פרק מספר:

על גיבורים ועל אחרים/ יוסף חרמוני

שפרינצה וצבי וטוביה. ז"ל

ימי מלחמת השחרור — היא מלחמת העצמאות, היא ימי תש"ח — היו באיילת ימי הגבורה ומוגות הלב; פסגות ההקרבה ושיאי כמישת גבריותם של מתופפים על חזה בטרם אש.

שפרינצה הייתה אשה פשוטה. כלומר, אם יש פשטות כלשהי בניקוי אסלות ומחראות כריעה ובנשיאה קרת־רוח של מזון ברחבי קיבוץ מופצץ ומופגז. שפרינצה התנהלה בין הרסיסים המתעופפים, והיא התנהלה בין כדורי המקלעים הסוריים הכבדים המוצבים בחרבת יארדה שבין משמר הירדן שנכבשה, לראש פינה, ואף בגבעת אבו־ריש, הקרובה יותר לאיילת. הכדורים שהיו נופלים, יגעים, בקצה מעופם, היו מחפשים לשווא את האשה הקטנה שמכלי מזון בידיה.

פעם עמדה שפרינצה ליד סיר המרק הגדול שפרימוס היה רושף להבה כחולה תחתיו. האשה הקטנה המתינה למרק שיהיה ראוי לנשיאה אל שוכני העמדות המצפים לו. לפתע נפל פגז לתוך המרק. ממש כך. אנו רואים קימוט מצח של חוסר אמון על פניהם של הקוראים, היודעים כי פגזים אינם נופלים סתם כך לסירים של מרק. לספקנים נאמר כי היה זה פגז חודר שריון, גוש פלדה בלתי נפיץ, שיָרה אחד הטנקים הסוריים. טנקי ה'רנו' האלה, כעשרה במספר, הגיעו למרחק של קילומטר וחצי מגדרות המשק. הפגז הגיע אל קצה הבליסטיקה שלו, חדר בקושי את קיר בית־הספר, נואש ונפל — פּלופ — לתוך סיר המרק של שפרינצה. המבשלות ושפרינצה לא נבהלו והמרק־פגז הגיע למגיני המשק בעמדותיהם. כששאלו את שפרינצה איך לא נבהלו היא והמבשלות, השיבה: "א קליינקייט... פגז במרק," גם כן משהו... פגז במרק.

האם אהבה שפרינצה להיאחז בזיכרון הימים ההם? האם ידעה כי הייתה גיבורה? מי ידע? את יומניה האישיים לא פרסמה, כיוון שלא כתבה אותם.

כך או כך, אחרי המלחמה שבה שפרינצה לנקות את המקלחות ובתי השימוש. היא הייתה סובבת בין שתי המקלחות הציבוריות וחמשת מבני השירותים הציבוריים שהיו פזורים אז במשק, בידיה מטאטא, דלי ובו סמרטוט, ערימת גזירי עיתונים שגודלם כדף של פנקס ומְכל קטן ובו 'ליזול', חומר ניקוי וחיטוי שריחו נורא וצבעו חום דוחה. לאחר שיצאה מהמקלחות הציבוריות הן היו מבהיקות שעות ספורות, עד ששבו אליהן הרוחצים והרוחצות ועוללו להן את שמעוללים רוחצים ורוחצות למקלחות ציבוריות נקיות.

לאחר שטיפלה בבתי השימוש הציבוריים, ובהם משטחי כריעה נטולי אסלה, הם היו נקיים וצחנת הליזול הייתה מדיחה במשך שעה שאחר כך את ניחוחות המטבוליזם האנושי. העובדת המסורה הייתה גם ממלאת את מלאי גזירי העיתון הרבועים התקועים על מסמר או בקצה חוט ברזל, ממתינים לקנח את הראוי להיקנח. רעיהם, שמילאו את תפקידם, היו נלקחים מהפחים הקטנים שבבתי השימוש בידיה האמונות של שפרינצה, גיבורת תש"ח, ונידונים לשריפה בחביות המיועדות לכך. ריחו של עשן בעירת נייר, מתוגבר בבאשת הצואה הנשרפת עימו, היה מזדחל אז ומלטף את חמוקי הגבעה שעליה שוכנת איילת.

"שפרינצה הייתה כאן", הכריז העשן השונק.

חייה של שפרינצה לא היו נשף ריקודים מתמשך. האשה הצנועה, הדוממת כמעט, נישאה לצבי. ילדים לא נולדו להם והם אימצו את טוביה, ילד כהה עור.

צבי, אף הוא עתיר שתיקות כשפרינצה, הכיר כמוה את שוליה הדֵהים של ההתרחשות באיילת.

צבי מת כעשרים שנה מאוחר יותר. רישום מותו בחוויה האיילתית היה כְּזה שמחוללת אבן זעירה שהושלכה למי אגם ומעגלי אדוותיה הזעירות נמוגים ולא נודע כי באה אל קרֶב המים.

שפרינצה הוסיפה להיות הסניטרית של המשק, עד שנעלמו המקלחות והשירותים הציבוריים. לא עברו שנים רבות מאז מות צבי שלה והיא החלה שוקעת לעולם דמדומים שאז, לפני עשרות שנים, לא ידע הקיבוץ להכילו. היא הייתה סובבת במשק, מחייכת חיוכים טובים לאנשים ובעיקר לילדים, ושותקת. הילדים צחקו או נבוכו והוריהם וסביהם נעצבו מאוד. לא עברו ימים רבים וימיה הגיעו אל קיצם.

טוביה, בנם המאומץ של שפרינצה וצבי, עזב את הקיבוץ טרם שעזבו הם את העולם. ילדותו המאומצת לא הייתה סיפור מחויך, והוא עזב את העולם וילקוט האושר שלו צמוק, מרוקן כמעט לחלוטין.

ימים אחדים של שיכרון חושים היו, מן הסתם, מרבית מנת האושר אשר זימנו לטוביה חייו הקצרים. טוביה, כצעירים אחדים אחרים, איבד במהלכם את בתוליו בין יצועיה של תיירת חובבת עזוז קיבוצי.

טוביה כבר היה נער, וצבי כבר נסע לאירופה. טוביה היטיב אז לתרוע בחצוצרה ואמרו עליו ש"יש לו צליל כמו של אדי קלברט". כשהוקמה תזמורת חתונות קטנה, חמישה נגנים, הוא היה זורה את המלודיה אל חלל חדר האוכל, ואנחנו דימינו שאדי קלברט הוא שמפיק את הצלילים הגבוהים האלה.

טוביה אהב את החזרות ואת הנגינה בחגיגות הקיבוץ. ואז, לקראת חגי תשרי, הוא לא הופיע לחזרות הלהקה, שדווידקה הנצחי כינה אותה "התזמורת שלנו". ארבעה ימים ארכה היעדרותו של טוביה. עמיתיו שאלו אותו: "ר' טֶבְיֶה, מה קרה? לאן נעלמת?" הנער, אז בן שמונה־עשרה, חייך והשיב: "איזה תיירת אחת בת ארבעים אפילו אולי, היא ראתה אותי והיא הזמינה אותי אליה לחדר בבית ההארחה ולא יצאנו משמה ארבעה ימים. בחיי. היא הביאה אוכל לחדר, והיינו יחד בלי הפסקה. תשמעו, זה יותר טוב מלנגן בחצוצרה."

עמיתיו הנגנים, אף שלא תחבו שפתיהם לפיית חצוצרה, הסכימו איתו וטפחו על שכמו ואמרו לו: "יאללה, עכשיו נרביץ 'ג'וליה'." אבל טוביה אמר: "אדי קלברט לא מעניין אותי היום," והעדיף לחזור אל לחן "השוטר אזולאי" שאהב לנגן יותר מכל.

טוביה קיווה להתקבל לתזמורת צה"ל, אבל סא"ל גרציאני שמע ביצועים טובים יותר של 'ג'וליה' ו'השוטר אזולאי'. התורעַ מאיילת הופנה לתזמורת חיל האוויר, שמנצחה התמידי, שהיה שמן תמידי, היה רס"ן אריך טייך. טוביה לא התקבל גם לחבורת הנושפים של אריך טייך.

מהתקופה העצובה הזו, עצובה כמו אחרות בחייו, נשאר מסמך בתיקו של טוביה שבארכיון איילת השחר. המסמך הזה — דוקומנט אמיתי, ממש — הוא נייר תזכורות קטן, רשמי, של תזמורת חיל האוויר, וזו לשונו:

הנידון: טוביה

להנ"ל לא נתנו אישור לאכול בחד"א של החיילים.

חתום: ק//118103 רס"ן אריך טייך מפקד תזמורת ח.א.

הטקסט הזה איננו מנוקד. זאת כיוון שבצה"ל אין מנקדים טקסטים וכיוון ששמו הפרטי של רס"ן טייך היה אֶריך, ועדיין לא נמצא אריך השולט ברזי הניקוד. אנחנו, מכל מקום, לא נדע לעולם אם מפקד תזמורת חיל האוויר התכוון לכתוב "נתְנו" או "נתָנו". הבה נקווה כי רס"ן טייך, שבטנו רחבה הייתה וליבו גם הוא רחב היה, התכוון ל"לא נתְנו". שכן, מהקריאה האחרת של המשפט הזה, "להנ"ל לא נתָנו אישור לאכול", עולה ניחוח העפתו של הנ"ל מכל המדרגות של תזמורת חיל האוויר בניצוחו של רס"ן אריך טייך.

טוביה לא עמד בהתנפצות חלום הקריירה המחצצרת שלו, נשבר נפשית ושוחרר מהצבא חודשים אחדים לאחר שהצטרף אליו שיכור מתחושת הצלחה ממשמשת ובאה.

טוביה נשאר באיילת תקופה קצרה ואחר כך עזב לתל אביב, שם שינה את שם משפחתו. מעתה היה טוביה מרילי. בשם המשפחה מרילי רצה טוביה לזעוק את המרירות שאפפה את חייו, מראשיתם. יש המספרים גם כי התבייש בצבע עורו השחום מאוד, שהעיד על מוצאו העיראקי, מוצא שדבר אין לו עם שם משפחתם היידישאי־רוסי של הוריו המאמצים.

מָרים וקצרים היו חייו של טוביה. לא טוּב העניק יה לטוביה מרילי. לאחר שתמו חייה של אמו, שפרינצה, הגיבורה הנשכחת של מלחמת העצמאות האיילתית, בא טוביה למשק ושרף את כל אלבומי התמונות המשפחתיים.

האם הפתק הקצר של רס"ן אריך טייך הוא שהעניק את הגוון הנואש לחיים רוויי התסכול והעלבון של טוביה מרילי?

כך או כך, לאחר כחמש־עשרה שנה של תל אביב הוא סר עם חברו למלון 'רמדה'. השניים הזמינו חדר באחת הקומות הגבוהות. הוצעה להם הקומה העשירית, אך הם ביקשו לעלות קומותיים. מבוקשם ניתן להם. הם קיבלו מפתח לאחד החדרים בקומה השתים־עשרה.

הם נכנסו לחדר, השתהו מעט וקפצו מהחלון תהומה, זה אחר זה, בהפרש של שניות אחדות.

טוביה השאיר בחדר מילים אחדות על דף מחברת: "אני, מרילי טוביה, רוצה להיקבר בקיבוץ שבו נולדתי, באיילת השחר. לצלצל לאיילת השחר, לטובה מאיר וחרות לפיד." מבוקשו ניתן לו, וקברו נכרה בין שני קברי הוריו המאמצים, צבי הצנוע ושפרינצה, נקאית השירותים שהייתה גיבורת מלחמת העצמאות.

שמואל ווילנצ'יק. נו, כן, לא כולם גיבורים

שפרינצה לא הייתה לבדה בחבורת הגיבורים האלמונים של תש"ח. שמואל היה גיבור של חולין. גבורתו לא הייתה טבועה בחותם המושך אליו משוררי אומה בתפארתה. גבורתו הייתה פרוזאית; היא הייתה 1948, תה פושר, כובע טמבל. היא לא הייתה תש"ח, קפה לוהט בפינג'אן סובב; לא כאפייה ולא רצועת סטן על כתף חסונה.

שמואל, אף שלא היה פלמ"חניק, היה איש יפה. לא חסון, לא אלון או ארז. דייקן, צנוע, משכיל. כתפיו צרות ושחות. שנים אחדות עבד במסגרייה. הכשרתו המקצועית בפולין, בית־ספר טכני, הובילה אותו אל המחרטה באיילת.

לא תמיד היו ביצועי החריטה של שמואל נקיים מפגמים. וילנצ'יק הנוטע היה נוהג לסור למסגרייה. שם תר אחר סיפור נוטף משהו — נפט, שמן או זרע — שידע כי יהיה מזומן לו לצד כוס התה. לאחר שרווה תה וסיפורים נוטפי־משהו, היה משתהה ליד סבא פיינשטיין בן השמונים. פיינשטיין הזקן היה זומם לעוט על מטילי ברזל מלובנים. סדן חדוד, ענקי, ולידו תיבת ברזל שאבני פחם בוערות בתוכה ומפוח מלבה את להבתן, שם היה הנפח הזקן מבצע את זממו. וילנצ'יק היה משוחח עם פיינשטיין הזקן, ועוקב אחר מעשה החריטה של שמואל.

שמואל סלד מווילנצ'יק. וילנצ'יק סלד משמואל המשכיל, נקי הלשון, הנמנע מלהפיח בציבור בתרועה רמה. וילנצ'יק היה אורב לכשל חריטה של שמואל. כאשר הפיקה המחרטה תוצר פגום היה שמואל מביט שמאלה וימינה, ומשסבר כי אין משגיחים בכישלונו היה משליך את החלק הפגום אל סבך הקוצים שליד המסגרייה, נוטל מטיל פלדה אחר ומייחל לטוב.

והטוב, לא תמיד הוא הגיע. כי כאשר שהה וילנצ'יק במסגרייה ועיניו האורבות הבחינו בחתיכת הפלדה המבהיקה המעופפת אל הקוצים שעטרו את המסגרייה, הוא היה הולך "להשתין קצת בקוֹצִיאדָה". לאחר שמצא את החלק הפגום היה מרימו, בעוד שמואל משים עצמו כלא רואה דבר. אז היה וילנצ'יק פוסע לאיטו את עשרים הצעדים שבין הקוציאדה למחרטה, משתעל קמעה, טופח לשמואל על כתפו, מגיש לו את החלק הפגום ואומר לו בחיוך טבול התחטאות ולעג: "שמואל, איבדת איזה משהו."

המחזה היה מצחיק, מעציב ומטריד בה בעת. הצופים בו, אף שידעו בעל פה כל תנועה וכל מילה בו, היו צוחקים בכל פעם מחדש, והולכים אחר הצהריים לביתם כשתחושה עמומה של בושה צולקת את ליבם. איש מהם לא ההין לגעור בוילנצ'יק. הוא היה ותיק מהם, יהיר ובעל לשון צולפת, גם אם לא מתוחכמת. וגם עוצמת ידיו הובאה בחשבון.

אבל וילנצ'יק, גברא־רבא, החל רועד מפחד. זה היה כאשר החליטו האומות המאוחדות על הקמת שתי מדינות, יהודית וערבית, בארץ ישראל. כתפיו האדירות שחו, הוא רזה מעט, והיה סובב בחצר המשק וזורה מורא: "הערבים יבואו ויגמרו אותנו, כמו שהגרמנים עשו למשפחות שלנו באירופה." אנשים רחקו ממנו. "פחדו שיידבקו ממנו, מהפחד שלו," הסביר יעקב.

כשהחלו הסורים מפגיזים את המשק, ושלושת מטוסי ה'הרווארד' החלו להטיל עליו את פצצותיהם דבר יום ביומו, האפירו פניו של הנוטע המוצק. "זה הסוף. זה הסוף," שמעוהו לוחש לעצמו. היו שאמרו כי הוא גם מייבב.

באותם ימים, כשהגיעו הפצצות והפגזים הסוריים לאיילת, הוטל על שמואל, בעל ההכשרה הטכנולוגית, לתחזק את קווי הטלפון שבין מקלט המפקדה ובין העמדות הפזורות במשק. רסיסי הפגזים והפצצות היו מנתקים את הקווים, ושמואל היה נחפז אל מקום הנתק, מתעלם מקרעי המתכת המתעופפים ומשיב חיים לקווים ששבקו.

ווילנצ'יק נעלם. באחד הימים אמר שפניו לעמדה כלשהי, ואליה לא הגיע. בתחילה חשבו שפצצה ריסקה את הגוף הגדול והעלימה אותו. אחר כך — "אומרים שזה היה אחרי יומיים, אבל מגזימים," סיפר יעקב — מסר מישהו כי ראה את וילנצ'יק עולה לַווּגָאז, הגבעה הצופה על המשק ממערב.

כשהגיעו המחפשים לווגאז, מצאו את וילנצ'יק שוכב בתעלת הביטחון החורצת זיג־זג בפסגת הגבעה, פניו אפורים וגפיו מרתתים. הלחות החוּמה שפשתה במכנסיו והבְּאָשָה החד־משמעית שעלתה מהם העידו כי האימה הלופתת שחררה את סוגריו.

"תראו מה זה, הפה הגדול הזה נסגר אחרי שהתחת נפתח," סיכם יעקב את סיפור נפילתו של וילנצ'יק. "ותראו מה זה, שמואל הזה, שאף אחד לא יָכַל לדעת שהוא אמיץ כזה, והנה, פתאום הוא ככה. נו, אז מה אתם אומרים?"

אמרנו שאין מה להגיד.

כך בלמנו את הסורים: בגבורה, בצניעות. הגיע הזמן ש...

פחדיו של וילנצ'יק לא היו פחדים בעלמא. ההפצצות היומיומיות הרעידו את המקלטים אשר תמוכותיהם עץ, ואיימו להקריסם. ההחלטה להוציא מהמשק את כל הילדים מכיתה ז' ומטה הייתה בלתי נמנעת. בני הארבע־עשרה והחמש־עשרה סייעו בקרב: הם היו קשרים־רצים.

שניים מהם, אסתרקה סנדישב ויעקב בוקשטלסקי, נהרגו כאשר פגעה פצצה בעמדת הקשרים שליד חדר האוכל. עימם נהרגו שלושה לוחמים. יעקב סיפר שאסתרקה הושכבה על אלונקה ליד העמדה לאחר שניסו לשווא להחיותה. "אני אומר לך, זה היה ממש כואב. הלב כאב לי. גוף יפה כזה, והכל כמו חי. למה? למה ככה? זה מה שהרגשתי שם. אבל הם נגמרו מבפנים. הלחץ אוויר של ההתפוצצות גמר אותם. לא רסיסים. הם היו שלמים לגמרי, אלה שנהרגו בעמדה הזאת."

יעקב שתק שניות ארוכות, ואז חתם: "רק בשביל זה אסור שיהיה מלחמות. אסור לגמור בחורות כאלה, יפות, צעירות, שהן מחכות למישהו שיאהב אותן וילטף את הגוף היפה שלהן וינשק, והם ינשקו אותו ויצחקו." ואז לחש: "טפו! קיבינימאט."

הוא המתין מעט, קם מכורסתו, החל סובב במטבח הקטן שלו ושל גבעונה, ולחש צרודות: "איפה אתה, תה אנגלי טיפש, איפה אתה?" כשמצא את הוויסקי מזג ממנו מעט לשני גביעי יין דווקא. גביע לי וגביע לו, ואני הבחנתי באדמומית שבאפו כי לא רק הבירה ששתה לפני כן הניבה אותה. רסיסי דמעות היו תלויות על ריסי עיניו. כשראה שראיתי אמר: "תגיד, דוקטור, זה לא שווה דמעות, הסיפור הזה?"

שתינו ודממנו.

המאמץ הסורי להבקיע אל כביש ראש פינה־ח'לסה/קריית שמונה התנהל בעיקר על הציר המוליך מגשר בנות יעקב אל מחניים וראש פינה. התקדמות הסורים נבלמה בח'רבת ירדה. רבים שילמו על הבלימה בחייהם.

ניסיון מהוסס לאגֵף את הציר הזה מצפון הביא למתקפת טנקים מגובי חי"ר לכיוון איילת השחר. אחד־עשר טנקים, מאחוריהם וביניהם צועדים לוחמים רגליים, התקרבו עד מטחווי מאה מטרים מגבעת הכפר שננטש, כראד בגארה. הגבעה מצויה כקילומטר מזרחית לאיילת. השישה־עשר ביולי 1948. זכרו, הקוראים, את היום הזה, היום שבו בלם צבי בן ערב את הצבא הסורי.

האיגוף מצפון, דרך איילת, נבלם. חפצים מתפוצצים כלשהם נפלו בין הטנקים, אחד מהם פגע באחד הטנקים, לוחמי חי"ר אחדים נהרגו ונפצעו. הטנק הפגוע נגרר לאחור ונסוג עם עמיתיו הנוהמים תסכול.

מה פגע בטנקים? מאז תש"ח רווח בקיבוץ הסיפור על נשק אנטי טנקי פרימיטיבי: 'פיאט' שאיננו מכונית. ה'פיאט' היה מטיל את פגז הנ"ט שלו בכוח קפיץ שנדרך במאמץ רב. יעקב אמר: "רק שניים מאלה שהיו במשלט על הכראד היו מסוגלים לדרוך את הקפיץ של ה'פיאט': יצחק לנדסמן וצבי בן ערב." תהילת מביס השריון הסורי הייתה, אם כן, נחלתם המשוערת של צבי ויצחק. אלא שיצחק, מתברר, כלל לא היה אז במשק. הוא לחם בחזית אחרת.

נותר אפוא צבי, פולני עב מידות וצנוע, חרוץ, מגדֵל זיתים וחרובים. כרם הזיתים של צבי ומטע החרובים שלו הוגדרו כ"לא רנטביליים", גם שבע־עשרה שנה לאחר המעש הגיבורי של העובד אותם. צבי, בולם מאמץ ההבקעה המשנית של הסורים, לא הצליח לבלום את הסתערות השיקולים הרנטביליים על הענקים השותקים שלו. וכך עצי הזית היפים נעקרו; עצי החרובים הושארו, אך הופסקה השקייתם.

צבי, איש חזק מאוד ורגשן מאוד וצנוע מאוד, מעודו לא אמר מילה על חלקו בבלימת הצבא הסורי השועט אל ציר מטולה־ראש פינה ודרומה לחיפה. אנחנו, האיילתים, יודעים כי צבי הוא מפעיל ה'פיאט', וכי ה'פיאט' הוא שפגע בטנק הסורי.

מכל מקום, הטור הסורי נבלם ונסוג מזרחה ודרומה.

איילת השחר הצילה את הגליל המזרחי. אלא שבשל הצניעות, שהיא מאפיין מרכזי כל כך בהוויה האיילתית, טרחנו להצניע את המעשה ההרואי שלנו. רק כאשר כבות מצלמות הטלוויזיה מגיח סיפור שכזה וסובב לו בחוצות איילת. אכן, הגיע הזמן שנניף קמעה את דגל גבורתנו הצנועה. שורות אלה עושות זאת, בכל הצניעות.

האיילתים גם לא מרבים לספר בפרשת עשרים המטוסים הסוריים שהופלו באיילת וסביביה. מטוסי 'הרווארד' אחדים, סיפרנו לעיל, היו מטילים ביצי מוות על איילת, כריכוך לקראת כיבושה. כך יום ביומו, עד שאחד המטוסים נפגע מאש המגינים, צלל וצלל עד שנגמרו לו השמים והוא פגע בקרקע. במרחק עשרה מטרים ממקום ההתרסקות רעד בית התינוקות מעוצמת הפגיעה. התינוקות שמעו על נפילת המטוס בעודם נמים בעריסותיהם בחיפה. הטייס והנווט נקברו, ולאחר המלחמה הוחזרו גופותיהם לסוריה. אחד מהם היה בנו של רם מעלה סורי כלשהו, ועל כן נקרא על שמו בית־הספר לטיס של הצבא הסורי.

הפלת המטוס המשחית הייתה סיפור מכובד, רווי גבורה. אבל מי הוא שפגע במטוס? רשימת הנשבעים כי הם־הם שפגעו ב'הרווארד' הסורי ארוכה מרשימת הטוענים לבעלות על השעון שמצא מאן דהוא בין ערימות הלבנים שבמכבסה, חמש שנים לאחר מכן.

דהיינו, עשרים איש, חלקם מעמדות צה"ל המרוחקות קילומטרים אחדים מהמשק, פגעו במטוס. בשנות החמישים הציע יעקב פשרה נדיבה לסיכומו של ויכוח הבעלות על המעשה הגיבורי: "תשמעו, חבר'ה, כנראה הופלו עשרים אווירונים, אבל רק האווירון הזה נפל במקום שאפשר לראות אותו. האחרים טבעו בירדן, נפלו למערת עלמה או אולי נפלו לשמים."

וכך הסתובבו באיילת והסביבה תשעה־עשר בני חיל ועימם אף בת חיל אחת, וצל"ש עצמי מוצמד לחזותיהם. כמעט כולם כבר אינם מסתובבים. תהילתם אבדה כאשר יצאו למסע הגדול לאירופה.

* יוסף חרמוני-סופר.