מאמר:
סגולת העברית/ חגי קמרט
עברית/דורית שירה ג'אן
עִבְרִית
שָׂפָה
קָשָׁה,
הָיְתָה
אִמָּא
אוֹמֶרֶת
בַּעֲרָבִית,
וְחוֹתֶמֶת
אֶת שְׁמָהּ
בְּאֶצְבַּע
וּבִדְיוֹ.
סגולתו של שיר ומהותו בניגוד מוחלט לפרוזה הוא לבטא במינימום מילים מקסימום של רעיונות
בשיר שלך על העברית ניתן לראות את מהות השיר.
רובד ראשון:
תמימות שיש בה משום קיטוב דרמטי בין התום של החתימה לבין אי הידיעה של השפה הקשה הזאת מנקודת מבט של אמא. אמא הייתה יכולה לא לומר מלה אלא לחתום באצבע ובזה לגמור את העניין אך היא אומרת והאמירה שלה קשה בפני עצמו לשומע את דבריה שהרי ישנם כאן שני קשיים
הקושי של האם המצטערת בתוך עצמה על שאינה יכולה לחתום בשפה העברית אלא באצבע
הקושי של הקורא המשתתף בצער האם ומבין את זעקת הלב שלה " חבל שאינני יכול לדעת באחת את השפה הקשה הזאת.
יש כאן נקודה אחת במישור הזמן ובמישור הפיסי והיא החתימה באצבע שסביבה סובב כל מעגל השיר או כל הסיטואציה שאנו עדים לה נקודה אחת של חתימת אצבע שלמלמד הרבה
וכאן אנו מגיעים לרובד השני:
הרובד השני מדבר על עולים שעלו לארץ מארצות ערב והביאו עמם את שפת האם שהורגלו בה עירקית מרוקאית מדובר אולי על שנות החמישים . העברית והמנטליות הארצישראלית גם הן הערימה עליהן קשיים מעבר לקושי להסתגל ולהתאקלם כאן עם כל הקשיים החומריים.
חתימת האצבע חותמת בעצם מעגל שלם של רגשות רוח וחומר יחדיו של אותם אנשים. האמירה עברית שפה קשה היא לא רד לגבי העברית אלא גם להתאקלמות בארץ העברית היא ארץ ישראל.
רובד שלישי
הרובד השלישי הוא רובד הקיטוב או ההנגדה בשיר שיוצר את המתח הדרמטי היינו ההשפעה של הצורה על התוכן.
ההנגדה נימצאת בין שתי השפות ערבית לעברית
ההנגדה בין הקושי הרוחני – פיסי לדבר את השפה ולכתוב אותה לבין רכות האצבע החותמת בתוויה.
ההנגדה גם בין הדוברת הכאילו נמצאת ברקע אךשומעים אותה מספרת את סיפורה של אמא בעברית כמובן לבין האמא המבוגרת החסרת אונים מול השפה חוסר אונים שמכביד עליה מאוד
הדיו שהוא מלת הסיום של השיר הוא בצבע שחור היינו אינו מורה על תקווה לעתיד אינו מורה על פתרון עתידי הוא מלמד שהאמא שבאה לארץ עם התרבות שלה השפה שלה הגיל שלה תתקשה מאוד ללמוד את השפה החדשה. כנראה שהערבית עוד תלווה אותה זמן רב.
רובד רביעי:
חתימת השם באצבע ובדיו פירושו נדבך על נדבך גם באצבע כי אין דרך אחרת וגם בצבע שחור צבע החותם
את פתחי האוורור - התקווה לידיעה עכשווית של השפה. רובד זה מעלה גם את הקשה מול הרך , אמירה בשפת אם שהיא קלה ונאמרת בקול ובצליל לבין הצורך לכתוב שנעשה על ידי חומר ; קרי אצבע המבטאת רוח קרי השם שלה.
הרובד הרביעי מעלה פואנטה שאינה כתובה בשיר אך מילותיו אומרות אותו כמו הד או תהודה הבאה מן השיר אל המרחקים זכרו אתם הישראלי שיושבים כאן בארץ יודעים את השפה משכילים לומדים בבתי ספר גבוהים זכרו את הדור שקדם לכם את העולים שבאו ובזכות שנתנו את כל שיש להם הביאו אתכם למה שאתם היום . אל תשכחו לרגע את הדור ההוא את חותמי האצבע בעלי הלב הרחב והרצון לתת לילדיהם הכל.
* חגי קמרט-משורר, סופר.
