מחזה:
זיכרונות אבודים/שמחה סיאני
(זוג קשישים יושבים זו מול זה)
מראה החדר: חדר סלון, שלושה מטרים על שלושה. הגבר, רזה, לובש חליפת טרנינג כחולה ויושב בכורסה מול הטלוויזיה. אישתו, אישה שמנה שדיה גדולים, שערה קצר ודליל. ניכר היה שפעם צבעה אותו לבלונד. עתה שערה שמנוני ובצבע "מעורב" של בלונד ואפור.
האישה מוזנחת, לבושה בשמלת כותנה פשוטה ולמותניה סינור משובץ עם כיס גדול במרכזו.
הזוג יושב ליד שולחן, שעליו מונחת מפת שעוונית משובצת, שידעה ימים טובים יותר, צלחת ועליה מספר מציות, ושתי כוסות תה קר).
היא: עוזי, יש לך שֵם נחמד (אומרת לו בקול מתחנחן)
הוא: אַת צודקת, עוזי זה שֵם נחמד (עונה לה אך לא מביט בפניה)
היא: שֵם של מלך, אפילו מכובד... עוזי זה שם תימני? (מנסה לשווא להסב אליה את תשומת לבו)
הוא: (זורק בה מבט ומשיב) לא, מה פתאום. אני ממש מתבייש לספר לך באילו נסיבות קיבלתי את השם הזה ועל שם מי נקראתי, זו ממש שערורייה!
היא: לעשות לך כוס תה?
הוא: בסדר, תעשי כוס תה (אומר ומניף ידו בזלזול)
היא: למה לעשות תה? אתה לא מרגיש טוב?
הוא: אני מרגיש בסדר, הרי רק לפני רגע שאלת, לא?
היא: שאלתי מה?
הוא: שאלת אם אני רוצה לשתות כוס תה.
היא: נו, אז שאלתי, מה רע בכך?
הוא: שום דבר רע. אַת יודעת מה? אני מוותר על התה!
היא: אתה רואה? אתה לא מרגיש טוב.
הוא: אני מרגיש מצוין. נו, טוב, תעשי לי כוס תה.
היא: אי אפשר אתך, פעם אתה רוצה כוס תה, פעם אתה לא רוצה תה, תחליט כבר.
הוא: תכיני כוס תה וגמרנו! (אומר ומקיש בכף ידו על השולחן)
היא: בסדר, לא צריך לצעוק.
הוא: מי צועק?
היא: אתה. מי צועק? אני צועקת?
הוא: לא צעקתי רק דיברתי בקול רם.
היא: למה לדבר בקול רם? מה, אני חירשת?
הוא: סליחה! אפשר לקבל כוס תה?
היא: הו, עכשיו אתה מבקש כמו שצריך. (קמה מכיסאה והולכת לאט לעבר המטבח, שארונות פורמייקה מעטרים את קירותיו. חוזרת עם כוס תה ביד. ידה רועדת וחלק מהתה נשפך. על הרצפה נראה שביל קטן של תה)
הוא: (הוא עוקב אחרי הליכתה הכבדה, נוטל מידה את כוס התה ואומר) ביקשתי כוס תה, לא חצי כוס תה.
היא: אבל..., הידיים שלי רועדות, מיד אביא לך עוד חצי כוס תה. (היא פונה למטבח בצעד מואץ והוא מחזיק אותה בזרועה ואומר)
הוא: לא, אין צורך. סליחה, סליחה, תודה על התה!
היא: (היא נפעמת מההתנצלות שלו, דבר שלא קורה כמעט, עיניה מאירות והיא מביטה בו בערגה) אתה זוכר את היום בו ביקשת את ידי?
הוא: כן, זה היה ביום שההורים שלך קנו לנו מקרר.
היא: המקרר שלנו היה הראשון בשיכון עובדים.
הוא: אני זוכר, כל השכנים יצאו לראות את הפלא.
היא: אימא שלי אפתה עוגיות של שׂוּמשׂוּם באותו יום...
הוא: חבל שאַת לא יודעת לאפות כמו אמך המנוחה
היא: עזוב את העוגיות, אני זוכרת דבר אחֵר שקרה
הוא: בכלל, אימא שלך הייתה טבחית מצוינת...
היא: איך שסילקת את הסבלים מהדירה, חה חה חה
הוא: הקְרֵעפְּלַאךְ שלה היו הכי טעימים בעולם!
היא: נעלת את הדלת, לא נתת לדודה רייזל להיכנס
הוא: היא לא נתנה לאף אחד להיכנס למטבח כשבישלה
היא: היית כל כך להוט..., המגע שלך עשה לי כוויות
הוא: יחסית לדירה – המטבח היה קטן
היא: הרגשתי כאילו עוד רגע נשמתי פורחת
הוא: אני אף פעם לא "פרחתי", הייתי אצלכם בן בית
היא: זו הפעם הראשונה שהיינו לבד, בלי הדודה שלי
הוא: את הדודה שלך לא סבלתי, בגלל הקציצות שלה
היא: איך שהצמדת אותי למקרר, שׂרטת אותי ביד עם השעון שלך
הוא: במקרר, אימא שלך החביאה את כל המאכלים הטובים שלה
היא: השיער הג'ינג'י שלך בער והפנים שלך הסמיקו...
הוא: כשאני אוכל מרק חם עם קרעפלאך, הפנים שלי בוערות.
היא: אתה זוכר את הפעם הראשונה שנגעת לי בחזה? (מביטה בחזה שלה וממהרת ליישר את הסינר, כדי שייכסה את החזה הנפול שלה, אחר כך עוצמת את עיניה ומחייכת אליו במתיקות)
הוא: (לא מביט בה ואומר) חזה עוף, אני אוהב מטוגן עם קמח וביצה
היא: הִתרת לי את הצמה ונישקת אותי כמו מטורף
הוא: הייתי מטורף על הכבד קצוץ של אימא שלך.
היא: אחר כך, בידיים רועדות ליטפת לי את הירכיים
הוא: הו, כן, ירכיים של עוף אפויים אני אוהב יותר
היא: תגיד לי, אתה חושב שאני עוד יפה?
הוא: יפה? יפה רוזנברג? היא מזמן עברה מפה לבית אבות
היא: אמרת אז שיש לי מותניים צרים, כמו של צירעה
הוא: נכון, המותניים הלכו, נשארה הצירעה
היא: לא שמעתי, מה אמרת?
הוא: לא אמרתי שום דבר, רק מילמלתי לעצמי...
היא: תראה, מזמן לא עשינו את זה... אתה רוצה לנסות?
הוא: לנסות? תמיד אפשר, אבל אני לא בטוח שיצא מזה משהו.
היא: בוא, בוא מתוק שלי, תנשק אותי ואני אנשק אותך בחזרה, כמו אז (אומרת וקמה ממקומה וגוהרת עליו והוא, מגן על פניו בשתי ידיו ודוחף אותה ממנו והלאה בעדינות אך בנחישות תוך שפניו מופנות הצידה בהבעת מיאוס. הוא מתכנס בכורסתו ואומר)
הוא: לא, לא, לא, זה בסדר ככה
היא: נו, בוא כבר, (רוקעת ברגלה בקוצר רוח. הוא נוטל את כוס התה מהשולחן ומקרב לפיו. היא לוקחת מידו את כוס התה ומניחה אותה על השולחן. הוא מושיט ידו לקחת שוב את כוס התה אך היא לא מניחה לו ואומרת),עזוב את כוס התה, הוא בין כה וכה התקרר. (ופוסעת בצעד מעודד לעבר חדר השינה).
הוא: בסדר. (מביט אחריה, מנסה לקום מהכורסה) לאן אַת הולכת? המטבח הוא בצד שמאל.
היא: לא למטבח, טמבל, לחדר השינה.
הוא: מה, כבר לישון? בשעה כזאת? אַת לא רוצה לראות חדשות?
היא: כן, אני תמיד מצפה לראות חדשות טובות
הוא: הן תמיד היו טובות, עוגיות השומשום של אימא שלך.
היא: נכון, פריכות וטעימות, ביחוד אם טובלים אותן בתה (חוזרת
באי רצון לחדר הסלון)
הוא: באמת זה רעיון נפלא! לא חשבתי על זה – לטבול אותן בתה.
היא: לעשות לך כוס תה?
הוא: בסדר, תעשי כוס תה.
היא: למה לעשות תה? אתה לא מרגיש טוב?
הוא: אני מרגיש בסדר.
היא: אז אמרת לי, שאתה אוהב אותי
הוא: כך אמרתי? (מפלבל בעיניו, מנסה להיזכר) אני לא זוכר שאמרתי
היא: ואחר כך נולד נחום הקטן שלנו
הוא: נחום, תקוּם! נחום, תקום! למה הוא לא קם?
היא: היה בלונדיני עם עיניים חומות, כהות
הוא: חום כהה, זה צבע השיער של מתילדה
היא: היא טיפלה בנחום הקטן ולא השגיחה...
הוא: זו הייתה ההשגחה העליונה שלקחה.
היא: אם הייתה שמה לב יותר לנחום ופחות אליך...
הוא: אח, מתילדה, הייתה כל כך יפה
היא: מתילדה? היכן מתילדה? עם נחום?
הוא: אף פעם לא שמת לב אליי כמוה, לכן הלכתי
היא: כן, אחרי שהלך נחום הלכת הרבה... מדי
הוא: מתילדה הייתה כל כך יפה כשהניקה אותו,
היא: כולם חשבו שהוא הילד שלי. נחום היה הילד שלי!
הוא: הוא היה הילד שלנו, של מתילדה ושלי, מָתִּי המסכנה
היא: היא לא הייתה צריכה לרוץ ולספר ל...
הוא: כל החיים שלנו הם סיפור אחד גדול
היא: נחום היה ילד גדול, בן שנתיים, לא?
הוא: לא, הוא היה בן שנתיים, שלושה חודשים ויומיים
היא: המשטרה חקרה המון ולא מצאה דבר!
הוא: נחום שלי היה מלאך, ומת כמו מלאך
היא: הוא היה שלנו – היה הסכם, זוכר?
הוא: קראת לה "מתילדה המשרתת", בושה!
היא: היא הייתה משרתת, עשתה לך עיניים
הוא: אז למה הסכמת שהיא תלד לך תינוק ממני?
היא: רציתי תינוק, רציתי... שתאהב אותי
הוא: אמרו שמתה מהרעלת מזון
היא: אז אמרו! העיקר שמתה ולא סבלה
הוא: כל כך סבלתי... ואחר כך בא ההתקף
היא: הבטחתי לרופא שאטפל בך. אתה אוהב אותי?
הוא: כן, תמיד אהבתי אותה
היא: לא הבאתי לך ילדים אך טיפלתי בך
הוא: המטפלת הביאה ילד שלא טופל כראוי ולכן...
היא: אתה זוכר שהיכרנו ואמרת ששמך עוזי?
הוא: כן, אני זוכר, עוזי זה שֵם נחמד
היא: שֵם של מלך, אפילו מכובד. זה לא שֵם תימני?
הוא: לא, מה פתאום, זה שֵם שאני ממש מתבייש...
היא: אל תתבייש, מה שעבר עבר
הוא: נכון, עבר אך לא נשכח!
היא: הו, מישהו מצלצל בדלת.
הוא: אז לכי לפתוח. הזמנת מישהו?
היא: לא.
הוא: אז לכי לפתוח, הוא צלצל כבר פעמיים
היא: שיחכה רגע קט... קשה לי לרוץ. רגע..., רגע....,(קוראת בקול רם לעבר הדלת. מגיעה לדלת מציצה בעיינית ופותחת את הדלת לרוחב השרשרת התלוייה הקבועה בדלת לביטחון)
הוא: מי זה? (הוא קורא, פניו מופנות הצידה ואזנו כרוּיה לשמוע תשובתה)
היא: זה הבחור מהפיצרייה למטה,
הוא: מה הוא רוצה?
היא: הוא הביא לנו פיצה. הזמנת פיצה?
הוא: תראי, אם הפיצה חצי פטריות וחצי זיתים...
היא: (מבקשת מהשליח שיפתח לה את הקופסא, והשליח עושה כרצונה), כן, היא בדיוק כמו שתיארת
הוא: אז זה שלנו! תני לו טיפ
היא: התכוונת תשר
הוא: לא משנה, תני לו טיפ או תשר, אחד מהשניים!
היא: בסדר, בסדר.., (היא מושיטה ידה לסינר שלה ושולפת מטבע ונותנת לשליח. הוא מודה לה והולך) נתתי לו תשר
הוא: אף פעם אַת לא עושה מה שאני מבקש (אומר ומכה על ידית הספה)
היא: מה ביקשת?
הוא: אמרתי לך לתת לו טיפ ונתת לו תשר
היא: זה אותו הדבר, אתה לא מבין? (אומרת, מזיזה את כוס התה הצידה ומניחה לפניו את קופסת הפיצה)
הוא: אני מבין שנתת לו מה ש אַ ת רצית לתת לו.
היא: מה אתה רוצה, פיצה עם פטריות או עם זיתים?
הוא: עם פטריות. אני מאד אוהב זיתים ירוקים
היא: נכון, ירוק זה גם הצבע האהוב עליי (אומרת ונוטלת משולש פיצה ואוכלת אותה בתאווה)
הוא: אני יודע, הכול כאן ירוק, אפילו הווילונות שלנו
היא: כן, הווילונות הירוקים האלה מסתירים אותנו מעינֵי השכנים
הוא: נכון, היה מה להסתיר
היא: היה, ונגמר! לעשות לך כוס תה?
הוא: בסדר, תעשי לי כוס תה.
היא: למה לעשות תה? אתה לא מרגיש טוב?
הוא: אני מרגיש בסדר, הרי רק לפני רגע שאלת, לא?
היא: שאלתי מה?
הוא: שאלת אם אני רוצה לשתות כוס תה.
היא: נו, אז שאלתי, מה רע בכך?
הוא: שום דבר רע. אַת יודעת מה? אני מוותר על התה!
היא: אתה רואה? אתה שוב לא מרגיש טוב.
הוא: לא פלא, מזמינה לי פיצה עם כל הגבינה הזאת ...
היא: (נוטלת עוד משולש פיצה) אבל נתתי לך מה שאתה אוהב, את הפטריות
הוא: כן, גם למתילדה נתת לאכול פטריות
היא: מה לעשות? אכלה, אכלה, אכלה..., עד שהתפגרה!
הוא: מסכנה מָתִּי שלי...
היא: כמה שנים עוד תבכה עליה? אני הייתי לפניה
הוא: כבר לא נשארו לי דמעות
היא: דמעות של אושר הציפו את עיניי כשביקשת את ידי
הוא: זה היה לפני או אחרי המקרר? (שואל ומביט עליה, מנסה להיזכר)
היא: (היא מחייכת חיוך כמוס ומגלגלת עיניה לתקרה) ליד המקרר, על הרצפה השכבת אותי ו...
הוא: אַת שכבת שם על הרצפה, מתפתלת ובוכה, כאילו מתאבלת... (אומר בבוז ומצביע על הרצפה)
היא: לא נבהלתי מהמשטרה, היה חם והרצפה קרה, נעימה
הוא: לא גילו איך מתילדה מתה
היא: שוב מתילדה?
הוא: תמיד מתילדה! אבל אני ידעתי!
היא: תראה, הפיצה מתקררת, התה מתקרר... (מנסה להעביר נושא)
הוא: הגוף שלה היה צהוב וקר כמו הפיצה הזאת (מביט בשאת נפש על הפיצה)
היא: לא כדאי לך לאכול פיצה, בגלל הכולסטרול הגבוה שלך
הוא: המשפחה שלה לא רצתה לעשות ניתוח אחרי המוות, לא רצו שיחתכו אותה לחתיכות בבדיקות שלהם
היא: מה שנכון, נכון! היא הייתה "חתיכה". הו, אפשר למות בחום הזה..., נו, תאכל כבר
הוא: אני תמיד אוכַל פטריות, אבל לא מידֵך
היא: שׂים את ידך בתוך ידי, (מושיטה אליו את ידה והוא מביט בידה ומניד ראשו בסירוב. היא מושכת את ידה ואומרת) אני שלך ואתה שלך... זאת הבעיה!
הוא: התה שלי התקרר
היא: לעשות לך כוס תה?
הוא: בסדר, תעשי לי כוס תה.
היא: למה לעשות תה? אתה לא מרגיש טוב?
הוא: אני מרגיש ככה, נגיד בסדר.
היא: אם אתה אומר "בסדר", אז למה הפרצוף הזה כאילו אתה עושה לי טובה?
הוא: נכון, היא הייתה טובה אליי
היא: מי?
הוא: אַת יודעת מי.
היא: נו, תגיד לי מי טובה אליך יותר ממני?
הוא: אימא שלך המנוחה. היא ידעה בדיוק איזו בת יש לה.
היא: לְמה אתה מתכוון?
הוא: גם היא ידעה.
היא: ידעה מה?
הוא: למה הלכת לספרייה
היא: למה הלכתי לספרייה? למה?
הוא: רצית לקרוא על פטריות.
היא: נו, תגמור את הפיצה שלך עם הפטריות.
הוא: וכוס התה?
היא: בסדר, בסדר. אני כבר מחממת מים בקומקום.
הוא: שלא ישרוק לנו..., הוא מזכיר לי את הרכבת
היא: איזו רכבת?
הוא: אַת יודעת איזו. אמי המנוחה ביקשה ממני לא להזכיר לה...
היא: אה, הרכבת ההיא
הוא: כן ההיא
היא: טוב, אז היית ילד קטן, מה הבנת?
הוא: נכון, הייתי בן שבע אך הבנתי הכול, כמו מבוגר!
היא: אם היית כזה חכם אז למה אימא שלך הייתה על ידך כל הזמן? (אמרה ונענעה את ראשה בבוז)
הוא: היא הייתה על ידי עד שהפרידו בינינו, בכוח, ולחשה לי שאברח (אמר והרכין ראשו בעצב)
היא: ובאמת ברחת, ברחת ממני כל כך הרבה חודשים ...
הוא: כן..., ברחתי, כל חיי אני בורח
היא: עכשיו כבר לא תברח ממני, אתה חולה וזקן מדי, חה חה חה
הוא: אני לא חולה וזקן מדי כדי לברוח... (אמר והביט בה בעיניים זועמות)
היא: לברוח לאן?
הוא: ל...לברוח ממך, מכאן ובכלל...
היא: מכאן? אבל לאן? איפה תמצא...
הוא: כבר מצאתי, אך לצערי איבדתי, פעמיים!
היא: עשיתי לך כוס תה ולא שתית (שוב מנסה לשנות נושא)
הוא: הוא היה חם מדי ועכשיו הוא קר מדי.
היא: אז לעשות לך כוס תה? המים רתחו שוב
הוא: בסדר, תעשי לי כוס תה.
היא: למה לעשות לך כוס תה? אתה לא מרגיש טוב?
הוא: אני מרגיש בסדר, קצת עייף
היא: אז למה להכין תה? רק חולים שותים תה
הוא: הייתי "חולה" עליה
היא: כשהכרתי אותך, לא היית חולה
הוא: עכשיו אני חולה מרוב צער
היא: צער בעלי חיים. מאז שהוא מת, אתה נראה כמו החי המֵת
הוא: טוב, הוא היה חברי לחיים
היא: פויה! חבר שמשאיר שערות בכל מקום בבית ומרייר
הוא: כן, אבל הוא נתן לי אהבה שכה חסרה לי
היא: "אהבה", כמה בוז אני רוחשת למילה הזאת
הוא: למה?
היא: כי היית קשור לכלב הזה יותר מאשר אליי
הוא: טוב, הוא מה נשאר לי אחרי שכולם מתו?
היא: מי מת?
הוא: כולם! כל המשפחה שלי, גם באושוויץ וגם פה.
היא: ומה אתי? אני לא משפחה שלך?
הוא: אַת?
היא: כן, אני זו שאינך קורא בשמה מאז שנחום ומתילדה..., ואני זו שדואגת להכין לך כוסות תה חם שמתקרר כל הזמן.
הוא: אַת זו שגרמת... (אומר ומצביע עליה באצבעו), הו... הלב שוב דוקר לי
היא: נו, באמת, אתה והלב שלך
הוא: הו, הלב שלי דוקר נורא
היא: אז מה אתה רוצה שאעשה? מה אני רופאה? לעשות לך כוס תה?
הוא: לא, לא, תודה! תקראי, תתקשרי ל... איי... איי... איי
היא: תודה לאֵל, אתה רואה? אם אתה לא רוצה תה, סימן שאתה בריא!
הוא: הו, הלב שלי..., הו, קשה לי לנשום
היא: צא למרפסת ותנשום, יש שם אוויר צח.
(עושה לה סימנים בידיים ומצביע על הלב)
היא: מה אתה עושה לי סימנים? אתה לא יכול לדבר?
(תופס את צד לבו, פניו מיוסרים והוא ממשיך לעשות לה סימנים)
היא: נו, מה אתה מדבר אתי בחידות? תגיד לי, מה אתה רוצה?
(מנסה לומר לה משהו ולא מצליח...)
היא: פתאום נהיית אילם? אולי בכל זאת אתה רוצה כוס תה?
(מסמן בראשו, לא!)
היא: אתה יודע מה? כשתחליט מה שאתה רוצה, תקרא לי, אני בחדר.
(עיניו נעות אנה ואנה... מרים ידו לעזרה...)
היא: (מדברת מהחדר) חידות! תמיד אתה מדבר אליי בחידות, אף פעם לא בפרחים!
(תופס את לבו ונושם תוך כדי חִרְחוּר)
היא: אף פעם לא תודה בפה מלא שאתה אוהב אותי!
(פניו מעוותים מרוב כאב והוא תופס את צד לבו, מנסה לנשום)
היא: גם כשהתחננתי בפניך שתחזור הביתה, שתקת! שנה שלמה שתקת!
(עוד מספר נשימות, חרחור ... ואז חדל! ידו נשמטת לצד גופו)
היא: כמו עכשיו! פתאום אתה שותק, שתיקה מאשימה כזאת.
(היא נכנסת לחדר ורואה אותו, עיניו עצומות, פניו מיוסרות)
היא: בסדר, תגיד לי שאין לך חשק לדבר אתי, כבר התרגלתי.
(מתבוננת בו, "ישן", פניו אדמדמות עדיין, כואבות)
היא: עכשיו אתה נראה כמו תינוק כעוס. בוא ואכסה אותך בכירבולית.
תישן, מותק, אחר כך אזכיר לך מה עשינו בתחילת הרומן שלנו, זה
יעורר אותך על בטוח חה חה חה
(מנשקת אותו על מצחו. הוא לא מגיב)
היא: אהה, (קוראת בנימת ניצחון) אמרתי לך שאתה אוהב אותי!? הנה, קיבלת ממני נשיקה והפעם לא התחמקת. חה חה חה..., אתה רואה? ידעתי, ידעתי בסתר לבי שאתה אוהב אותי אך לא מוכן להודות. אתה, עוזי, כמו כל הגברים, לעולם לא תאמרו לאישה שלכם שאתם אוהבים אותה, זה לא גברי לדעתכם. נו, שיהיה כך.
תגיד, כשתקום להכין לך כוס תה?
כשתקום, מותק, לעשות לך כוס תה?
*******
