פרק מספר:
הפעפוע התם של ההוויה/ אביאל רובשוב 
(פרק מתוך הספר "המטאפיסיקה של הארוס", מאת אביאל רובשוב)
כעת, משהגענו לשלב זה של הרצאת הטיעון בו אנו מזהים את מקור הווית העולם והתהוותו בָּאהבה, לכאורה השלב הבא המתבקש יהיה בירור מושאה של אותה אהבה, על מנת להעניק לה יתר פשר ומובן. ברם, מתבקש וחיוני ככל שיהיה שלב זה, רצוני החזק, שהוא לדידי אף חובה פילוסופית חמורה, לעצור ולהשתהות על עצם משמעותו של גילוי אדיר זה, בדבר האהבה כיסוד הטבע, החיים, והתנועה. אני בדיעה שכאן טמון הביסוס הרעיוני המוצלח ביותר לתפיסת העולם, ואף החיים בעיקרם, כזירה טובה מיסודה, ולו מעצם התכלית להיטיב, שהיא רכיב פונדמנטאלי במהות האהבה.
תנועת הכוכבים, תנועת הנהרות, תנועת איברינו ואף תנועת הלכי רוחנו היא בראש ובראשונה תנועה שוחרת טוב. כך עולה משימת האהבה כדבר כשלעצמו הקנטיאני. הטוב בו מדובר כאן אינו איזשהו "טוב" מוסרי או פוליטי שישותו קודמת לישות האהבה אלא טוב המכונן כל כולו מעצם היותו נאהב. הטוב אצלי זהה עם הנאהב. ואם היסוד המגמתי של ההוויה נע לעבר טוב כלשהו, שהרי יסוד אוהב הנו, די לי בכך כדי להעניק תוקף של טובוּת בסיסית לתנועה עצמה. מה שתכליתו להיטיב, הוא עצמו טוב, וזאת הן מהפרספקטיבה שלו עצמו והן מפרספקטיבה של עצמים אחרים זולתו, קל וחומר אלה שהוא בא להיטיב עמם. אם שללנו יחסים פנימיים של קדימה ואחירה מהבנת משמעותם של ישים מגמתיים כדוגמת רצון ואהבה, פשיטא שלא נתיר לדקדוק הסרק שבין טוב אינטרינזי ובין טוב טלאולוגי, קרי – טוב הקיים בפנימיותה של התנועה המגמתית מחד, וטוב הקיים אך ורק במטרתה מאידך, איזושהי נפקות מיוחדת שיהיה בכך לשלול את קיומו של הטוב הראשון.
כל הבודהיזם נופל על הדבר הזה. הכשל שבראיית הרע או הסבל (DUKKHA) כיסוד הראשוני של החיים נחשף במלוא כוזבו עם זיהוי היסוד הראשוני המתבקש עם אהבה. גם האקזיסטנציאליזם המערבי, פשיטא שהוא מבוטל כאן, עם מעברו המהיר מאי-ודאיות העתיד לחרדה בסיסית ביחס לעתיד, כאילו לא היה עתיד זה נחשק ביסודו מעצם היותו נאהב. ואפילו ניטשה, ניטשה הגדול, עם פסקתו המרהיבה שכבר ציטטנו בנוגע לרוח הטובה שביסוד החיים החברתיים היום-יומיים, מחוסר כל כלים מטאפיסיים להסביר רוח טובה זו, בהיותו אפוף בכוחניות הרדיפה הפונדמנטאלית לעוצמה בַּכל, עד שקביעת "הרצון לעוצמה" שלו נשמעת כסתם סיסמת קרב צעקנית על רקע האחוותיות, אם ניתן לומר כך, היסודית שבין אדם לאדם ממנה אנו נהנים מדי יום ביומו, ושניטשה עצמו, כאמור, היטיב לשרטט אך נמנע מלבאר. במטאפיסיקה שלנו, כאמור, היא באה על ביאורה המלא: אהבה מולכת על הכל, והיא הנוסכת מימד ראשוני של אחווה ביחסים האנושיים. זהו הפעפוע התם של ההוויה.
* אביאל רובשוב-חוקר, פילוסוף, מרצה לפילוסופיה.
