שיר:
מְחִילָה/ חגית בודין

כָּל הַגְּבָרִים שֶהָיוּ בַּעֲבָרִי
לִמְּדוּ אֹותִי מִי אֲנִי. 
לָמַדְתִּי מַהִי מְשִיכָה,
אֶת קֶסֶם הַמַּגָּע.
לָמַדְתִּי אֶת גּוּפִי,
נַפְשִי וְנִשְמָתִי.
לָמַדְתִּי סַבְלָנוּת וְצִפִּיָּה,
גַּעֲגוּעִים עַזִּים וְעֶרְגָּה. 
וְכֵּן, לָמַדְתִּי גַּם מַה הִיא פְּגִיעָה, 
אֵיךְ עוֹבְרִים לֵילוֹת שֶל בְּכִי לְלֹא שֵנָה.

כָּל הַגְּבָרִים שֶהָיוּ בְּחַיַּי
הָפְכוּ אוֹתִי לְמִי שֶאֲנִי. 
כְּבַר לֹא כָּל כָּךְ תְּמִימָה, 
קְצָת זְהִירָה, 
וַעֲדַיִן, מָה לַעֲשוֹת, מְסוּרָה,
יוֹדַעַת עַד כְּלוֹת אַהֲבָה.

בַּעֲרוֹב חַיַּי אֵדַע:
אָהַבְתִּי, נֶאֱהַבְתִּי,
גַּם נִפְגַּעְתִּי. 
אַךְ לְכֻלְּכֶם סָלַחְתִּי וּמָחַלְתִּי. 
גַּם הַצַּלָּקוֹת שֶעֲשִֹיתֶם בְּלִבִּי
הָפְכוּ אוֹתִי לִשְלֵמָה עִם עַצְמִי.