנו בקיבוץ והם עזבו יחד איתנו.
מהקיבוץ יצאנו בחוסר כול. רחל, אחותו של חיים, ובעלה עזרא טובי הלב, הזמינו אותנו לגור אתם בדירתם הקטנה בקרית-אליעזר בחיפה. חיינו עשר נפשות בדירה בת שני חדרים קטנים ואנחנו ישַנו בפרוזדור. כאשר היו אמורים להגיע אליהם אורחים נוספים – אחיו הצעיר של עזרא עם משפחתו ממצרים –מצאנו דירה בת חדר קטנה, בקרית אליהו. חיים עבד כשומר לילה ואני עבדתי כמורה לאנגלית בבית ספר אליאנס בחיפה. בנוסף לעבודה ולגידול שני הילדים, אריאל וטליה, שנולדה בחיפה בשנת 1956, למדתי לקראת ב.א , בבית ארדשטיין, תחילתה שאוניברסיטת חיפה, היסטוריה וסוציולוגיה. לקראת התואר לב.א שקיבלתי באוניברסיטה העברית, הוספתי גם את המקצוע שכה אהבתי: אנגלית.
בשנת 1964 התקבלתי ללימודים בחוג לספרות אנגלית באוניברסיטת לונדון, וכה שמחתי! עזבתי את בית הספר הריאלי, שבו אבדתי, ונסעתי ללונדון עם חיים ושני הילדים. חיים, בעלי, עשה דוקטורט בכימיה, ואני התמחיתי בספרות אנגלית וסיימתי בהצטיינות תואר ה"מסטר" M.Phil. את התזה שלי כתבתי על הסופר הנרי פילדינג, מייסד הרומן הנגלי המודרני. כשחזרנו ארצה, לשמחתי הרבה, התקבלתי כמרצה בחוג לספרות אנגלית באוניברסיטת חיפה. באותו הזמן כתבתי את הדוקטורט שלי על הסופר היהודי-אמריקני סול בלו. לאחר שקיבלתי את התואר "דוקטור" מהאוניברסיטה העברית בירושלים, לשמחתי הגדולה, לאחר פרסומו, סול בלו קיבל את ה"פרס נובל לספרות!"
ב-1987 יזמתי וארגנתי באוניברסיטת חיפה את "הקונגרס העולמי הראשון על יצירות סול בלו." לקונגרס הגיעו חוקרים של יצירותיו מכל העולם ושמחו מאוד להזדמנות לפגוש את הסופר הדגול עצמו שנענה להזמנתי להשתתף בקונגרס. במהלך הקונגרס ראיינתי את סול בלו, שאלתיו לדעתו על מדינת ישראל, והוא הדגיש עד כמה הוא אוהב, דואג וחרד לשלומה של ישראל. הוא הוסיף שאנו צריכים לדאוג ולשמור על מדינת ישראל מאנשי דת קיצוניים, כדי שהיא לא תהפוך לוותיקן.
פרסמתי בישראל (בעברית, בהוצאת "פרדס") ובארצות-הברית (באנגלית, פיטר לנג, ניו יורק) ספר הנקרא: הקול הפנימי ביצירות חתן פרס נובל סול בלו, המבוסס על הדוקטורט שלי. סול בלו, שיבח את הספר וגם אהב את יתר ספריי ובעיקר את הרומן ההיסטורי שלי: "יציאת מצרים השנייה", עקד, 1985 , ובאנגלית: THE SECOND EXODUS. ספר זה יצא לאור שוב, במהדורה מורחבת באמזון בארה"ב, בשנת 2018, בשם:
THE NILE TO THE JORDAN FROM – הוא זכה לפרס ונעשה בסטסלר.
בנוסף למחקרי ולפירסומי של 35 ספרים, פעלתי רבות למען שימור המורשת, ההיסטורה והנרטיב של יהודי מצרים.
ארגנתי קונגרסים וכנסים רבים באוניברסיטת חיפה ואוניברסיטת בר-אילן, למען שימור התרבות, ההיסטוריה והמורשת העשירה של יהודי מצרים. יזמתי את הפרויקט והספר המונומנטלי– ספר עידן הזהב של יהודי מצרים – עקירה ותקומה בישראל (הוצאת אוריון, 2007). ספר זה כולל 72 סיפורים של משפחות שעזבו את מצרים ב "יציאת מצרים השנייה," במחצית המאה ה-20. מתוך 100.000 איש שחיו במצרים ב- 1948, נותרו היום 6 אלמנות בלבד! בנוסף, הספר מהווה הוכחה לשכנינו הפלסטינים, שהם לא הקורבנות היחידים של הסכסוך הערבי-ישראלי, כי גם יהודי מצרים – כמו יהודי יתר ארצות ערב, כמיליון יהודים, שמהווים היום יחד עם צאצאיהם, כמחצית אזרחי ישראל - עברו עקירה טרגית ואכזרית. לשמחתי, גם שכנינו הערבים והפלסטינים אהבו את הספר, וכמה מהם טענו – "זה מחזיר לנו את הכבוד האבוד!" ביודעינו שאנו לא הקורבנות היחידים של הסכסוך.
היום, נקראת עקירת יהודי מצרים במחצית המאה ה-20 'יציאת מצרים השנייה' – לפי השם שטבעתי ככותרת של הרומן ההיסטורי הראשון שפרסמתי –"יציאת מצרים השנייה, עקד, 1985). מאז שם זה נטבע כמטבע לשון ונכנס לספרי ההיסטוריה.
בשנת 1999 יסדתי את העמותה ללא רווח: "איפלק – הפורום לתרבות ולספרות השלום":
IFLAC: INTERNATIONAL FORUM FOR THE LITERATURE AND CULTURE OF PEACE.
"איפלק" חרטה על דגלה ערכים של גישור בין התרבויות, הרמוניה ושוויון בין עמים, דתות, תרבויות, מינים ומגזרים. דרכה, ודרך יצירותינו, אנו פועלים להפצת ערכים אלו ולמיגור האלימות על כל צורותיה.
תמיד ראיתי את עצמי מתאימה לתרום מנסיוני לגישור בין תרבויות ולהרמוניה בין יהודים לערבים. לשם כך הצטרפתי למועצת "בית הגפן" בחיפה, (משנת 1974), ולמועצת הקהילה הספרדית בחיפה. מאז פעלתי רבות לקידום יחסים טובים בין התושבים מכל העדות והדתות. על פועלי להפצת תרבות שלום ועל מחקריי וספריי, זכיתי לקבל את אות הנשיא, שמעון פרס, למתנדב לשנת תשע"ב–2012.
בין הפרסים והאותות הנוספים שקיבלתי, כולל "יקירת חיפה, ב- 2017 , שמחתי במיוחד לקבל את "תעודת יקירת אגודת הסופרים", על שירתי, ב- 2018.תודה רבה למצרים שגירשו אותנו ביציאת מצרים השנייה– טוב להיות בבית!
* פרופסור עדה אהרוני- ילידת מצרים, סופרת, משוררת, הוגת דיעות, חוקרת ספרות. זכתה לפרסים רבים על מכלול יצירתה הספרותית. פעילה תרבותית למען השלום בעולם ובמזרח התיכון בפרט.
