סיפור:
הסיפור של ג'ילה/זאב ליכטנזון 
לילה עבה. כבר שלוש אחר חצות.
הוא ממריץ את צעדיו בדיוק באמצע הכביש. מנהג בטיחות שעשוי במיוחד לשעה ולדרך.
כך הוא מופרש מחצרות, גדרות, פינות נטולות פנס ושאר מיני הפתעות מקרבנות בפוטנציה.
חוזר מחברו לפקולטה , ממאמץ הכנתי לבחינה הקרובה. מחבק בזרוע שמאל שלושה ספרים .
מחשבה יהודית. משנתו של הרמב"ם. יהודי חכם. ים של חומר. ענק.
ימינו קפוצת אגרוף רפוי , נוסכת בו בטחון קטנטן ומסיחה דעתו, במין בדיחה פרטית, ליד החזקה
של הנשר הגדול.
הליכתו נוקשה ומסורבלת בהגבהת כתפיים ובניפוח חזה. רחוק מלהראות אקסטרה לארג' והוא
בכלל, סמול פלוס. זורק את פסיעותיו בחיפזון גס מלווה אותן בשריקה חרישית ומדומה, לעטוף עצמו
באווירה ממתנת בשעה שנואה זו. אבל אין ברירה. אין רכב. אין כסף. יש מבחן. הרגליים
מובילות את הראש הנפוח ממאמץ הלמידה ואת הגוף המהוה משעות של תקשורת ישבן-כסא
היה שמח להיות עכשיו רואה ואינו נראה, מדליסט ג'ודו במשקל נוצה, או הטוב ביותר, שקוע עכשיו
בסינר של מיטתו.
אנוס על פי הבחינה והאתגר האקדמי שלו, להפקיר את גופו לעטיפה של לילה מנוכר ולא אהוב.
בדי. בן עשרים ותשע. שקדן מאד. בוגר פילוסופיה והיסטוריה יהודית בהצטיינות, חותר לדוקטורט.
בירושלים.
כל כולו מוגדר במטר שישים ותשעה של גוף שמן ורפוי. משקפיים אין, אך עיניו הקטנות מרבות
למצמץ בביישנות מבוהלת מעט.
עכשיו הוא ממשיך לזייף קלסיקה צולעת, כופה על מוחו שינון של פרק חשוב במיוחד, לדעתו, ומשלח
את עיניו בכל טווח יכולתן, סיירות לפלס את דרכו . אוזניו בעמדה מסייעת להשלים מודיעין
מידי.
שומע משהו.
יד קשה לופתת את פיו ושניה כופתת אותו בחיבוק עז.
התוקף עודף עליו בשלושה ראשים לפחות ובדי נבלע במרחב חזהו ומותניו. אחוז היטב הוא
מונף מהכביש, רגליו מתנופפות ,גופו גם משותק וגם רועד ,הספרים צונחים והלילה מפהק עליו
בציניות מיובשת.
"הכסף" – לוחש קול רך, מדגיש כל הברה בהידוק אצבעות . "הכסף".
עדיין דולק בו יצר חיים בסיסי ,מוער בזיכרון ישן של שעור בהגנה עצמית. המוח יצא להפסקה בעוד
יד ימין מזנקת לתפוס את התוקף בביצים. לולא נפרד ממנו המוח לשעה קטנה זו, וודאי שלא היה
מצליח לגייס כוח שיצווה על השרירים לזוז. נכון , אמרו " תפוס בכל הכוח ותמחץ " , אז אמרו. איך זה
קשור אליו. ובכל זאת.
ידו ננעצה בבשר, נקמצת בפראות , נועצת ציפורניים קטופות. הנשימה גם היא קפצה לטיול חוץ-גופי
.גניחה באה באוזניו. התוקף נאנח הייתכן ? בדי מאמץ עוד יותר את אחיזתו. הידיים , שאיימו לפרק
את פיו ולפצח את צלעותיו, רפו מעט.
רווח לו. נשם בבליעות רחבות והבין לפתע. כף ידו מספרת, כי לא ביצים ולא אשכים. הבד הדק שידר
לו בשר לוהט של אישה. הוא לא הירפה .מבוהל, מבולבל, נשימתו קרועה ,גופו מהודק לכביש
בכובד של התוקף, שהתרפק עליו לאט. מלמול עמום נטף לאוזנו :" תאהב אותי, ילדון, תאהב" .
מילים מעוכות מתוך גוף גדול ושמוט על ראשו וכתפיו של בדי.
אכן, אישה, ניסה בדי להסיק וליישר את מחשבותיו בעוד ידיו ממשיכות לנגוס בנשיותה של התוקפת.
כן. תוקפת. לא תוקף.
אכפה עצמה עלי. הוא נכוף בקלות מעומס. משקלה. הברכיים כבר מגרדות את הכביש הקשה. ידיה
חובקות אותו ברכות, מובילות את החבילה של עצמו אל המדרכה ושם היא מניחה אותו על גופה
השרוע. שוכבת, רוגעת. בדי עכשיו מרוח עליה. מנסה לעשות בה בידיו הספוגיות, כמיטב יכולתו.
המוח, שחזר למקומות , הרוס מחשבות ונטול הבנות. בדי ממשיך לטלטל בה את ידיו. התרגשותו
מאגרפת את תחתית בטנו , מתנגשת בפחד קשוי ומזילה ריר מפה צמא לאוויר.
מה זה הדבר הזה? מה קורה? לפני רגע אלימות מבהילה ,ועכשיו – מהפך. הדבר הגדול ,החזק
והמאיים הזה משוטח תחתיו . נוק-אאוט בלי קרב ובלי סימנים. מגע מפתיע במיניותה של אישה.
הבהלה שבה ומתנחלת בו . אולי זה רק תרגיל נבזי. עוקץ להתעלל בארסיות בקורבן כנוע. סכנה.
בדי , על עשרים ותשע שנותיו, ידע אישה רק מעט מאד פעמים, כל כך מעט, שהוא התבייש
להודות בפני עצמו, מי, כמה ולמה. כולן תקריות אוניברסיטאיות קצרות מועד. אחת הגיע אתו עד
רמה של בכי מחאה של " למה אתה לא רוצה להתחתן אתי." ונגמר.
מאז לא ידע .עכשיו נדמה היה, כי המשטח שמתחתיו חוגג גם הוא מוצאי צום מיני ארוך ומתמשך.
עורו דלק באבוקות סומק קטנות, אצבעותיו חפזו על פני הבד הדק החופה על ערוותה. רק הפחד
והתאווה הצובטת הצליחו למנוע עלפון מתגונן.
היא לא עצרה את מלמוליה הסתומים, מנהלת מונולוג עצמי מגומגם ושבור הברות ומילים .מגלגלת
בו את אבריה, סותרת את בגדיו, מטלטלת אותו על פניה.
בדי לא התנגד. לא עלה על דעתו אפילו לרגע. מה שיהיה יהיה ,פוגרום זה לא נראה.
לשנייה אחת חשב על ספריו שנשמטו ואיך יחזיר אותם לספרייה, אך מיד נחבט במחשבת אימה ,
שהחזירה אותו לדקות הספורות של תחילת העלילה המבעיתה הזו. הרעד המתפרע בו התאים עצמו
בייסורים למרבץ שמתחתיו. חמש פעמים ניסה לפעור רוכסן, ונכשל. הרוכסן נקרע ואתו גם
האגודל המנסה. מטומטם ומרוסק מחשבות, פעל רק על פי הנחיותיה המנוסות של אימא טבע.
זכר ונקבה .
ברכיו זבו דם מחמת החבטות באספלט המחוספס . המהומה הפילה גם את נעל הסירה מעל רגלו
וציפורן בהונו נחבלה. כואב. רק מחשבה אחת עוד הציל ממוחו הטובע – " מזל שאני למעלה".
שעה ארוכה.
אצים במכוניתה אל הלא נודע. בדי אפס כוחות ומעוקם דעת, נטוש על המושב שלצידה.
חושך. הוא פוזל בפחד אל הגוף הגדול והכבד ,שנוהג במיומנות בולטת. מלטף את כריכות
הספרים, אותם זכר לאסוף ,כשחדלו.
חריקה אחרונה של צמיגים מבשרת – בית.
פוערת שער אל חצר גדולה. שביל חצץ לבן וארוך, פנסים עגומי מבט, והנה עולים בחמש מדרגות אל
הדלת. מפתח, צירים חלקים, שקט. מאד. תוך. אור.
בדי עוצם עיניים מחמת האור החזק והפתאומי שמכה בהן. פוקח אותן בהיסוס. יד כבדה מונחת על
כתפו. ניכר , שניסתה להיות רכה ,פייסנית. הגביהה את סנטרו, מעבירה אצבע קלה על אפו.
הביט בה ברפרוף .מתאמץ ליישר את ברכיו המתקמטות מפחד. היא הרגישה אותו. לקחה את
עמידתו הרופפת והניחה אותו על ספה.
אסף קמצוץ עוז והסתכל בה בעין מלאה. ראה אותה ממש. עירומה. מיד שלח ידיים מבוהלות לכסות
על מבושיו. נזכר, כי לא התלבשו ובגדיהם המיותרים נשארו זרוקים על המושב האחורי. כל כך מבוהל
ואובד חושים היה.
עיניו נפערו עוד, מכות בה את אימתן כמצלתיים. שקוף וברור. "אל תפחד, ילד שלי ".גלגלה לו משפט
קטן ומתחנחן. בדי התעודד מעט מחזיר לעצמו נשימה סדורה.
מטר תשעים, פלוס , העריך .סטריאוטיפ מהסרטים של גברתנית אלימה.. פרט לערוותה , עמד מולו
זכר ענק. כתפיים רחבות וכבדות, חזה שטוח מסומן בשתי פטמות כהות וגדולות מאד. זרועות עבות
בטן שטוחה, רכובה על זוג רגליים איתנות. שיער שחור עטר את ראשה ואת נוף ערוותה , הזדקר
בחוצפה מבתי שחייה והתפרע פה ושם על שוקיה ושפתה.
אחוז קבס, נעל את שפתיו מפחד פן יקיא כתגובה. בטנו סירבה להסכים עם המראה. הוא מתעשת
וסובב בה עיניים בסלידה, בפחד ובתאווה.
בדי לא היה רגיש ליפי נשים ונערות. מעולם לא היו בו העוז והיומרה להביט ביפות ובבשלות שבהן.
גם איסטניסט לא היה והאביס את גופו בכל הבא לפה , קהה לנוי גופני ואחר. גם עכשיו לא נרתע
מכיעורה, רק הגיב לגודל ולהגזמה. פניה היו דווקא נאים ונעימים למראה, קבע לעצמו באבחנה
כללית גאה, אף מתון, שפתיים מלאות, עיניים עכורות תכלת וגדולות.
הרגיש כאילו הוא מביט בה דרך זכוכית מגדלת. גדושה ועצומה כנגד מידותיו הדשנות והקטנות.
"ג'ילה , כך קוראים ואתה תהיה שלי, ילד, ילד שלי, ילד של אהבה. ועכשיו בוא אלי."
בדי, עדיין מחפה על מבושיו, מביט בה ושומע. משהו חם מציף את אבריו. כנוע ומתאווה שכב לרגליו
גוף אישה ענק. פעור וקורא לו. לבדי.
סילק ידיו מחנייתן המצנעת ,פישק את רגליו שהתייצבו, הטיל עיניים בעירומה המיוחם וכבר בדל
ראשון של בטחון משוטט בעיניו הבוהות. בהיסוס מהול בהכרת ערכו החדש, בא אליה.
בדי סיים את הבחינה וירד במדרגות אל מגרש החנייה. בהליכתו שילב הערכה מחושב של הציון
האפשרי וסיכם לעצמו בסיפוק. שמונים וחמש, תשעים. לא פחות.
ג'ילה במכוניתה בקצה הרחוק של החניון . "יכולת להגיע יותר מהר דרך השביל האחורי " נזפה בו
בהתרפקות. " באמת יכולתי , אבל איך את יודעת?" , מדגיש את פליאתו בכיווץ גבות. " למדתי פה" ,
בלשון קצרה ופסקנית. " למדת? פה? מה? מי? מתי?" התיר לעצמו בדיבור פגום ונעלב. " את למדת
באוניברסיטה הזאת ?" כמו דורש את עלבון המוסד, חזר וחקר. "למדתי." בפנים זעופות קבעה בו
עיניים של יושר. ולא יספה.
משך כל השבוע לא הניחה לו לעזוב את הבית. לא הציק לו. הלבישה אותו במטעמים ממותגים
, תחליף למעט שהשאיר בחדרו השכור אי שם. והוא רק ישב ולמד. התאים לו.
אמנם הזהירה אותו , הבהל היטב, שלא יחלום אפיילו לעזוב, אבל הוא ,ממילא נעם לו המצב החדש
בחייו. בהחלט לא חלם ליזום נטישה מבוהלת חזרה אל היום יום האפור והבלוי שלו.
שקט. בלי שותפים ושכנים. נטו התעמקות יסודית במה שלפניו. והעתיד שלפניו מתוק ומבטיח,
מוכתם רק באי ידיעת טיבה של פטרוניתו הענקית.
ג'ילה מצויה בבית משך כל היום. מאחרת השכמתה עד צוהרי יום. עושה בזריזות מלאכות ביתה
המרווח. מידי פעם , חדלה ונכנסת להתבונן בו בעיניים שקטות ,מלאות סיפוק חם. מחייכת אליו
בעיקום פה נבוך , כשהסב אליה את ראשו בשאלה. מרגיש את הסקרנות שלה בעורפו.
בדי התרגל מהר מאד למצב, משום שהיה שקוע במסך המחשב וכמעט לא הרגיש בנוכחותה.
היא מתייחסת אל תלמודו בכבוד ובהבנה. לעולם אינה מפריעה לו. מפנקת את שולחנו במיני מאכל
ומשתה עשויים בידיה האמונות. הוא זולל בחמדה ואינו שם לב אליה. כול מעשיה בדומיה לבל יוטרד
מתלמודו.
יום אחד הפתיעה אותו קשות דווקא במגרש המשחקים שלו. תרגמה לו בקלות בהירה משפט מסובך
בצרפתית. ראתה שהוא מתלבט ולא מתנפל מיד על מעדניה ונחלצה להושיע.
ככה? והמטיר עליה שורה ארוכה של דברים , והיא, עוזרת המחקר החדשה שלו, מתרגמת בחיפזון
ובדיוק רב. רק עכשיו שם לב לצלו של מבטא צרפתי בדבוריה וחמד את הצליל המתנגן משפתיה.
לא הצליח לשלוף ממנה אף פרט על מקורותיה, השכלתה, עיסוקיה. את עזרתה האקדמית קבל
בעלבון קטן ובכייני.
הקפידה אתו, שכל יום, בארבע בדיוק, יארח לה לארוחת ארבע. זו דרכה להתלוצץ על סעודת
הבשרים, שמוגשת על מיטתה גדולת הממדים. אפיריון. רכה רכה, עמוסת כריות עם ומעוטרת
ובווילונות מסך מכל צדדיה. קיטש מאסטר בד רום, קבע לעצמו בהנאה.
יום יום , בין ארבע לשמונה , גרים באפיריון ונודדים אך ורק אל השירותים הצמודים. על השידות
אספקת מזון עשירה והם רק משתגלים ואוכלים, אוכלים ומשתגלים. היא מעדיפה להכניס אותו
לגופה והוא מעדיף להכניס מזונות לתוכו. הכול ברוח טובה ובגוף חפץ.
"אף אחד לא אהב אותי אף פעם. רק עכשיו אתה, נכון? בטח נכון. כי אתה הגבר הראשון והנכון שלי.
לא רוצים אותי. מפחדים. אבל אתה כן רוצה. רוצה? נכון?" מלחששת לו. קולה רך וצרוד .כמו תוצרת
של גוף אחר שמתאכסן בתוכה.
בדי, אכן רצה. פחד מאד ורצה עוד יותר. סוף סוף אישה פרטית משלו. רק שלו. כל היום. כל יום.
לאן זה יוביל עדיין חידה מבהילה, אבל בינתיים ,שמחת הגוף רבה. כבר בין עשרים ותשע
והטסטוסטרון לא מקל על חייו." פורנו אונני, טוב כמה אפשר? עד אנה, עד מתי?" סטודנט מצטיין ,
אבל אפס גבר. קשה לו מעט להינגף בגופה הקשה וגם וקורה ,שהיא מועכת בו אבר או שניים.
גופו השמן והרך מתאמץ ומתייסר לא מעט, אך אין זה גורע ממעדני ערוות אישה. וחשוב, חשוב ,
כי בגוף שבע, הראש פנוי לטפח את הישגיו האקדמיים, מהר ובלי כל הפרעה.
בחצות בדיוק, עוזבת ג'ילה את הבית , לבושה כגבר, קסקט שחור על שערה הקצוץ ואקדח תחוב לה
בכיסה.
לפעמים היא חוזרת אחרי שעה בלבד ולפעמים רק עם הזריחה. לא מבהירה ולא מסבירה. ככה.
בדי מצווה על ג'ילה להזדרז ולסיים את התרגום. להגיש לו את נעליו מצוחצחות ולהניח במקום את
נעלי הבית. להחזיר את הספר ששכח בבית השימוש, לתפור את הכפתור ,לגהץ את החולצה, לגוון
את התפריט ולהגיש מיד.
ג' ילה מגיבה חיש, גם אוספת בדרך את התחתונים המלוכלכים שהשאיר דווקא במטבח. "את אלה
תכבסי עכשיו." הוא פוקד.
כבר חודשיים הוא איתה. בתוך חודש כבר קולפו ממנו כל חששותיו. היא הייתה כרוכה בגלוי ,קוראת
לתאוותו , אהבתו וזה מספיק לה ומספק אותה. הוא פוחד עדיין להסתלק בלי רשותה, אף שאין לו
סיבה להרהר בכך, בינתיים.
למד להשתמש בהיזקקותה הנואשת ,התרגל לנוכחותה ,לא חקר בואה וצאתה והיה מפליג והולך
בהעצמת ערכו. מגדיל עצמו עליה בפה מחציף ודברני.
"את לא בתולה", העז והטיח פעם בין הארבע לשמונה שלהם. נבוכה ונתגמגמה. בדי טיפס על גופה
כדי לדקור בעיניה בביטחון חדש. " את לא היית בתולה גם באותו ליה ראשון ונחמד." גרונו רעד
כשהעז להכתיר את האירוע ההוא כ"נחמד"." נחמד. איך זה? ".
קיבלה פני ווסת . כך היא מסמיקה וכועסת הביר בדי לעצמו. : אני. אני עשיתי את זה לעצמי. לבד."
מגלגלת לשון בפיה, מעקמת צוואר ובעצימת עיניים מחפשת דבור הולם.
" כשהייתי כבר בת עשרים וארבע. וארבע. פגשתי אותו בפינה נידחת של שפת ים. הוא היה נחמד
אלי. דבר , דבר וגם שם יד על הברך שלי ,ועל הכתף גם. זה היה אחרי בחינה, אמר, ובאתי להרגע.
אני אוהבת אותו. את הים. אחר כך הוא הקיא , אז לקחתי אותו הביתה, לא רחוק, שיתאושש. הוא
הסכים בכייף. כי הרי הוא. התפשט והתחיל ללטף. הסביר שהקיא, כי עד שבאתי כבר השתכר.
באמת ראיתי שם בקבוק וויסקי ריק. ולזה הוא קורא להירגע בים. אבל הוא רוצה לאהוב אותי, כי.
נכנסתי לאמבטיה. בקשתי שיחכה ושם עשיתי את זה לעצמי. פחדתי שהוא לא יסכים , כשיראה אחת
כמוני ועוד בתולה. מה הוא השתגע לפתוח לאחת כזאת את המכולת. כבר אמרתי לו בת כמה אני
באמת. חזרתי והוא כבר ישן. בבוקר ראה אותי, קילל שאני זונה. המצחיק זה, שסתם עשיתי את זה
הוא היה בטוח שבא לזיין גבר. הומו כזה. אני חושבת שהרגתי אותו. איך שלא יהיה זרקתי אותו
בפרדס על יד והשאר זה כבר בעיה שלו. כזה היה הראשון שלי. "
זה היה הנאום הכי ארוך ששמע ממנה ברצף. מנה מילולית של שבועיים רצוף , בערך. דברה לאט
לאט בלעיסה קטועה של מילים . עכשיו צף זעם בעכירות הכחול של עיניה. וזה עוד לא הכול, עכשיו
תרגום ופרשנות ." איזו טרגדיה של ילדה. גם כן ילדה. מחזה יווני בלי מקהלה, כי מקהלה זה מסוכן
בתסריטים כאלה. סיום שייקספירי מלא שייק. מלודרמה זולה. רומן למשרתות ,פוסט משהו ,בשורה
אקזיסטיאלית, פרוידלה, הכול. מה שתרצה . איך שתרצה. זה הסיפור של הבתולה מאורליאן, כאילו,
למה לא מתאים לי? " הפילה אמירות קצרות . מנסה , בעיקום פה, להמציא קצה חיוך. "גם לא איזה
משהו של פסיכופת ,או משהו".
בדי , ממש בפניקה. מיהר לצלול אל בין רגליה ,הרחק מעיניה הכואבות בזעם ובעלבון. עכשיו שקט.
לא קשה לבדי. השעות היחידות שבילה ממש עם ג'ילה היו בין ארבע לשמונה. בבוקר השכים לפניה
וסעד לבד. צהריים וערב סעדו באפריון. גם אהב את המעדנים שהכינה וגם היה לו מטען אשכי רב
צורך. קצת סחוט ומרוט מכל משכב אתה, אך לא שווה תלונה. הפיצוי גבוה מהמשוער.
בינתיים הוא הולך וצובר מנהגים של רודנות עבדותית בזויה. גופו שמן ותפח והיא המשיכה להלבישו
בהתאמה. " ג'ילה, מהר, תרחצי לי את הרגליים. מזיע לי! . ג'ילה הציפורניים ! תביאי לשתות ! נו
איפה את כבר?!" משלח בה בהנאה חדשה פקודות נוזפות. משמניו הגואים טיפחו אומץ לב ייעודי
וקטנטן. . ג'ילה. מגיר עליה את תאוותיו המעוכבות.
חיים של פריבילגיה. לא צריך לעבוד בכלל. ג'ילה מביאה אותו לאוניברסיטה ומחזירה. נהג פרטי .
לבד מזה לא יצא את הבית וראה בו כבר בית נוח שלו. עם אפס חברים, לא היה מישהו שיחפש אותו
בחדרו, והסלולרי שמר על כל הקשר הפונקציונאלי הנחוץ. כך גם לא היה למי לספר או לשתף. זה רק
שלו ואתו.
בדי התעצם בעיניו מאד והיקשה עצמו על ג'ילה. חייב אותה לשמשו גם בבית השימוש, לנגב את
זיעת משמניו, להשיב עליו רוח כשהמזגן גמגם את סופו ומיני שירותים ועשיות , כיד דמיונו הטובה
עליו ואמונתו, כי בוודאי הוא ראוי לכך בעוד היא מצאה את יעודה ואהבתה.
רק דבר אחד לא העז לעשות. לא יכול לייצר שאלה הנוגעת לעיסוקה .
לא זונה ממין זכר או נקבה. זאת ידע מהחבורות הקשות שתועדו בו לזמן רב, כמענה לשאלתו
המהוססת ,"את זונה מקצועית? ". ניחש אל תוך פניה.
אחר כך טיפלה בו שבוע שלם עד ששב חלקית לאיתנו והוא עדיין בסד ותלי.
ג'ילה הייתה לכלבה ענקית , גדולה מכל כלב דני ענק ומתלקקת יותר מפודל מפונפן. עשתה אותו
לאדונה. משתוקקת אליו בהתמכרות כנועה , לגבר הקטן ,השמן ואפילו הלא יפה ,הזה. הגבר שלה.
המפוטם והלמדן הזה. שלה. ורק שלה.
הביאה לו כל שרק עלה בדעתה כתפנוק מעודכן לגבר. רק היקר והנחשב ביותר ,מצייתת לכל ניד
עפעף שלו. היא מתכסה באושר עמום בעוד הוא סובב בבית בחוסר מנוחה. שררה שנטל עליה לפתע
דחקה בו ללא הרף. חיפש כל הזמן סממנים נוספים וצווים חדשים שיוכל להטיל על כתפיה הענקיות
ועל אפיה המעוך תחתיו.. נלקחה ממנו השלווה ההגותית שעטה בהצטיינות במסגרת האקדמית
שלו. האדנות נעצה בו דורבנותיה מדהירה בו מחשבות צואות.
ג'ילה הביאה אותו אל פניה. במשיכה קלה הגביה אותו אל מבטה הכבד. בדי, אמנם מופתע, אך
ממשיך לעשות בה בידיים רצות וחרוצות ,שומט מבט אל התחתית שנשדד ממנה על לא עוול
בזקרותו.
" אתה יודע , בדי, אני יודעת שתסגיר אותי בסוף. אני רק לא יודעת מתי זה הסוף הזה." אוזניו צלצלו
אזעקה והזרימו פחדים קרים בכל גופו. סכנה. " אבל , בעצם, לא אכפת לי" , הוסיפה וגמרה.
הוא ניסה להעלות מילים של פיוס והבטחה.
"עכשיו טוב לי. אף פעם לא היה לי טוב כל כך. מזמן הפסקתי לקוות לטוב. הכול חרא. והנה הפתעה.
שדדתי לי מציאה. לא התכוונתי ולא ידעתי. יצא. הרי כסף אין ולא היה לך , אז תן לי חיים. את החיים
הקטנים והשמנים שלך. אבל כמה זמן יכולה נבלה קטנה כמוך לשלם במה שאין לה. הרי זין יש לכל
אחד. פשוט באת לי בזמן .ועוד איך בזמן. וכמה זמן תוכל להיות עם גידול פרא שכמוני ,כשאתה כזה.
כזה מין כזה. בהתחלה נבהלת. מפלצת ועשיו אתה בטוח שאילפת דינוזאור חסר חוליות שידרה.
אתה הרי סתם חזיר שמן , שמנסה להרחיב לעצמו את המדמנה. לא אכפת לי. אני צריכה את
ההזדמנות לרכך קצת את האבנים שבי. טוב לי ללחוץ ולהילחץ אל גוף אדם. לא לקחת כלום ולהאמין
שהוא נותן, רק כי הוא רוצה ולא כי הוא מוכרח. כייף של הרגשה אחרי כל כך הרבה זמן מת. כן, אני
אישה. רק אישה , שגורמת לך להגיב רק כמו גבר לאישה. נטו אישה. אף על פי ולמרות הכול, ילד
שלי."
" אני גם יכולה לעזור לך לצאת . בו ואזכיר לך איך.". חייכה במתינות, כורכת אצבעות על צווארו ,
הכמעט חסר והמעובה. " תגיד יפה שלום לדודה ג'ילה הטובה, שנתנה לך בית, אהבה, אפיריון
ומיטה, אוכל וביגוד ורשות לזיין כול יום כמו שפן, שבישלה וגם קצת תרגמה ועזרה, תלמיד חכם
שלי. רק שלי." מגלגלת מילים בלגלוג ובהדגשה נוספת של אצבעותיה על כן-ראשו.
בדי הרגיש את הריקוד הרועד של משמני גופו, זיעה מילאה את עיניו המבועתות. עצם אותן וחיכה
בשיתוק להמשך הסופי. עוד הספיק להציל מחשבה פסקנית אחת "ידעתי".
ג'ילה הרפתה והניחה לו לצנוח אל המיטה. רוכנת מעליו .מלטפת את פניו הלבנים של עכבר מעבדה
קשוי וקפוא. שולחת סביבה צחוק חופשי, נטול קצוות.
ניסה להתיישב ולהפיק דבור. עוד לא. כשיתאושש. " אל תפחד ילד שלי, אתה הרי ילד שלי
בתחפושת של גבר. אני לא אעשה לך שום דבר רע. שום דבר , אסופי שלי, ילד מהסרטים שלי,
מהאגדות שלי, ליליפוט בארץ הגוליבר. אתה הרי סתם שרץ מתועב , אפילו לא גלגול קפקאי, סתם
חרא קטן ומושתן. אתה חושב שאני לא רואה איך אתה מתנהג אלי, גיבור צעצוע שלי. טמבל מנופח
שהשתן הטביע לו את הראש. אתה עוד תתפוצץ מרוב הנפיחות שבתוך כול העובי שלך. אבל לי לא
אכפת. אני את שלי לוקחת כמו שאני רוצה. זה לא אתה זה אני ואני לא אגרום לך שום צרות. אל
תדאג פחדן עלוב שלי. אתה בסך הכול טיפוס דפוק כמוני, רק במהדורה אחרת. כמה שאתה שמן
ככה אתה שקוף. לראות בפנים זו המומחיות שלי. ככה מהחיים. "
וממשיכה ברצף " אני יודעת שתסגיר אותי. אתה גם רוצה את הכסף שלי , שאני מטמינה מתחת
לקרש הקיצוני ימני בעליית הגג. אתה תרצה. אני בטוחה. טיפש אתה לא, חרא קטן אתה כן.
אז מה? הרי יבוא לילה שאכשל. ואז כבר לא תראה אותי יותר, אז כך את הכסף , לבריאות, שמן קטן
שלי. שתהנה לך, לבריאות, אבל אתה הרי לא תהנה, כי אתה טופוס זקן ודפוק שלא יודע ולא תדע
להנות. לחיות. אתה כזה ותישאר כזה. כסף לא יעזור פה. "
ובמעבר עגול ורך היא מזמינה "ועכשיו בוא אלי בוס קטן, בו ונעשה כול מה שגבר ואישה , כשהם
עירומים במיטה גדולה אחת. בוא ואעשה ממך נשיא בחדר השגלגל."
שעה ארוכה אסף בדי את עשתונותיו וימים רבים חזר וקיבץ את מנהגי האדנות, שהתפזרו ממנו
בבהלה של אותו נאום.
מתק לו מצבו מכדי שירפה ממנה עכשיו. עם הפחד באה ההנאה שברוגע, עם הבוסיות באה הכניעות
המתגמלת.
הוא גילה את ג'ילה רבוצה על המרבד .אילמת. כיוון שלא מצא את ארוחתו מוכנה ואת בגדיו הטריים,
צרח בכוח ובחמדה. קילל ,ניפץ צלחת או שתיים והתפנה בזעם עיוור לחפש אותה ,היא ישבה כמעט
לרגליו ,בעוד הוא עסוק בביטוי העצמי הרודני והשבע שלו.
עכשיו ראה. " כלבה. באיזו רשות את רובצת ומתבטלת לי כל היום ?!"
הביטה בו בעין כואבת ובפה קפוץ. עכשיו ראה עוד. היא מדממת מתוך בגדי הגבר שלה.היא פצועה
קשה למדי. דם מתוך שסע ברקתה וכתמים קרושים ברחבי בטנה.
בדי סותם את פיו. ניצב בפישוק רחב על כרעיו השמנות מתחת לעיניים ממצמצות בעצבנות. מחשבות
מתהפכות בו. נוברת בו החלטה. החליט. אצבעותיו נקשרות זו בזו בפסקנות. עומד לפרוק עליה גידופי
סיום אמיצים. כבר שמחה מטלטלת את כתפיו.
ג'ילה מקדימה אותו. משגרת מבט מחויך. " מצחיק, זה לא מה שאתה חושב. אף אחד לא היכה
אותי. פשוט נפלתי לתוך גדר. ניסיתי לשכב על הגדר בשביל עצמי ו.. מצחיק. כמעט סלפסטיק
פרימיטיבי. אחר יתפרו אותי קצת במיון. לא נורא . יפהפיה כבר לא יעשו ממני. "
צחוק קצר הביא אתו עווית כאב שותקת. אסופת איברים, מכווצת, התאוששה מעט ושמה לו דבור
צולע.
" מצחיק. טוב אז זה הסוף. בדי , נבל קטן שלי, ילד מחורבן. סוף. סוף טוב והכול בלתי מספיק. "
בדי, זז לאחור נדחף בעיניה הדוקרות. מחבט, מתלבט, מנסה לשמור על עמידת בוז ושררה.
לכוד בפלצור לעגה, כפות באימה קפואה, שחזרה והשתלטה עליו.
"חבית שומן עלובה. היום חג לך ,תקרא לו חג העצמאות של בדי, שישה במאי, כמעט עצמאות
המדינה שלך, אזרח דלוח שכמותך. בדי השמן בבטן יש לו בן, ושני השמנים מתנפחים ומחכים
ומחכים, נו מתי כבר יגיע הכסף של הענק הזה, מגנו שבעליית הגג. קרש קיצוני , ימני. ככה
יהיה להם עוד יותר רך בתחת. נכון, כרס חזיר שלי? אתה הולך עכשיו להודיע למשטרה. ברור ?!"
קובעת בו כל מילה במסמרים, שידע, שיבין, לועגת לעמידתו הרפויה והמהססת.
" אני מחליטה מתי לגמור, ועכשיו אני מצווה עליך, לך! בדי קטן ושמן שלי, פה זה נגמר. אתה הרי
רוצה בעיקר את הכסף שלי. הרי עם ההתמכרות הכאילו כנועה שלי, אי אפשר ללכת למכולת. נכון?
הקרש הקיצוני בעליית הגג, זוכר?"
"הכסף הזה משוטט לך חזק בעיניים. רואים. לבדי השמן יהיה הרבה כסף והוא יוכל לקנות לעצמו
מישהי צייתנית וקטנה , לדפוק ולזרוק, עד כמה שזין קטן כמוך מסוגל. הרי ברור לך שיש לך פיצפון
ביחס למידה שלי. אבל רציתי, אז הסתדרתי. האמת. השתדלת. השתגלת. בכייף. אבל בדי ימשיך
להיות אחד דפוק רק עם יותר כסף. יחי הדפוקים תמיד. אני הרי יודעת. נשבר לי. לך!"
חותמת בהגבה קול אלימה. הדבור מתיש את אבריה הפצועים. לוגמת נשימות עמוקות.
" וכן. עוד תיקון אחד לצדק המדעי שלך, תלמיד חכם. אתה לא היית הראשון, שם על המדרכה
והכביש. לא שאכפת לי מה אתה חושב, אבל למי עוד אוכל לספר. ההוא משפת הים ,זה היה
במסיבת פורים. בתקופה שעוד ניסיתי ללכת לכאלה. בתחפושת של נסיך. הוא שכור ואני שפויה.
לא שתויה, כמו שחשב. התמזמזנו על הספות, כמו כולם. אחר כך השכיב אותי מאחורי משהו ונכנס.
אידיוט לא הבחין לאיזו כניסה נכנס. היה בטוח שמצא בן זוג אקסטרה לארג'. עוד חיפש אותי המון
זמן אחר כך. שיכור. דביל שלא הבין .סטוץ, סטוצינקה, סטוצון. סטוצולינה ,מה פתאום. אף אחד לא ראה את
האישה שאני. זהו. עכשיו גם אתה יודע, חוץ ממני."
משהו כמו חיוך חמוץ נתלה בזוויות פיה, קרוע בנשיכות כאב.
בשני צעדים עקומים הייתה אצלו. לופתת את יד שמאל שלו בכוח ." רק כדי שתנשום שוב
בפרופורציות הנכונות. כדי שתחשוב שוב בגובה שמתאים לך, נו, וגם ככה סתם, כי אני הרי כזאת".
פרטה לו ברכות ,ובתנועה מיומנת אחת שברה את זרועו. בדי צרח כורע על ברכיו ובוכה , נאנק
ובוכה.
שוב חבשה את ידו בסד ובתלי, טופחת באצבע קלילה על חיוורון פניו המיוראות.
טיפות זיעה נצצו על פרצופה בברק חולני. צורתה מילאה את החדר בקווים , גסים, מיוסרים. כבדה
ורובצת היא ממלאת חלל גדול לרגליו.
"הטלפון נמצא בחדר המיטה. זוכר? אף פעם לא שמעת אותו מחייג או מצלצל, אבל הוא תקין. או,
בנייד המוחרם שלך, שבשידה על יד. תבחר. עכשיו אתה חופשי. כן, ועליית הגג."
השאירה לו ציווי ושיח עשויים במתינות תקיפה. פרשה לחדרה.
בדי הסגיר את ג'ילה עוד באותו ערב.
המשטרה הגיעה בשמחה. לא מצאו אותה. בדי דבק בגרסתו, ושכנע..
בעליית הגג מצא מעטפה." בדי יקר שלי וכו' משאירה לך פה 10000ש"ח כשכר טרחתך כג'יגולו
צעצוע. החשבון: ארבעה חודשים , זה 120 יום כפול 4 שעות עבודה ביום , זה , נגיד 500,לפי 200
לשעה, מגיע לך ל10000 ₪ .שיהיה לך לבריאות. ואל תחפש אותי, לא תמצאו אותי, אני כבר בדרך
לארץ זרה. כן, שכר הדירה משולם עד סוף השנה. תעשה חיים, ילד דפוק שלי. אה, במיון שאלו למה
לא באתי מיד, קודם. עניתי , שלא יכולתי כי השארתי ילד שמחכה בבית" .
באוניברסיטה , למחרת, מצא את אחת מתקריות האוניברסיטה שלו, עכשיו בת עשרים ושלוש.
אחר הצהריים כבר שכב אתה בפעם השנייה מזה שלוש שנים. היה לו כסף והיא כבר גרושה.
התחתנו כעבור שבועיים כשכבר הייתה בחודש השלישי להריונה.
