מאמר:
על הספר  "שפת הפרחים" / חגית בת אליעזר

אמוץ דפני חוקר: צמחים, פרחים, חרקים וכותב:  עיון ושירה. באוקטובר 2018 יצאו לאור בהוצאת פרדס: 'מכותרת ועד צמרת – 200 מילים על 200 צמחים' ו-'שפת הפרחים' – ספריו החדשים בשתי הסוגות. הספרים מתכתבים ביניהם: 'מכותרת ועד צמרת' העיוני מארח שיר מתוך 'שפת הפרחים' על דש הכריכה הקדמית ואת עטיפת ספר השירה מעטר דיוקנו של Leonhart Fuchs   - רופא וחוקר בוטניקה גרמני ידוע מהמאה ה- 16, שמהווה פרט מהציור בעמוד 17 בספר העיון.

ספר העיון  מגיש מידע מרתק על צמחי הארץ עם מובאות מן המקורות, ומלווה בצילומים מרהיבים מאת נעם עביצל. אני חושבת על 'שפת הפרחים'  - שם ספר השירה – ומבינה ששפה היא  אמצעי, דרך להביע הלך רוח או רגש. בזמן שבספר העיון 'מכותרת ועד צמרת' הצמחים והפרחים הם המטרה, בספר השירה מהויות הקיום האנושי הן הנושא, והפרחים מאפשרים, למי שמבין בהם היטב, לתאר את המהויות בדרך מקורית.

בשיר 'סדר יום' (ע' 11) הפרחים מנבאים את בוא החסידות:

סֵדֶר יוֹם

הַשָּׂדֶה מְגִלַּת נְבוּאָה,

הוֹפִיעוּ סִתְוָנִית,

 חֶלְמוֹנִית וְכַדָּן

לְהָעִיד כִּי יַגִּיעוּ

חֲסִידוֹת בְּמוֹעֲדָן.

ובהמשך שרשרת האסוציאציות החסידות הן משל לוולדות. ואכן רבים הם הילדיםבשירי הספר. מילד הודי עכשווי רחוק גיאוגרפית (ע' 22):

לַחְלֹם פְּנִינִים

השוּק במַיְסוֹר חוגג צבעים והבל תבלינים.

...

...

מתחת לַדּוּכָן יֶלֶד צפוּן בארגז,

ומכרבל  אל  השקט בתוך המֻלת השוק.

בְּלֵב צִדְפָּה - יֶלֶד חוֹלֵם פְּנִינִים.

אל ילדים בשכונה, ממש כאן, אך במרחק זמן (ע' 16):

צְבִיעָה מֵחָדָשׁ

יַלְדֵי הַשְּׁכוּנָה שֶׁל פַּעַם

מְסַפְּרִים עַל אוֹדוֹת

מִשְׂחְקֵי מַחְבּוֹאִים וְתוֹפֶסֶת,

פֵּרוֹת אִזְדָּרֶכֶת

נֶשֶׁק מִלְחֲמוֹתֵינוּ הַיְחִידוֹת

וְטֶלֶפוֹן "חוּטִים"

מִמִּרְפֶּסֶת לְמִרְפֶּסֶת.

בַּגִּבְעָה הַמְּצֻלֶּקֶת

כַּלָּנִית צוֹבַעַת מֵחָדָשׁ

סִפּוּרִים וְחִידוֹת.

הילדות  משחקת עם המשורר מַחְבּוֹאִים וְתוֹפֶסֶת. אומנם השִכָחוֹן אורב (ע' 79):

אַמְנֶזְיָה

מְנַסֶּה לְיַשֵּׁר

אֶת קִפְלֵי הַזִּכָּרוֹן

לִשְׁלוֹת שֵׁמוֹת שְׁכוּחִים

בְּחִלּוּפֵי נְהָרוֹת

וְצִדֵּי דְּרָכִים.

אוֹתִיּוֹת מְרַצְּדוֹת בִּתְהִיָּה

כַּדּוּרֵי מַזָּל צִבְעוֹנִיִּים

בְּהַגְרָלָה פֻּמְבִּית

מִדֵּי שָׁנָה קְטֵנִים

סִכּוּיֵי הַזְּכִיָּה.

אך טראומות הילדות מורגשות ומסעירות (ע' 49):

פִּנּוּי שְׂדוֹת הַמּוֹקְשִׁים

שְׂדוֹת הַמּוֹקְשִׁים

שֶׁנִּזְרְעוּ בַּיַּלְדוּת

עֲדַיִן לֹא נִתְגַּלּוּ,

 אִישׁ מֵעוֹלָם

עֲלֵיהֶם לֹא דָּרַךְ.

גַּלָּאֵי הַמַּתָּכוֹת

נֶעֶצְרוּ בְּשֶׁטַח הַהֶפְקֵר

מַפַּת הַהַטְמָנָה

הִשְׁתַּנְּתָה לְלֹא הֶכֵּר.

מִטְעָן שֶׁנִּדְרַךְ

אֵינוֹ מַשְׁאִיר עֲקֵבוֹת

עַל דֶּשֶׁא רַךְ.

עד כמה מרושעים יכולים להיות מבוגים כלפי הילדים!

מִגְדְּלֵי פְּרָחִים

"שְׁנֵינוּ יוֹדְעִים

שֶׁלֹּא יֵצֵא מִמְּךָ שׁוּם דָּבָר"

נִּבַּא הַמּוֹרֶה לְבִּיּוֹלוֹגְיָה

בִּטְפִיחַת כָּתֵף קָרָה.

לְיָמִים נַעֲשֵׂיתִי אִישׁ טֶבַע,

הַמּוֹרֶה לֹא הָיָה נָבִיא

הַנָּבִיא לֹא הָיָה מוֹרֶה -

בָּנִיתִי מִגְדָּלִים

מִפְּרָחִים אֲשֶׁר יָצְרוּ

אִמִּי וְיָד הַמִּקְרֶה.

לשיר נימה הומוריסית, כי הרי התלמיד שגדל להיות פרופסור לביולוגיה עלה על מורו אלף מונים.

לא רק המורה, אלא גם האב לא היה לעזר. האב לא היה לצידו של בנו. על המחבואים עם האב המשורר כותב בופן גלוי (ע' 50):

מִשְׁוָאָה בִּשְׁנֵי נֶעֱלָמִים

אָבִי

לֹא עָמַד

לְפָנַי, מֵאֲחוֹרַי

אוֹ מֵהַצְּדָדִים

גַּם כְּשֶׁעָצַמְתִּי עֵינַיִם.

עַד הַיּוֹם אֲנַחְנוּ מְשַׂחֲקִים מַחְבּוֹאִים,

מָשָׁל הָיִיתִי

 מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים.

המילה "מחבואים" בשיר על אביו של המשורר, שלא היה נוכח בחיו, בונה גשר אל בנו הקטן, שאיננו כבר 20 שנה (ע' 52):

מַחְבּוֹאִים

בְּכָל שָׁנָה

לְאַחַר הָאַזְכָּרָה

אֲנַחְנוּ מַחְזִירִים

 אֶת תְּמוּנוֹתֶיךָ

לַסֶּדֶק שֶׁלְּיַד הַמְּגֵרָה

בֵּין אֲרוֹן הַבְּגָדִים

לְקִיר הַבַּיִת.

שָׁם נִשָּׁמְרָה

מִמַּבָּטְךָ הָעוֹקֵב

אַחֲרֵי מַה

שֶּׁמֵּאָז לֹא אֵרַע.

העדרותך, בן, נוכחת והיא מניבה שיר עדין, רך, חולמני. השירה יוצרת חיבור בין ילד הודי חולם פנינים לבין כרית מיותמת לא נחלמת:

הֵעָדְרוּתְךָ

עַל כָּרִית הַחֲלוֹמוֹת שֶׁלְּךָ

רְקוּמָה אִמָּא צִפּוֹר

שׁוֹמֶרֶת עַל גּוֹזָלֶיהָ

לֹא נִרְדֶּמֶת.

הַכָּרִית מְצַפָּה,

כְּבָר הַרְבֵּה שָׁנִים

לֹא נֶחְלֶמֶת.

הֵעָדְרוּתְךָ

לֹא פָּרְחָה מֵהַקֵּן

אֵינָהּ נֶעֱלֶמֶת.

השירה כותבת ביוגרפיה מדויקת, נוגעת ללב:

מִגְבְּלוֹת הַשִּׁיר

מָה עוֹד יוֹדְעוֹת הַמִּלִּים

שלֹא נֶאֱמַר מִקֹּדֶם,

אַבְנֵי חֵן שֶׁמַּשְׁחִילִים

בְּמַחֲרֹזֶת בֵּין אַחְלָמָה לְאֹדֶם.

שִׁירִים שֶׁנִּכְתְּבוּ

בִּיּוֹגְרַפְיָה מֻצְפֶּנֶת

הֲכִי נֶאֱמָנָה לַמָּקוֹר.

הילדים בתור הנכדים מובילים לזקנים:

מַרְזְבֵי שְׁתִיקָה

בְּקַו שְׁלֹשִׁים יָשְׁבָה מוּלִי

מֶשֶׁךְ שָׁהוּת מְעִיקָה

זְקֵנָה חֲרוּשַׁת יָמִים

שְׂפָתֶיהָ קְפוּצוֹת מָרָה.

כַּאֲשֶׁר צִלְצֵל הַנֶּכֶד בַּנַּיָּד

"סַבְתָא לֹא שׁוֹמְעִים מִמֵּךְ"

הָיוּ מַרְזְבֵי הַשְּׁתִיקָה

לַעֲרוּצֵי נְהָרָה.

השיר 'קשב' (ע' 78) יפה להפליא ומעניק לי אצטרובל תובנות:

קֶשֶׁב

זָקֵן הוֹלֵךְ בָּרְחוֹב

בּוֹעֵט בְּאִצְטְרֻבָּל יָבֵשׁ

בְּנִיצוֹץ מְשׁוּבָה.

פֻּזְּרוּ זְרָעִים

אֶחָד אֶחָד

כִּתְשׁוּבָה,

וְאָזְנוֹ

קַשּׁוּבָה.

חמוד הזקן הזה שמתנהג כמו ילד קטן, כמו הנכד של עצמו. נעים החרוז המשולש  'מְשׁוּבָה - כִּתְשׁוּבָה- קַשּׁוּבָה'. השיר מציע תשובה, אך מהי השאלה? המידע החסר הזה מעקצץ את הסקרנות. השיר נוצר בתהליך של מחיקה, כמו סילוק חתיכות מתוך גוש סלע לגילוי הפסל. כאן נעשתה מחיקה יסודית: אין זכר לשאלה. היא איננה, אפילו לא כתובה בדיו סתרים. הקורא צריך להתאמץ לחשוב על שאלה משלו. השיר הופך להיות משחק אינטרקטיבי, מפעיל את הקורא.

אני מתפתה להכללה: יצירת אמנות  היא תשובה ללא שאלה, וידוי ללא חקירה.

ובכל זאת, הספר זרוע חידות (ע' 16), סודות (ע' 28) ומחבואים (ע' 16, ע' 50, ע' 52).

השיר בעמוד 20 מגיש, לכאורה, תיאור ידוע של גן העדן:

עֵץ הַחַיִּים

נָטַעְתִּי בְּהֶסְתֵּר

פִּנַּת גַּן-עֵדֶן

חֶלְקַת אֱלֹהִים קְטַנָּה

מֻקֶּפֶת אַרְבָּעָה נְהָרוֹת

לְעָבְדָּהּ וּלְשָׁמְרָהּ,

כָּל חַי

וְכָל צוֹמֵחַ

בְּשֵׁם אֶקְרָא,

כָּל עֵץ נֶחְמָד

נָתַן פִּרְיוֹ בְּעִתּוֹ

עֵץ הַדַעַת טוֹב וָרַע,

רַק עֵץ הַחַיִּים

יָבַשׁ, נַעֲרָה.

הפניה לנערה בסוף השיר  משמעותית והופכת את הכתוב לשיר חיזור. היא מתכתבת עם המילה "בְּהֶסְתֵּר" בתחילתו ונותנת לה תוקף מְבַשֵּׁר.

כשאני קוראת בשיר "סגולות הפרי" (ע' 19):

      "גַּם הַיָּפִים וְהַמְּתוּקִים / שֶׁבְּפֵרוֹת הַגַּן / הָיוּ פַּעַם רָקָב."

אני מהרהרת על כך ששירים נכתביםמ מכות  גורל, מטראומות  ילדות, ונזכרת בשורה מצוטטת מאוד של המשוררת הרוסית הגדולה אנה אחמטובה:

"Когда б вы знали, из какого сора растут стихи"

שבתרגום לעברית נשמעת כמו "לוּ ידעתם מאיזו אשפה צומחים שירים".

השורה לקוחה משיר ארספואטי של אחמטובה משנת 1940. בהמשך השיר המשוררת משווה שירים, שצומחים מתוך אשפה, ל-3 פרחי מעזבה רוסיים בציון שמותיהם. גם אחמטובה דוברת שפת הפרחים. הייתי רוצה לנסות לתרגם את השיר לעברית ולהיעזר בידע הבוטני של פרופסור אמוץ דפני בבחירת שמות פרחי מעזבה ישראליים.

בשער האחרון של הספר "בוטניקה מכושפת" המשורר מתרחק מעצמו וכותב על מסעותיו בעולם. השיר "תשלום" (ע' 87) מאגד את נושאי הכתיבה המרכזיים ועושה זאת במשב שמחה ועם חרוז מרענן " נוֹלָד -  שׁוֹקוֹלָד":

תַּשְׁלוּם

בִּדְרוֹם קֶרְלָה

בִּתְעָלַת מַיִם נִדַּחַת

בִּקַּשְׁתִּי רְשׁוּת לְצַלֵּם

אֵם צְעִירָה

וּבְחֵיקָהּ רַךְ נוֹלָד.

בִּמְקוֹם לְשַׁלֵּם

בִּקְּשָׁה הָאִשָּׁה

עֵט

בְּחִיּוּךְ שׁוֹקוֹלָד

וְכַמָּה שָׂמַחְתִּי לָתֵת.

ילד הוא פרי, פרי בטן, פרי חלומות הוריו, וגם נושא זרעים להמשך הדורות.

ילד הוא גם מטרה וגם אמצעי, כמו פרחים, שהם מטרת ספר העיון, אמצעי ספר השירה.