פרק מספר:
 מסאלה "כשהלב יודע"/ יפה גדעוני

    שעת צהריים מוקדמת ואור מגיעה למלון. כולה נרגשת ומלאת
ציפייה להיות שוב בין זרועותיו האוהבות. סם ממתין לה בלובי
והם עולים לחדר חבוקים ונרגשים. את החדר אופף ניחוח ורדים
נעים. גם בהודו הוא נהג לטפטף שמן ורדים במים ולהפיץ ריח
בחדר. על השידה שליד המיטה מונחת קערת פירות, צנצנת דבש
וקצפת. ”פירות יפים. בשביל מה הדבש והקצפת“, היא שואלת.
סם מחבק ומחייך בערמומיות. היא מורידה מעליה את הסריג הדק
ומצביעה על הסיכה שרוכסת את חולצתה, ”הסיכה“, היא מתחילה
לומר. אך סם משחרר את הסוגר ואיתו את מחשוף החולצה. מוריד
מטה את שולי הצווארון. שדיה הזקורים נגלים מבעד לחזייה לבנה.
הוא מנשק להם בעדינות ונושא אותה לכיוון המיטה. ”הסיכה.
מקסימה.“ היא נוהמת בהתרגשות. ”הבטחתי להראות לך“, הוא
אומר בין הנשיקות, נשכב לצידה במיטה הרחבה, אוחז בצנצנת
הדבש, לוחש באזנה, ”הבטחתי להראות לך את החלומות היצירתיים
שחלמתי. בואי נראה איך מגשימים אותם“. אור מחזקת את חיבוקה
סביב צווארו, ”שובב. חלומות יצירתיים ויצריים“.

השעות בחדר מספיקות בקושי כדי להשלים את שהחסירו בחודשים האחרונים.
הם מתיישבים ליד השולחן הקטן, טועמים מהפירות ”תודה על כל
המתנות“ היא מביטה בעיניו מסופקת, ”זכרת כל מה שאני אוהבת“.
אור מספרת על הלימודים, שמילאו את חייה בתקופה זו. היא
מספרת על העבודה המעשית עם הילדים, על הימים והערבים
הקשים שפקדו אותה בזמן שחלה, ועל הקושי שיוצרים המרחק
והגעגוע.
הוא מקשיב בשקט. ”את עדיין בעד הנסיעה שלי לארצות הברית,
מדובר בתקופה ארוכה ולא בטוח שנוכל לתקשר בתדירות דומה לזו
שתקשרנו עד כה“. ”לא יודעת“, היא מהססת, ”אני מרגישה שזה
הדבר הנכון, כולם חושבים שזה יועיל לך. אז כדאי שתיסע“. הוא
מלטף את שערה, ”בנוסף לאבחון ולעצות שאקבל, אוכל להשתתף
בהרצאות ובסמינרים. תהיה לי אפשרות לבקר במחלקות מתקדמות
וללמוד על הפעילות שם. הפיתוח והמחקר יכולים לתרום לי ידע
רב“. ”אז כדאי שתיסע. מי יודע מה תגלה שם. הרי אמרת שאתה
מאמין שלא סתם קיבלת את ההזדמנות“.
”את יודעת כמה חשוב לי להמשיך לטפל. אני רוצה להיות
מסוגל לשלוט בכוחות שלי מבלי להיפגע. חשבתי לדחות את
הנסיעה, אבל אני חושש שאם אדחה לא אוכל לעשות את זה כלל“.
”מה עם התכניות שהטרידו אותך במסגרת המחקר שהם מתכוונים
לבצע“. ”עשינו הסכם והגענו להבנות. הבעיה האמתית היא, שתהיי
חסרה לי ואתגעגע אליך“, הוא מנשק ומחבק את צווארה. ”גם אני.
זה לא יהיה קל“. הוא מנשק לעיניה ומביט בהן. ”מה עם החברות
שלך, האם שמרתן על קשר“. ”נגה עסוקה רוב הזמן עם החבר שלה,
דורון. דבי ניתקה קשר, אבל עכשיו זה בסדר“. לבסוף היא מזכירה
את אריק ומספרת בקצרה על השיחה שניהלו. הוא מקשיב בלי
לשאול שאלות. ”הן רוצות לפגוש אותך, אז אארגן משהו בקרוב“.

היא נושמת לרווחה, מחבקת אותו באהבה ומרגישה שהיא יכולה
לדבר איתו על הכל בלי מעצורים או מחסומים. ”אני צריך לנסוע
מחר לאשדוד. יש לי המון סידורים. אשאר שם יומיים. מה דעתך
שניסע אחר כך לים המלח ונשאר שם ללילה“. ”זה בעייתי. ההורים
שלי לא ירשו לי לנסוע איתך לבד“. ”אולי תציעי לנגה ולדורון
להצטרף“. ”אולי. אבדוק“.
היא תוהה מדוע שללה את הצעתו מיד. האם לא תוכל להסתדר
עם הוריה, אבל אחרי השיחה איתם ועם שרון היא די חוששת. הוא
נושך את שפתיה קלות ומושך אליו את גופה, נושא אל המיטה
ושוכב. אור מתמקמת על גופו מביטה אל תוך עיניו האוהבות. בטנה
מתחככת בבטנו. ”אנחנו צריכים להישאר ככה. מה דעתך“. ”אין
לי בעיה. אבל נראה לי שאתה לא תחזיק מעמד“. ”באמת, למה את
חושבת“. ”יש לי דרכים לגרום לך לא להישאר במצב הזה“. ”אני
מוכן לבדוק את העניין“, הוא צוחק. אור נעה על גופו. מושכת את
זרועותיו לאחור. מתחילה לנשק את צווארו ומתחככת בגופו. סם
מתאמץ שלא לזוז ושומר על איפוק. אור נושקת לאוזנו ומעבירה
את קצה לשונה על תנוך האוזן. הוא צוחק ומתחיל לנוע. הופך אותה
על גבה, נשכב מעליה, מנשק את פניה, ”ניצחת“.