וְאִמִּי לֹא הָרְתָה

"עִם הַזְּרִיחָה" – אָמְרָה

"יָבוֹא יוֹם אַחֵר"

וְהִתְפַּלְּלָה.

יוֹם וְעוֹד יוֹם

אַלְפַּיִם חֲמֵשׁ מֵאוֹת חֲמִשִּׁים וַחֲמִשָּׁה יָמִים

הִפְנוּ עֹרֶף לְאִמִּי,

וּבַזְּמַן הַזֶּה

הָאֵשׁ הָרְתָה לָרוּחַ,

הָאֲדָמָה הִתְעֲבְּרָה מִגֶּשֶׁם

וְרַק בְּרֶחֶם אִמִּי

לֹא הוּנַף נֵס הַפּוֹרִיּוּת.

שֶׁבַע שָׁנִים חִכְּתָה

שֶׁבַע שָׁנִים הִתְפַּלְּלָה.

וּבַלַּיְלָה שֶׁנִמְלָא הַיָּרֵחַ וְהִתְעַגֵּל

טִהֲרָה אֶת גּוּפָה,

גַּם אֶת נִשְׁמָתָהּ

וּבְלֵב חָפַץ הִתְמַסְּרָה

לְצֶמֶד אֲהוּבֶיהָ:

לְאָבִי וְלֵאלוֹהִים.

וּבְעוֹד אָבִי

יוֹצֵק בָּהּ אַהֲבָתוֹ,

שְׂפָתֶיהָ מִלְמְלוּ תְּפִלָּה,

"אֵיךְ זֶה" ?

שָׁאֲלָה בְּלָשׁוֹן כְּנוּעָה

"אֵיךְ זֶה שֶׁהָאֲדָמָה מִתְעַבֶּרֶת,

הָעֵץ נוֹתֵן פְּרִי,

וּבְרַחְמִי קִלְלַת עֲקָרוּת רוֹבֶצֶת?"

וֵאלוֹהִים הִטָּה אָזְנוֹ לַקּוֹלוֹת

וְחֵרֶף נִדְרוֹ רַב הַשָּׁנִים

נִכְמְרוּ רַחֲמָיו עָלֶיהָ,

וּכְשֶׁהֶחֱוִירוּ פְּנֵי הַיָּרֵחַ

בְּאַשְׁמֹרֶת אַחֲרוֹנָה

מִילְיוֹנֵי זֵרְעוֹנִים

כְּבָר צָרוּ עַל שְׁעָרֶיהָ,

אֲנִי הָיִיתִי רִאשׁוֹן…

עוֹשֶׂה אַהֲבָה