סיפור:
סיפור על שני מרצדסים שחורים ותאונה אחת / זאב ליכטנזון

מרצדסים שחורים. שניים .

זכרים. שניים. חמישים-שישים, לבשו את הרכבים כמדים מייצגי מעמדם, יכולותיהם ודרכם עד כאן.  

בגדי עבודה. לא שרד. כך היה וכך נוהלו חייהם עד כה. 

שניהם חונים בשתי נקודות שונות על רכס שרשרת ההרים. המנועים המוגדשים כבר 

מגרגרים בנהמה עצורה , מאופקים לקראת הזינוק.  

הוויז מסמן את היעד לשניהם, כמפגש סיום בעמק המטורש שמחכה להם ,מכין את שניהם לשלושים  

דקות עד היעד, בשני מסלולים שונים, מדרוניים ומפותלים. כל מרצדס יאכל את כל הדרך בקלות ,

משאיר לנהגים פנאי ללטף את ציפייתם הדרוכה, לשחזר את העונג שזימן את ההרפתקה המוזרה 

הזו.

לא. הם לא ידעו זה על זה ולא ארגנו את עצמם כמתחרים. חצי שעה עד הפרס המגרה ,שמחכה 

בפונדק, על הנהר, בתחתית ההר. 

היא בחרה את המקום ואת הזמן. חודשיים עסקה בנסיעות מייגעות , משוחחת עם הוויז, מבקשת

שישיג לה בדיוק את המסלולים שרצתה. ומצאה.

הפרופסורה בסורבון מיקמה אותה היטב בעיר הכבושה של פעם. ידעה כי הכובשים נכבשו ביופיה  

וכי ,כמאמר שרלוק, הם חוזרים למקום הפשע.

מלחמת העולם השניה לא הייתה תחום התמחותה כהסטוריונית, היא מומחית למצרים הפרעונית,  

אך היה לה קשר אישי עמוק ובלתי מופר, כבר שנים. כל פסח , הקטע הקשה במיוחד נפל עליה

במכת בכורות. אובססיבית, בארה לעצמה. ואם היא הייתה במליון וחצי הילדים ,שהפירר, לא  

אלוהים, ציווה להכות. ואם אלה שני הילדים הפרטיים שלה.

אבל לא וויתרה. תמיד, וכסדר, חזרה וקראה, כהלכה. אי אפשר לשכוח בכוח ואי אפשר לזכור

בלי להשקיע. היסטוריונית, פרופסור, היא יודעת. 

אם ואם ואם, לא  היו מדומיינים , ממשיים לחלוטין. היא בת יחידה להורים יחידים ,שאיך

שהם ,לא עלו לנחם את אלוהי היהודים דרך הארובות.

ואת המעט שבמעט שסיפרו ,חתום כמספר שעל הזרוע, היא השלימה מעצמה ובעצמה , מעבר

לחובות האקדמיות של הקריירה שלה.

היסטוריונית אמונה על חיפוש וזיהוי ראיות. לא כמו המז"פ ,לה אין לחץ של זמן ואין היא תובעת או 

עדה בהעמדה לדין על פשע עתיק. הביטוי החבוט : ההיסטוריה תשפוט, בהחלט עזר לה לשמור 

על שוויון נפש, ולא במקרה בחרה להתרחק כל כך מהקרוב והקונקרטי. 

כמדענית חוקרת, ציינה לעצמה בסרקסטיות עצמית, כי גם לו רצתה, לא יכולה הייתה לחקור , כי כל

הראיות הושמדו : אחת אחת אחת אחת אחת אחת אחת אחת אחת אחת אחתאחתאחתאחתאחת...

סטטיסטית, זה אומר שישה מיליון פלוס ראיות. פופ, נעלמו. אמנם זה לקח כמה שנים, אבל במבחן

התוצאה, ככה עושים היסטוריה למחיקה.

ובכל זאת, הנה היא, פריט של ראיות, שתיים, שהתפספסו במחיקה הגדולה .מיתקן הולדה אחד

וסייען אחד, חברו זו לזה כדי לייצר אותה מחדש. דווקא.

תמיד ידעה, שהיא תוצרת של פירורים. לא כי כך התייחסו אליה בבית. ממש לא. כמעט נורמלי,

אבל הידיעה הציקה לה והתגלגלה בכל חלומותיה. לא סיוט, אלא רצון מובהק להבין, לדעת.

אייכמן, דמניוק, גט, מנגלה, גבלס, היידריך, שטרום... נכחו בחייה כמו שמות של ילדים מהכיתה,

מהפקולטה, והכי חשוב מהצבא.  

חוש הצדק הטבעי , הלא מתפשר עד מוזר, שלה. לא הניח לכותרות לספק את סקרנותה. קראה,

למדה, אספה כל מידע שיצטרף לתמונה גדולה יותר מזו המקומית שבביתה. פיסת הפאזל הפרטית 

שלה חיפשה את ההקשר, את כל התמונה.

פקמ"צית שכמותה, ראתה טיפול אחר בעברייני איום אישי עד לאומי. לא, אנחנו לא נרשה שיעשו לנו

את זה שוב , העבריינים יענשו בכל חומרת הדין. חומרת הדין אומרת לסלק את העבריין מהצד הזה

של הקיום . הקם להורגך – תפיל אותו . לא קורבן – תליין . בזכות וברשות. לא כתעשייה , לא כדת,

לא כטמבל אחרי רבו ומנהיגו, אלא כחובה דרוויניסטית לשימור הקיום העצמי. לא החזק שורד,

הסתגלן הוא זה, ואם צריך לסגל אלימות מכוונת , סו בי איט.

ברור היה לה , כי לא זה המאזן האנושי ,שאמור היה לבוא חשבון עם כל תעשיית המוות המשוכללת

ההיא. מעט מאד מהמשתתפים בשמחה קבלו חשבון לפירעון מידי, ו או לפירעון עולם. הרוב המכריע

יצא מהמשחק  נקי ובר לבב, לשיטתו. רואים בטוב ומוציאים את מכסת ימיהם , כסדרה, רחוק 

מנזיפתו של אלוהים כל שהוא ומאכיפה נקמנית של כל מי שאינם הם.  

וכמובן, הרי גם בה נגע הדבר. ישירות. בבשר החי, או ליתר דיוק, בבשר המת. והעולם הוא לא צבא

אחד גדול. אי אפשר לשלוח יחידות ענישה וחיסול לטפל בכל מעורב. אין סיכול ממוקד כזה. כל צבא

מנטרל על פי דרכו וסדר עינייניו את המפריעים לו. ממש סדר מופתי , כל אחד לפי הנכון לזמנו 

ולמקומו. התוצאות זהות, אבל אין חפיפה ביניהם.

לא הניחה להוריה. שאלה, תשאלה, נדנדה. ברוך, בהבנה ,בהתמדה. מצרפת פריטי מידע כואבים

ומרוסקים. את השאר השלימה מתיעודים מקצועיים. נברה, חפרה ,חקרה ומצאה. היכן בדיוק היו

הוריה ומי המי ומי , שניהלו ארגנו, שילחו, ייעלו, התמסרו ורק מילאו הוראות , כהגדרתם של 

פרקליטי הבודדים והמעטים שהוגש להם חשבון.

התמקדה בשניים מרכזיים, יעילים ומסורים , שזכו לצל"שו של הפירהר. עכשיו ידעה את שמם

הבלתי מזוייף, את עיסוקיהם אז, בתפקיד, ואחרי, כשכבר היו על אזרחי. לא במקרה, יצאו שניהם  

ברכוש גדול , כך שפרק ההמשך שלהם התנהל בעלייה באופן חלק ומתגמל. הביאוגרפיה החדשה

והמפוארת שלהם עמדה להם בכל מקום שהציגו בו את הקו"ח שלהם. בהחלט בעלי ניסיון ניהולי  

מובהק, ניסיון בפיקוד בכיר בחזיתות הקשות, הרחק מהבית וממשימות העבודה האזרחית בתעשיית  

הגולגלות. לא ידעו ,לא שמעו. קצינים רבי עלילה ומעש. תוכיחו שלא.

והיא הוכיחה. לא היה למי להוכיח, כי כאמור כל הראיות הושמדו, עדויות שמיעה בודדות לא היו 

קבילות בשל מצבם הנפשי של העדים. אי אפשר להאמין לזיהוי אדם אחרי כך וכך שנים ובוודאי שלא 

יעשה זאת בעל עניין עם מצב בריאותי ונפשי רעוע.  

ומי מחפש אותם בכלל. תרומתם לכלכלה ולחברה ראויים לכל שבח. הם משקיעים מממונם הפרטי

ומיכולותיהם האישיות. יש להם הרבה ולא שואלים תעשיין עשיר איפה ואיך גייס את ההשקעות  

הנחוצות. חכו, חכו לספרי הזיכרונות שלהם ותראו כמה מרשימים סיפורי-העצמי של אנשים אלה.

היא מצאה והיא הוכיחה. לעצמה. ידעה, כי לא תמצא שותפים לאמינות ממצאיה. על רעמסס

מתווכחים ,אז על עובדי הפירהר , מה?

פריז הייתה מקום מצוין לצייד. כמות השוהים בה מקרב הכובשים של פעם הייתה מרשימה. 

השהות הקצרה וטעם הניצחון הקל השאירו טעם של עוד ועוד.

מושכת ומרשימה. כך תארו אותה רוב מכריה. כמו שהיא נראית,יכול היה  להיות לה יתרון גדול

בזמן הכיבוש . מראה ארי למהדרין. דוגמנית למודל ההולדה של הרייך. בלונד שופע ומתפרע, מטר

ושמונים של גיזרה שמורה היטב ומטופחת. מתהדרת בחזה קטן וחצוף, כמעט חשוף בחולצות     

הגבריות והנון-שאלנטיות העשויה היטב. עיני קייץ כחולות וגדולות, פה עשיר שפתיים, אפון זקור...

מושא קנאה של זכרים ונקבות.

את כל המבנה הזה הובילה בקומה זקופה ובמבט גאה אל כל המקומות הנחשבים חברתית וידוענית.

קוקטיילי שגרירים, בכורות באופרה, במחול בתיאטרון, הופעת חובה בכל מופע של מפורסם שמגיע,

בתי קפה,אתרי נופש...כל הסט. קומפלט.

והייתה לה רק סיבה אחת. 

היא תמצא אותם, היא תגיש את החשבון. לשניהם. 

את הראשון מצאה באירוע חגיגי בבית השגריר הגרמני. כמובן. שלחה בו מבט קרחוני מסווה בחיוך

עשוי היטב . הגיב מייד לפקודה המזמינה והמנומסת. הגיע עם שתי כוסות השמפניה והסביר. אישה

כל כך יפה ,אסור שתעמוד לבד יותר מדקה בלי שרות של גבר מוכן ומבין. מיומן, בטוח , מסתער

בעדינות הראויה. רגיל להשיג ומבין מייד את תהליך המשא ומתן החיזורי.

קבלה אותו במבט אוהד , מושיטה יד מטופחת לקבל את מנחתו הראשונה על מזבח מראיה.

הוא היה קל שיחה והיא מגיבה ומתמרנת , יודעת בדיוק את דרכה. החיוך המתמשך ביטא את

הסיפוק היסודי שלה באיתור ובפתיחת ההזדמנות. גאט יו.

פרשנות. הוא ,כמובן, זיכה את עצמו בנקודות זכות רבות , טופח על כרסו המבוססת והקטנה, 

במחווה מרוצה מאד האומרת , גאט יו. מרגע שהבחין בה באולם סימן אותה כראשונה על לוח

המטרות שלו.

משם זה התפתח לחודש של בילויים רווי עושר ועטירי כל הטוב שכסף יכול לנפק. עדיין חיזור נמרץ,

אך מוקפד באי נגיעה גופנית. משונה. מוזר. אך דווקא מאתגר את גברותו התחרותית ומתאים

לתוכנית הפעולה המדוקדקת שלה.

השני יזם את הפנייה המנומסת אליה בפתיחה הרעשנית של גלריה נחשבת ואופנתית. בין ערמות

המתחככים המעודכנים, פילס את דרכו בדחיפות אדיבות, מזהה אותה בזכות הבגד האדום והחשוף.

חתירה למגע. מקצועי. נחוש. יוזם.  

היא קבלה את לחיצת היד המושטת שלו בחיוך מופתע ורחב היקף. מחפשת כבר זמן רב, עוברת

בהתמדה מאירוע לאירוע, והנה הגיע בעצמו. מניח את דמותו המזוהה על ספסל עדויותיה. ללא

ספק , זה הוא. בינגו. 

פלרטטן מהוקצע ומנוסה , העמיס עליה את כל הארסנל העגבני שלו. גם הוא קיבל את הזכות

להתאמץ ולנסות במשך חודש תמים. אמנם לא בדיוק תמים, אך בהחלט פועל בתוך מכלאת

קסמיה האישיים, שהועבדו שעות נוספות.

לשניהם הסבירה, לכל אחד לחוד, כמובן, כי כדי לזכות בה ,פול בורד, כדי שתתאמץ ותאמץ אל גופה 

גם את אישיותם הפיזית, יהיה עליהם לעמוד במבחן אחד יחיד וקובע. כמו כל נסיך מוצלח

באגדות שרוצה לזכות בבת המלך הקסומה.

כיוון שגם היא מחכה לאביר החלומות שלה, שיגיע רכוב על גב סוס לבן, היא מוכנה להתפשר 

ולאפשר לו להגיע על גב שלוש מאות חמישים סוסים שחורים, רתומים למרכבה העונה לשם

המבטיח – מרצדס.

 כזאת מין רומנטיקנית היא. שגעון שמלווה אותה כבר מגיל העשרה.

כן. היא בהחלט בשלה ומזומנה להשיג אביר חדש על פני זה המשומש שכבר יש לה. וומינס ליב ,

או בגרמנית, שהיא מבינה רק מעט מאד ממנה. ווימנס ליבה. שחרור אנגלי, אהבה גרמנית.

שניהם, איש איש בתורו, קבלו עליהם את המשימה הלא נודעת בנכונות מתלהבת ובהפתעה 

שמחה. מה? מתי? בוודאי?

והיא קבעה. בדיוק את התאריך, המיקומים ,השעה. פונקט. אין דחיות, הנחות, הקלות. סדר צריך 

להיות. אורדנונג מוסט זיין. יא?  

המשימה. היא תמתין בלב חפץ ובמזג רותח לאביר שיעמוד בדיוק ביעד שקבל. גראנד פרי קטן

של עצמה. תחרות נגד השעון, אבל בדיוק נמרץ, לא מהר יותר ולא לאט יותר. פונקט של מאה

אחוז. המנצח, אם יעמוד במשימה, במלוא פרטיה, יזכה לפתוח, במקום בקבוק שמניה ענק, פתיחה

חגיגית של הגלריה שלה. גלריה שתציע ,בהכנעה ובהתלהבות ,את כל מכמני האמנות של גופה.

המנצח לוקח הכול. דה ויינר טייקס איט אול. וואללה.  

כמו שהם כבר תארו בדמיונם יותר ממאה פעם בחודש שחלף, יש הרבה מה לקחת.

מעדן משוגלל באריזת מתנה. מדליה אשכשת על צריח רב און,

כיבוש בסגנון הבליץ קריגה, סיפוח באנשלוס מהיר ואלגנטי, חבירה כוחנית לסטלג,

עם כל המרץ של רכבות המשא, בלהט אש אין סופי של הקרמטוריום, פתרון סופי להמתנה

מבישה, מתסכלת ,אך גם חדשה ומשעשעת. איש לפי כושר דמיונו ושק זיכרונותיו וניסיונו.

כל אחד קיבל את נקודת הזינוק שבמעלה ההר. הפרס יחכה בפונדק היפה שבעמק. מיקום דל 

מבקרים ותנועה , שמשמש קן חשקים ויצר ,כמעט רומנטי, למי שמרשה לעצמו לשלם גם על תפריט

מישלן וגם על משטח עבודה ,אמפרור סייז. שרות מלא ודיסקרטי. רק במזומן. אשראי משאיר עקבות.  

עשרים חדרים שותקים וחמורי סבר, כניסות נפרדות, יציאה מתונה אל פיסת נהר פרטית ומחוייצת

באומנות, גן עדן של הורמונים .שווה ביקור. שווה מאמץ. כשיש עם מי ויש עם מה. שווה.

קו הסיום, נקודת הגמר הזו, היו חלק בלתי נפרד מהפיתוי הבלתי נמנע. חבילה ראויה להתכבד ,

במלוא מובן העיסקה. התאים לכל אחד מהם, התאים לה מאד. מאמץ עקשני של שנים אמור

להגיע אל סופו המתגמל. קשה היה לה לתאר לעצמה את עצמה בתוך הריק שאחרי המשימה.

היא לא דאגה. הרהרה , ועבר לה. זה ראוי. זה צודק. זה חייב לקרות. לאלוהים אין ראש לשטויות

כאלה, יש לו אינסוף יקומים לנהל, אז מה זה הגיהוק האנושי הזה? קין והבל כפול שישה מיליון, כמה

זה יוצא במשוואה הזו? למי יש זמן לזה? שישברו לעצמם ובעצמם את הראש ו או כל חלק אחר  

שירצו. עם בחירה, עם בכי-רע, אלה חדשות ישנות, עתיקות , שילכו לטפס על הר סיני אחר.

כל אחד וההר שלו. כך הכינה לעצמה סיכום ביניים מספק וקצר , מכינה לשניים האלה את ההר  

שלהם.

ושלה.

המרצדסים השחורים מואצים בין חמישים למאתיים חמישים קמ"ש , כשהחכמה המנועית יודעת 

לתמרן את מיטבה לתנאי הדרך המסובכים. תפארת התעשייה הגרמנית, כאז כן עתה. התנהגות

מופתית ומצייתת על תעתועי דרך הררית וחותרת מטה, כמו על אוטוסטרדה זריזה וחלקה.

הנהגים מלטפים את מחמדי דמיונם המלובה. עסוקים במבט חומד ומודאג בשעון

המייצג על שמשת החלון את מידת סיכוייהם לזכות. הוויז קבע שלושים דקות. זה הזמן המוקצב להם 

בדיוק נמרץ. לא להקדים ולא לאחר. בול.  

המסלול פנוי, כמעט נטוש ולא מזמן כול הפתעות. הבלתי צפוי לא הגיע בינתיים לעבודה. סו פאר

סו גוד. יוסטון, בינתיים אין דיווח על שום תקלה בשיגור אל הפונדק שלמטה. המסלול אכן נבחר

בקפידה ובתשומת לב יתרה. היא הייתה אישה של פרטים ושל פרטי פרטים. מאמצים רבים

השקיעה באיתור שני המסלולים השונים, שיתאימו בדיוק לתוכנית שלה. היסטוריה היא סיפור  

מתמשך של צירופי מקרים, מתוארת על ידי מי שיכולים לראות תמיד רק מקצת מכל מקרה

ובוודאי לא את כל נסיבות הצירופים. היא לקחה על עצמה, בקטן ובקטנטן לצרף מקרים, לגרום

למראית עין, חסרת מוסר והשכל , כאילו יש אחריות ויש חשבון לפירעון. פינה זעירה בבית של המין

האנושי, פינה, שהיא ורק היא, תפשה מטאטא אישי וקטן כדי לנקותה. ידעה, כי מה שהיא עושה

לא יזכה למילה אצל מספרי היסטוריה, לא ישנה ולו כצימוק בהתנהגות אנוש, לא יהיה למשל וגם

לא לשנינה, סתם אירוע, תקרית שיורית של משהו זנוח. אבל כל זה לא היה חשוב. רק לה זה היה

חשוב. היא חייבת ליישב את החשבון הנורא הזה. אם אין צדק כללי, עדיין יש אחד צודק, פרטי. ואם

זו היא, או זו רק היא- דייננו. בכל זאת היא בטוחת שיש עוד תקריות אישיות כמוה. מעט שבמעט,  

בוודאי לא ראוי, לא מספיק מוצדק, אבל בכל זאת. גם בשטות נועזת ומוחלטת יכולה להיות הקלה

כלשהי ותועלת. למישהו. למשהו. אי פה, אי שם. מי יודע. היא לא. לה זה חשוב. היא באת כוח של

משפחה שלא הכירה ושלא הכירה אותה, יש לה ייפוי כוח מילד עלום אחד, אחד ממיליון וחצי, וזה  

מספיק וזה מצדיק. לא צריכה אישור, הגנה, תרוץ. זה בינה לבינה. כל מי שעוד רוצה, מוזמן. יש

מספיק לכולם.

הדקה העשרים ותשע. שתי דקות קודם, בעשרים ושבע ועשרים ושמונה, היא ירדה מהסיטרואן 

השחורה שלה. אוחזת בכל יד מיכל גדול. בפנים חלקות מבע ,בשפתיים מצומצמות ובידיים אמיצות

ומתאמצות ,היא עטפה את הצומת שלפני פונדק במעטה נדיב מאד של שמן מכונות.

בטוחה שיגיעו בדיוק בזמן. כשחזרה אל מכוניתה בדקה העשרים ותשע ,ראתה מרחוק , בשני כבישי 

הצומת, את שני המרצדסים השחורים, כשהם מאיצים בכוח אל הישורת האחרונה. לקראתה. 

נופפה אליהם ביד תשושה ומרושלת במחווה אחרונה ומסכמת.

את דרכה חזרה נאלצה להאריך, כי שוטרים חסמו את הדרך הראשית. תאונה קשה, אמרו, והיפנו  

אותה לדרך צדדית.  היא לא מהרה לשום מקום.

הרדיו המקומי סיפר, כי בהתנגשות בין שני מרצדסים שחורים, נהרגו הנהגים והרכבים

שעלו באש היקשו על חילוץ הגופות. מסתבר, כי בצרוף מקרים מוזר, שניהם זוהו כמזמיני חדרים, 

לאותו ערב בפונדק, שנמצא רק כחמש מאות מטר מהצומת.

נבדק חשד, שהתאונה נגרמה בגלל שמן כתם שמן גדול על הכביש.