מאמר:
דברים על הספר "צור משכני"/ גאולה חמילבסקי
 

אסתר קאפח  מטיבה לבטא את עצמה באופן מדויק ורהוט. הטבע לגביה הוא לא רק מציאות הנתפסת בעין, אלא גם מציאות של יש ואין. הטבע בכתיבתה מכיל בחובו את הדומם, את הצומח ואת החי. היא מציירת את העולם הזה במכחול שיש בכוחו לתאר בעת ובעונה אחת קודש וחו"ל, וכך היא יוצרת שני עולמות:

האחד, עולם של עמל ויזע, שלוקחים בו חלק כל ברואיו של האל.

השני, עולם נשגב- טרנסצנדנטלי אליו נישאים עיני הברואים.

היא לא מסתפקת רק במלים, כדי לתאר את מה שהעין רואה, או את מה שהלב חושב, אלא היא מלווה את אמריה בצבע ובמכחול, מה שמעניק לכתיבה לא רק יופי, אלא גם שלמות.

עולמה של אסתר סב סביב המרחב בו היא יוצרת ועובדת: משפחה, בעל ילדים, בית, חברים ולימודים.

העימוד של הסיפורים ושל השירים נעשה באופן ספורדי, אופן שמותיר למחשבה להתמקד כל פעם מחדש בנושא אחר, מה שגורם לתעתוע בחוט המחשבה.

הסיפורים הם מלאכת מחשבת של כתיבה. סיפורים פשוטים על משפחה, על ילדים על חברים ועל משק או מושבה. אחד האלמנטים המייצגים סיפור קצר הוא קצב מהיר של תנועה, שבסופה פואנטה, אולם בסיפור "שרשרת הפנינים" הפואנטה לא שלמה לדעתי, אביגיל מסרבת לענוד את שרשרת הפנינים שקנתה לה אימה, לאחר שיטוט ממושך בסין. הייתי מצפה שהסירוב יגרום לעימות בין האם לבין הבת, אך האם מקבלת את סירובה של הבת לענוד את השרשרת שהיא קנתה לה, כמו כן את החלטתה לענוד במקום זאת את השרשרת שאביה יצר עבורה, ללא כל אכזבה ואפילו בשלוה.

הסיפור הזה מזכיר לי את סיפור "המחרוזת" לג'י דה מאופסן.

באשר לשירים, אהבתי. השילוב בין קודש לחו"ל, בין יש לאין לבין דומם, צומח וחי, יוצר הרמוניה לא רק של מילים, אלא גם קרשנדו של צלילים-למשל בשיר: "כתבתי חלום" (עמ' 33 )

אסתר מגלה בקיאות לא רק בעולם הדומם הצומח והחי, אלא גם במקורות ואכן היא נותנת לכך ביטוי בשם שהעניקה לספרה, "צור משכני". לבד מבקיאותה בעולם הטבע, היא קשורה קשר בל ינתק לעולם המסורת, לתנ"ך, לתלמוד ולמשנה.

כתיבת שיריה מזכירה לי את המשוררת לאה איילון, שנותנת ביטוי עשיר וססגוני לעולם הדומם הצומח והחי.