סלימה התפרצה לחייו של בני באותו בוקר שיגרתי בחייו. מבין העננים הצהובים של הנוף המדברי וזהב החול הדק הבחין בדמותה וליבו החסיר פעימה. דמותה הטמירה, תלתלי המשי השחורים שמעטרים את פניה השחומות כמו צעיף העשוי מאבנים טובות ועיניה השחורות כמו פחם המאירות כאש הלהבה.
הוא קרא לה, אך היא נעלמה מאחורי הגבעות החשופות, הוא רץ לעברן אך לא היה כל זכר לדמותה. הוא חיפש אחריה, שאל את מיקו מחנות הירקות, את מושיקו מהמכולת ואת שושנה מהקיוסק הפינתי. גם כאשר תיאר אותה בפרטי פרטים אמרו לו כולם כי בטח חלם והזה על דמות מהאגדה.
הוא כבר שכח מהאירוע, עד כי יום אחד בהפסקת צהריים אחרי הארוחה כאשר שתה קפה שחור עם אחמד, ראה אותה נכנסת למוסך עם חיוך ביישני מלווה במבט נועז קורא תגר. אליה נלווה בחור צנום ונמוך קומה "גם הוא מהאתיופים החדשים שהגיעו לשיכון ד' אומר לו אחמד. בני חש חום נעים בכל אברי גופו.
לפתע נשימתו נעשתה נקייה יותר,מזוככת,ללא המועקה הכבדה כמו משקולת מברזל הכפותה לגרונו באזיקים."הווספה שלי לא מניעה", אומר לו הבחור ובני מתבונן בווספה, בודק אותה ביסודיות ובזהירות כמו רופא פנימי המטפל בכל איבר בנפרד,ואז פנה לבחור ואמר לו "תשאיר אותה כאן ליום יומיים", "נראה לי שיש בעיה במנוע, אל תדאג זה לא משהו מסובך והיא תצא מפה כמו חדשה".
הבחור הודה לו ואז שאל אותו בני במהירות "אחותך" ?ומסמן בראשו על סלימה "לא מה פתאום" מצטחק הבחור "אתם חושבים שכל האתיופים אחים. זוהי חברה שלי,
סלימה ואני משה. " בני לחץ את ידו ונפרד ממנו תוך שהוא מלווה במבטיו את סלימה המתרחקת כשזרועותיו של משה סביב מותניה.
מאז דמותה מילאה את חלומותיו בשנתו ואת חלומותיו בהקיץ.פניה היפות של סלימה הופיעו לנגד עיניו כמו ציור שתלוי ומשמש כתפאורה קבועה. רק הדמויות המשניות מתחלפות ללא משמעות מיוחדת.
מתילדה מהדירה ממול אומרת לו כי הוא חולה אהבה, וסלימה זרעה בו בהיחבא את רסיסי ליבה והוא לא יוכל להימלט ממנה , הדיבוק ישתלט עליו יותר ויותר. בני מביט בה בתמיהה ולפתע חזרתו לבאר שבע המדברית מומחשת לו ביתר שאת.
הוא לא יכול היה להסביר לחבריו מה פתאום החליט בגיל ארבעים לחזור לסוף העולם, לעזוב את הדירה בתל-אביב את העבודה כברוקר, את דורית ולחזור לעיר הולדתו.
הוא ויתר על הקריירה ופתח מוסך. לאמא הוא מגיע כל יום בצהריים אוכל את התבשילים המרוקאים החריפים ומקנח איתה בקפה שחור מבושל אמיתי. "אין בשום בית קפה בתל-אביב כזה קפה טוב ואמיתי" הוא אומר לאמו בחיוך והיא מהנהנת כאומרת נו מה חשבת שאוכל אמיתי תמצא במקום הרחוק מהלב. "אדם הוא כמו עץ" היא ממלמלת, "כשהוא עוזב את המקום שלו השורשים שלו נגדעים", "הוא נשאר צמא ועייף עד שאין לו אוויר לנשימה". "אתה איבני הגעת ברגע האחרון הביתה כבר גססת והיית חוור כמו מת. אבל איך שזו כישפה אותך, אתה צריך ללכת לגמילה היא תסיר את הכישוף ותתחתן עם לבנה. היא תמיד אהבה אותך והיא התגרשה לפני שנה. יהיו לכם בעזרת השם ילדים. אתה כבר בן ארבעים יה איבני. אתה צריך בחורה משלנו ולא אתיופית. תראה מה קרה כשיצאת עם בחורות ווזווזיות, אתה נהיית חוור, עצבני ורחוק מהנשמה שלך". בני מחייך לדברי אמו, הוא התגעגע לשיחות הללו, עם הדימויים ההזויים שקשה להבינם על רקע צלילי קציצות הפרסה המבעבעות בתוך השמן העמוק.
הוא יוצא לטייל בשיכון, מתבונן בצבע הזהוב מסביבו שיוצר אלומות אור רכות ועדינות, וחש את האוויר החמים הפושט בגופו.משם הוא פונה לעבר הפאב השכונתי היחיד בשיכון ומשחק קלפים עד השעות הקטנות של הלילה עם רפי, ויקטור וחיים.
הימים עוברים בשגרה החדשה שיצר לו,כמו שכבת מגן אך ליבו עדיין נתון לדמותה של סלימה, היא מביטה בו מדי לילה מבעד לירח פניה מחייכים אליו בהיסוס והוא מביט בה בכמיהה.
שעות הבוקר קשות לו מאחר והשמש אינה מאירה פנים לסלימה שלו , היא קשה, מסנוורת ואינה מכבדת את דרכם של האוהבים. הלילה לעומתה מפוייס,מבוגר יותר ויש לו פחות צורך להוכיח את עצמו מאותה שמש אסרטיבית חסרת מנוח. אחמד עובד במוסך באופן עצמאי עד שעות הצהריים רק אז מקיץ בני משנתו, ופונה לעבר המוסך .יש בכפר שלנו מכשפה שמסירה את הכישוף אומר לו אחמד, אתה צריך ללכת אליה. בני שומע לעצתו, מגיע למכשפה הזקנה הממלמלת הברות לא ברורות,קטעי משפטים בין אבני חן אותן היא אוחזת בין ציפורניה הארוכות , בולע עלים חומים על פי מצוותה אך דמותה של סלימה עדיין מרחפת מעל החולות המדבריים והגבעות החשופות.
ימים ארוכים הוא מחכה לרדת השמש ולהזדמנות להתראות עם אהובתו מבעד לעננים.מושיקו אמר לו פעם כשהיה קטן שהירח הוא מקום ההולדת של האנשים כהי העור. בירח הלבן קיימים הרים שחורים הנראים כמו נקודות המרצדות ומפירות את השלג בלבנה.
כשחזר בוכה מבית ספר כי קראו לו מרוקאי שחור, סיפר לו מושיקו על הירח , זה מקום נעלה לא כמו כדור הארץ שיתפוצץ עוד כמה שנים.
ליום הולדתו קנה לו מושיקו חלקה על הירח, קרץ לו ואמר בשקט כממתיק סוד, אנחנו נהיה מיליונרים שם, נהיה מלכים כי זאת הממלכה כה שלנו, הווזווזים יהיו אזרחים סוג ב'. סוף סוף הם ידעו איזו הרגשה נאחסית זו. בני עוצם את עיניו ואומר סלימה תהיה שם המלכה שלי , היא שייכת לשם.
הוא מברר היכן גר משה , פונה לעבר שכונת המגורים של האתיופים ושם בחצר מוצא את סלימה עם אימה. היא לובשת שמלה גדולה לבנה ועל שערה מטפחת פרחונית, היא מבחינה בו מחייכת במבוכה ,משפילה מבטה ואומרת, "באת לפגוש את בעלי משה" ?, "בעלך" ?ממלמל בני ובמבחין בבטנה העגולה המזדקרת מבעד לקפלי השמלה הרחבה והאוורירית , חש כאב חד בליבו כמו דקירה של חרב הפולחת את חזהו. הוא קורא בשמה של אהובתו, וצונח מפרפר על אבני החצץ הקטנות והחדות כמו שיניים של גור זאבים. הוא מקיץ לאורו של ניאון בחדר לבן עם מכשירים כסופים וחושב לרגע שאולי הגיע לירח ואהובתו תצוץ מבעד ללובן מסביבו בדמותה הטמירה בעורה השחום.
"שלום בני", הוא שומע קול שקט ולדמותו מופיע רופא עם משקפיים עגולים "הייתה לך התקפת לב קלה אך יצאת מזה בקלות", "משה משכונת האתיופים הזמין אמבולנס במהירות וחייך ניצלו בזכותו". "הרגשתי דקירה של חרב",אומר בני, "אתה בטוח שלא ניסו לרצוח אותי" ?
"זאת תחושה נפוצה מקרב חולי הלב" נואם הרופא עם מבטא ייקי ומציג לו נתונים סטטיסטיים על תחושות של חולי הלב. מה קשורה אליי ההרצאה הזו, תוהה בני ונרדם.
כשהוא מקיץ הוא מבחין באימו המתייפחת, צועקת וקוראת לו בקריאות נרגשות עם נפנופי ידיים, בני מביט בה מחייך ומרגיש בבית. מרים אחותו, משפילה את ראשה היא תמיד מתביישת כשאמא שלהם "צורחת כמו משוגעת", וכועסת על בני שמעודד לדבריה את ,'ההתנהגות הברברית הזו' כבר חזרנו להתווכח אז הכל בסדר, מרים משתתקת שואלת אותו ברוך אם חסר לו משהו, והוא משיב בשלילה, אך שואל אותה בשקט; סלימה באה לבקר אותי ? היא באה לבקר יחד עם משה, אתה יודע שהיא עומדת ללדת בחודש הבא , שאלה בלי לחכות לתשובה, ופנתה לסדר את המצעים למראשותיו.
בני חולם על סלימה כל לילה, דמותה הקלילה ממלאה את יישותו ומקילה עליו לעבור את הלילות הבודדים במחלקה הפנימית בסורוקה. באחד הערבים לאחר ביקור של אימו בבית חולים, חיכה שהדלפק במחלקה יהיה פנוי, והוא מתגנב במהירות מבית החולים.
הוא רץ לעבר ביתה של סלימה, עולה על הגבעות, והאבק מהחולות מכסה את סנדלי הגומי לרגליו, הוא דופק בחוזקה על דלת הקראוון וסלימה פותחת לו את הדלת, מתבוננת בו בתימהון משולב באימה, ושואלת בשקט מה מעשיו פה בשעת לילה.
בני יורד על ברכיו, מתוודה על אהבתו הגדולה ומתחנן בפניה שתבוא עימו, יחדיו הם יברחו ויממשו את אהבתם הגורלית. סלימה מלטפת את ראשו בצורה אימהית, מבקשת ממנו שיקום ולוחשת לו שהיא נשואה ועומדת ללדת. אצלנו, לא כמו אצלכם, לא מתגרשים ומגדלים ילדים של אחרים, אנא לך הביתה או יותר נכון חזור לבית החולים היא פולטת לאחר היא מעבירה מבט בפיג'מה הכחולה של בית החולים בה הוא לבוש.
בני קם על רגליו מנער את החול שדבק בו , עוזב חפוי ראש, וממשיך ללכת במהירות ללא הפוגה, בחולות המדבריים.
שלושה שבועות מאוחר יותר מצאו את גופתו בין הסלעים בשטחים החשופים, הפתולוג אמר שכנראה קפץ מאחד הצוקים. סלימה ומשה עזבו את השכונה עם בנם, הרך הנולד ומצאו דירה בנתיבות, אחמד מצא עבודה, בתחנת הדלק בכניסה לעיר ,ורק מושיקו קורץ כל ערב לירח, יודע שבני קורץ לו חזרה, והוא מבטיח לו כי בקרוב יעבור אף הוא לשכונה החדשה הנבנית מעבר לרקיע סמוך לכוכבים.