סיפור:
זה ספור על אויקל, מנהל המחלקה. אוטובידיוגרפיה כאילו. / זאב ליכטנזון
אני כבר אומר לכם ומודיע מראש : אין לי מושג אם היה או לא היה.
שמעתי במו שתי אוזני, בגוף ראשון, יחיד מחבר טוב שלי, אוייקל.
אמר: אתה הרי יודע לכתוב ואני מוכרח לספר. כי זה ספור מוזר ולא ברור גם לי מה באמת
קרה, אבל אני אומר לך, קרה גם קרה.
אם אוייקל חושב שאני ידע לכתוב, הרי שמול חנופה זולה כזו קשה גם לי לגלות חוסן נפשי.
אם יש שאלות, נא להפנות רק לאוייקל , מנהל המחלקה בפירמת רואי חשבון די ידועה.
חם מאד. בדרך כלל הוא לא מרגיש בנתון אקלימי זה .אבל, כשהמזגן מתעצל או מתקלקל ,
כובשת תחזית מזג האוויר גם את החדר המרווח והנאה שלו.
קירות הזכוכית הכהה אינם מורשים אפילו בפיהוק קטן בקומה השלושים של המגדל החדש.
אקווריום אנושי ומווסת אקלים לא ירשה לרוח חיצונית לערבב את המציאות הברואה בתוך
המבנה המשוכלל.
הפירמה גאה מאד בכתובת החדשה שלה, וכיאה למעמדו ,כובד אוייקל בפינה פרטית לעצמו ,
אקווריום פנימי המשקיף על הקוביות שבמרחב העבודה המשותף לזוטרים.
התחזוקה תטפל הכי מהר שאפשר. המהר שלהם נמדד בשעון של חול , הסביר אוייקל לעצמו.
בינתיים, דימוי האקווריום השחוק, קיבל חיזוק מהרגשה דגית שמלחלחת אותו. האוויר המהביל
שחונה בחדר מטביל אותו בגלי חום .דגים של זיעה שטים בגלי השומן הצבור על גבעת
כרסו הקטנה.
חום ממשב כבד משקל מכופף את ישיבתו הזקופה תמיד. הוא מקפיד על הופעה ייצוגית ובריאה.
בכל ימות המזגן הוא ממש דוגמן לישיבה רשמית, נכונה ואומרת סמכות.
אצבעותיו החליקו על מקשי המקלדת מציעות לו שגיאות איות ,הגהה והגיון.
ניסה להפעיל את העט הזהוב והרשמי שלו , לנהל באמצעותו קשר משמעותי עם בלוק הכתיבה
הייצוגי של הפירמה.[כריכה קשה, כמובן. מעטפת-עור-קרוקודיל-ז"ל].
שתי טיפות זיעה סוררות זינקו מייד ממצחו, מתאבדות על הנייר המפואר. כתם לח סימן את האתר.
קופסת הטישו מיצתה את עצמה, ממחטת חירום לבנה כבר טבעה בזיעה והוא ניסה להקפיא את
עצמו מכל תנועת שווא. שום קשר בין קיפאון התנועה לקיפאון האקלימי לא היה אפילו מקרי בלבד.
הרשה רק לעיניו לשוטט בחדר , אילמות וכואבות. הצבעוניות החדישה והמעוצבת לא הטיבה אתו.
צבעים צעירים, מגמתיים, קומוניקטיביים, כך הסבירו בפירמה. אדום לוהט - כורסאות, צהוב חלמון
רך ומקושקש – מרבד , פרקט שחור וקירות שותקים בסגלגל ידידותי לחלונות הכהים.
הושיב את מבטו על הלנה, מזכירתו . קיר הזכוכית סימן אותה כאובייקט מנותק ונושם באקלים ממוזג
ונוח.רק החדר שלו נדפק, הסביר לעצמו בעצבנות מאופקת. לא . מבט פחות מקנא גילה לו שני כתמי
רורשאך מיוזעים בבתי שחייה. מתחבטת בין ערימות נייר מתמיינות ,הצליחה לשלוט באצבעותיה
מיומנות הקלידים. לא ריפתה מלאכתה. מצטיינת ,פסק לעצמו.
עכשיו היה לו מה לעשות , בינתיים. בעודו משתעשע בפיענוח כתמי הרורשאך המיוזעים שלה,
עקב בהנאה מטומטמת אחרי הרטיבות הכובשת אצלה כל חלקה טובה. בד חולצתה הדק
לא הראה כל יתרון על פני המקטורן המעונב שלו. מגלשי זיעה חמקו במורד אפה וסנטרה
בדרכם אל העמק שבין שדיה . הוא מלווה כל טיפה בעקשנות , לכל אורך המסלול, עד למחבואה,
שעולה ויורד בכבדות.
השתתף ביותר מעשרים גלישות כאלה, מציין כל הגעה ליעד בנקישת אצבע על ירכו.
כדורי זיעה המשיכו להתרסק על השולחן. בלוק הנייר הוזז בכבוד הראוי לו. הסיחו דעתו מהלנה.
פוזל אל אפו , משקיף על כל נסיעה במורד אפו . כל טיפה כדורית, נתלתה על קצה אפו, מותחת
עצמה עד גבול יכולתה, מתארכת וקופצת אל הביצה הקטנה שעל זכוכית שולחנו. כמו טיפות שתן
אחרונות שהוא מנער מול כותל המשתנה.
הזיעה זוחלת באיטיות תובענית על כל חלקה שבו. טובענית ודביקה היא מציפה אותו על ריפוד
כורסתו.[ הקרוקודיל-ז"ל היה שוחה בה בשמחה לולא ז"לותו. יש לאוייקל הרבה התבדחויות קרש
כאלה. כמו, מועדון הויצים לנשים, הוא אצלו ויצ"ו ועוד. נגרייה שלמה של קרשים כאלה.]
הקרש ,הפעם, לא משמש קרש הצלה. הוא לא מוצא מנוח. מאמציו לשמור פאסון מתקמטים על
הקירות האדישים.
הנוכחות של הלנה מרגיזה את חוסר השקט המרוסן שלו. כואבים לו השדיים , שנושמים בכבדות
באריזת הבד השקופה שלהם. הזיעה משווה לה מראה חלקלק ומגרה. שוב אקווריום. הפעם
מבד רטוב. הוא חושד בעצמו בהתחלה של גלגול קפקאי לדג.
התחזוקנים מתמהמהים. חייג כבר ארבע פעמים בעצמו. תקלה רצינית. סבלנות.
לא מתאים לו לעזוב את החדר. מנהל. מחלקה. והרי האחרים גם. ולאן ילך כשהוא כבר כל כך
דביק ולח.
אוייקל החליט.
בתנועות נמרצות הוא מסיר את בגדיו. מתפשט קומפלט. מקפל את המכנסיים ללא דופי. עם
המקטורן והחולצה מחבק את גב הכורסה, הלבנים למגירה המסומנת "אישי" , והנעליים בעמידת דום
מתחת לשולחן. משום מה שכח להיפרד מהגרביים. קורה.
עכשיו הוא מרוצה.מצא פתרון נאה. בפירמה שלהם אף מזגן מחורבן לא ישבש את סדר העבודה.
בלהט ההתערטלות הסמיק מעט , וכשסיים, רווח לו. המעשה נעשה.
גופו הלבן מחייך אליו עם משמניו המיוזעים. דווקא נחמד. והוא לא נראה כל כך רע לגילו. נחת.
התגייסה לו רעננות פתאומית. אדם חדש. אקט נועז, מתקדם וחסר מעצורים. המנכ"ל והיו"ר
יתרשמו ויצל"שו. כל כך מודרני, נועז, מסור ורב תושייה. גם הלקוחות שישמעו על כך יעריכו מאד.
טובל במחשבות צהולות אלה שלח עיניים אל הלנה, שיושבת ממול ובוודאי רואה אותו ואת עירומו
הבולט.
הלנה לא גילה סימן של מודעות, מגרפת מעצמה עלי זיעה עבים , המשיכה לנבור בניירותיה
ובמקשיה.
אוייקל נעלב. כלום. מה היא עיוורת , או מה? כזה חוסר תשומת לב מצד עובד לממונה עליו?
כשנתקל בחצאיתה המשוכה עד לרום ירכיה, נעלב עוד יותר וננעץ במשולש הצבעוני של תחתוניה
הלחים וכמעט שקופים. אפילו כעס.
הוא, אוייקל, שבחן על מיטב בשרו ,רבות ממזכירות הפירמה, בעשור האחרון, הוא יושב עירום
ובוער והיא לה שמה לב. לא זורקת בו מבט, אפילו לא עייף, מוטרד ומשתומם. לא כלום.
היא, שהכתיר אותה, כמזקירתו המשובחת, היא כלום.
חמישים ושתיים שנים הרימו בו קול מחאה. מאז עלה מעמד בכירותו נסק מדד השכבותיו.
ראה בזה כמעט הטבה סוציאלית, הטבה של האייצ-אר בפירמה.
העכבר האלחוטי איבד את שיווי משקלו ומצא עצמו שרוע על המרבד. הינף יד עצבני שלח
אותו לשם.
דווקא לזה היא שמה לב. לא רגילה לראות תנועות עצבניות. נכנסה לחדר , קרבה בחיוך מתנצל
והתכופפה להרים את המופל. כאילו היא העיפה אותו לשם. נוחה לרצות.
אוייקל נתקל בכפתורי חולצתה הפעורים. חזייה אדומה, אולי בקיני. כשהעמיקה את רכינתה,
התרופפה החזיה, מגדילה את מרחב המחייה של שדיה. הוא מכיר את השדיים האלה, שדי
חמד, שהניקו לו אנרגיות חיוביות לרוב.
כשקמה, החליקה גלה החלקה על ירכו. התנצלה בחיוך קטן, הניחה את העכבר במקום
ופסעה באיטיות חזרה אל מקומה.וזהו.
אוייקל ייחל לצעקת בהלה , למבט קרוע ושואל, מוכן להסתפק במבט חד של תימהון, תנועת היסוס,
מחווה של הערצה, שאלה מפורשת של עכשיו, כאן? באקווריום? אבל בשום פנים לא אפס.
סקר שוב את גופו – אולי שכח להסיר דבר מה. גילה רק גרביים – לבד מזה ,הוא לובש רק
בגד עור, כבזימון למשגל.
זרק שאלת סרק להלנה, והיא כבר בדלת הזכוכית מפנה מבט מנומס ועונה בפירוט מורגל.
אין סימן זר או משתאה.
לא יתכן. הזמין מייד את נערת המזנון להביא משקה קר. קלה וזריזה הושיטה לו בקבוק והוא
קם בחיפזון לקחת אותו מידיה. אולי השולחן מסתיר, חשב. חייכה אליו בידידות קטנה.
זה לא על חשבון הפירמה, אני משלם עכשיו. תיקחי לבד מהמכנסיים שעל הכיסא. תדע, שהוא
לא לובש אותם. באר לעצמו. יותר פשוט מזה?
הוציאה מטבע, הודתה ויצאה. במכנסיים קצרים, גפיים שזופות ותסרוקת קצוצה , נעצה עוד
סיכות בחרונו הנבוך.
מה קורה פה? הכה קולו את קירות גרונו החסום. באמת לא מבחינים בי? התרגלו לראות אותי כמו
השולחן, הכורסה, עציץ או וילון?
הודיע להלנה לכנס את כל מנהלי המשנה. יש לו דיבור אתם.
הגברים בוודאי לא יתביישו להגיד לו. להגיב. להעיר. לשבח. לגנות. אפילו לצחוק. גבר.
התכנסו. לוחצים את ידו בהרגל חלש ובלוי. מחליפים בדיחות על האגף הדפוק , שלא יודע
לארגן מזגן. בקומה שלהם הכול פיקס.
ארי נסייר על השקופים של הלנה, ברמן מסייר באף, אילני רושם משהו ומלווה את המבטים של ארי.
ניכר, כי הם ממהרים לצאת מקערת ההבל הזו. שייע הקשיש מפנה את המכנסיים המקופלים אל
קצה השולחן, עייף ומוכן לישיבה.
אוייקל מה משהו להגיד , מישהו הקשיב, מישהו הגיב סוף ספור. תמה הישיבה .
צרוב בושה, מבולבל ועלוב הוא מסכסך את רגליו בחדר. חוסר תגובה כה מוחץ. שום יחס.
מה הוא באמת שקוף? לייחס כזה לא ציפה. הוא לא יודע מה לחשוב. אם הוא חושב בכלל
במוח המתבשל באקווריום המדברי הזה. חולם. אולי. מהחלונות הכהים הכל ביוץ נראה כרגיל.
טולי הוא בכלל עוד לא התעורר הבוקר. תוכנית ריאליטי חדשה , עובדים עליו כולם? מצלמה
נסתרת? קונספירציה להעיף אותו? פורמאט אקזיסטנציאליסטי חדש, משהו? מה?
הוא מתקשר אל הנייד של אשתו. היא מוסרת שאוייקל בעבודה. יחזור רק מאוחר בערב.
גם המנכ"ל מסר למזכירתו למסור לשואל אותו , כי אוייקל נמצא בחדרו, אולי בחדר הישיבות.
ונזכר , כי פעם בכיתה ד הרביץ לצילה, כי הציצה עליו כשעשה פיפי. זונה אחת, צעק לה וגם
כתב לה כך במחברת. וכשהשוכבת הראשונה שלו אמרה ,שיש לו גוף כמו בקולנוע, כמעט התעלף
מסיפוק והיה מתהלך רק במכנסיים קצרים ובגופייה. שיראו. שידעו.
הלנה ברגישותה האינטימית, נכנסה שוב לשאול אם קרה משהו. הוא מסתובב בחדר עצבני וחיוור
ובחום הזה עדיף לזוז כמה שפחות. מלמל, שלא כלום, תודה ולא הוסיפה מילה. אמפתית ולחה
חזרה לשוט על כיסאה.
נר זיכרון ותקווה הדליקה לו פאנייה הוותיקה. אם בית מסורה, סטריאוטיפ של פולנייה מתקששת
וטובה. מצביעה בשמחה על שיפולי בטנו ונועצת מבט מרוכז ושבע רצון.
"זה כתם לידה, זה? "אוייקל רועד , היא רואה , היא יודעת. " כן, מלידה." ולא ידע מה יוסיף.
אפילו חשב לחבק אותה באהבה, אבל משמניה הצוחנים בזיעה הציעו לו לוותר.
" אהה, איזה יופי. גם לבעלי יש בדיוק כזה , באותו מקום וגם אצלו זה מלידה"
כמעט נועצת בו את קצה חוטמה היא מתכופפת לבדוק אותו מקרוב. בודקת באצבעותיה השמנות
את הגודל . " של בעלי יותר רחב, אבל שלך יותר אלגנטי. אני מוכרחה לספר לבעלי, שלאדון,
מנהל המחלקה יש אותו דבר. זה כבוד גדול למשפחה. באמת אדון אוייקל. בכלל לא ידעתי."
מפטפטת בשמחה גלויה , מסתובבת ויוצאת. נראה, כי ניסתה קצת להזקיף את כתפיה המעוגלות
ולייצב את ראשה הסב.
אוייקל סחוט, עילג דעת, מטושטש ואובד אונים. התייחסות כזאת אל מבושיו המפוארים. אל קיומו,
אל סך כל גופו החשוף על כל אבריו, איך אפשר? הרי אף פעם לא ראו אותו עירום, אפילו לא בבגד
ים. הקפיד תמיד על הופעה הולמת. אז איך אפשר ככה.
עשה להלנה תנועה מגונה ביד, מסיים עוד גריפה של זיעה ממצחו .ציחקקה בנימוס. ביקש את ראי
האיפור שלה. הגישה לו. שוב הבחין בכתפיות חזייתה השמוטות, אך הנגר הטביע כל ייחום שבו.
בחן עצמו בראי. מעביר אותו לאורך כל גופו , לאט וביסודיות.
בטחונו התערער לחלוטין. בכל זאת גילה עירום. ערטולו המדולדל מעט והמלבין השתקף אליו מכל
זווית שבחן. עירום, נטו. גם מהגרביים כבר נפטר..
המנכ"ל נכנס באופן בלתי צפוי. אוייקל נמס מזיעה ומאושר. הוא בכל זאת קיים. מנהלי המשנה
המנומסים , שתקו וחדו לצון,אבל ספרו הכול למנכ"ל, הנערה מהמזנון סיפרה לכל מי שרק אפשר,
ועכשיו כל הקומות מדברות רק בו. גדול.
המנכ"ל בא בעצמו להביע הערכה למהלך הנועז והמקורי של אחד מטובי מנהליו המסורים.
הוא התיישב על קצה השולחן [תרגיל רגיל להביט על הכפיף מלמעלה , בהצגה מבוימת של
חברות חסרת דיסטנס. מנפלאות הארגון השטוח על שלל סדנאותיו.]
אוייקל התמלא סיפוק מתוק. המנכ"ל יורד לקומה שלו, ככה באמצע היום, הוא בכבוד שלו ובעצמו
שלו. ממש יופי. בהתחשב בעובדה הידועה שהמנכ"ל סובל מטחורים ובוודאי לא קל לו על השולחן
דווקא, יש טעם מיוחד למחווה הבוסית הזו.
ביכורי הזיעה הראשונים כבר הרחיקו אותו לאט אל הדלת, פורק כמה שאלות- תשובות סרק, ויצא.
אוייקל אבוד. איננו. מחוק. המנכ"ל התיישב על השולחן רק כדי להציץ אל השדיים הנזולים של הלנה ,
מעבר לקיר הזכוכית הבוהק בניקיונו השקוף.ואכן הוא התעכב בנינוחות ליד שולחנה מעקם עיניים
לתוכה וממהר לפרוש, כאשר שם לב למבטו הנעוץ של אוייקל.
איש אינו מבחין בו, הוא אפס, מדברים אליו רק מתוך הרגל, כי הוא תמיד שם. הם אלה שאיפסוהו.
הוא חדל להיות הוא. נשאר רק שם, תפקיד, מספר טלפון. כאלה. כך סיכם לעצמו.
הזיעה העלתה אדים בעורפו, נוסעת על כל חלק שבו. זעמו המיואש והתועה רק הגביר את
החום בהבילותו. רץ אל קירות הזכוכית, מנסה להיבלע בגבישות דמוית הקור של ישותם .
נצמד בכוח אל חלקלקותם ,מביט בדמותו המעוכה שנשקפת מהם. גם את הלנה ראה מבעד
לתעתוע הזכוכית, עדיין לא מביטה בו , רק שטה במעגלי זיעתה. הוא שתה את גופה , מלקק אותה
מהזכוכית, ובה בעת שוב רואה את השתקפותו השבורה.
אם אתה משתקף, סימן שאתה קיים ,כך היה אומר לו דקארט אם היה נקלע אתו למצב הזה.
כן, הוא קיים, כך הוא חושב.
אוייקל מנסה ניסיון אחרון. יוכיח את קיומו המעורטל.
הוא מתקרב אל הלנה , בא אלי מאחור וקורע ממנה את חולצתה הרטובה. עכשיו החולצה כבר
הייתה שקופה לחלוטין , אחוזה ברפיון על קערות החזייה המשוחררת.
שולח בה ידיים משמשניות, חטטניות, כעושה בשלו. הציב את כולו בחזיתה, מסלק את חזייתה ,
אך שם לב, כי לא השתנה דבר בהבעתה.
שוב ועדיין ,לא כלום. כאילו הוא לא גוף, לא בשר, לא עצמות, לא ידיים שמעסות שדיים ולא יהודי
זקוף קומה, שמנסה להיכנס אל כבוד בת מלך פנימה.
זכר צדיק זקור לה טוב, עוד ניסה לאלץ חיוך יודע משפתיה, אך היא, נאדה. אפס בריבוע.
לאה, מובס, כנוע, הביט בנשיותה המוכרת והמתנכרת שלפניו. דבר לא קרה. גם גברותו
נסוגה מחמת הבושה , כורעת ברך במנוסה.
הוא שותק. דומם. אבן בלי נייר ומספריים. סוף משחק. גיים-אובר.
לא קיים, לפחות לא בגוף, בממש ביש. אולי יש רוח [ אבל מזגן אין, חה].
עובדה, שלא הצליח להוכיח את ערטולו, את היש הגופני שלו, את היצרי שבו.. אם אנשים לא מגיבים
באופן כל כך טוטלי, סימן שזה מה שיש, כלומר, מה שאין.
תמונה אחת טובה, אבל אם לא רואים אותה ,גם אלף מילים לא יעזרו . ומה עם פאנייה? אהה, היא
ראתה רק מה שרצה לראות. זה לא אומר כלום.כבוד גדול למשפחה. האדון-מנהל-המחלקה. ואולי
גם היא בכלל לא הייתה וגם הוא רק ראה מה שרצה לראות. מה שהיה כל כך חשוב לו לראות.
חוזר אל כורסתו. גם הוא הוא היה, עכשיו הוא בוודאי איננו, כי הזיעה המיסה את כל יישותו
הלא וודאית. ההרגש של אגמי מלח שלחה לו הבהוב פרשני נוסף. אולי הלוצינציות של מדבר וצימאון.
אולי, אוטוטו הוא מגיע לנווה מדבר והכול יתבאר באואזיס שיבוא עליו לטובה.
הטיפות הנושרות מוטטו לחלוטין כל בדל של הגיון שעוד שחה בתוכו. ערפילים מטשטשים את
ראייתו הוא לא יצרח אבל כן ירצח את כל הצבעים שמסתחררים בחדר.
ינפץ הכול. השולחן יתפזר על קצף מאדווה אדומה, צדפים צהובים מושלכים אל חוף כתום. הוא חותר
בים גבה גלים כמו השדיים שלה, המנכ"ל יושב בסוכת המציל וצועק הצילו,. אוייקל זורק אליו את
הטלפון להצלה, הנערה מהמזנון יודעת לשחות ושולחת לו בקבוק עם חשבון ממחלקת המים. לבעל
של פאנייה יש ברז בדיוק כמו שלו. הלנה עירומה, מסבירה לו שהכול בסדר ושהוא יכול להיכנס
בלי לצלצל,והמקשים של המקלדת רוקדים סלסה עם העכבר. שמייח.
אוייקל צוחק.פותח בשקט מאופק ומתפרץ בשטפון עבה וגס. לא הוא לא יעשה את זה. הפירמה
רצינית ומכובדת מידי והוא הרי מנהל מחלקה,בדרך לקבל אגף. הללויה.
אוייקל חוזר אל תוך בגדיו, בשלווה גדולה ובאיטיות חגיגית. הוא מקפיד על כל פרט. אפילו הוציא
מהמגרה "אישי", את עניבת האירועים המיוחדת. שמורה רק למקרים מיוחדים. מתנה מהילדים,
לחמישים. הטעם המצוין של אשתו. רואים.
אוייקל עונב אותה ברכות ובכוונה רבה ומסתרק. המזגן טרם חזר, אבל הוא, כן.
" איזו עניבה יפה , שמת " , אומרת לו הלנה מאצל מכתבתה.
