פרוזה פיוטית:
המשוגע וּוֶנוּס/ שארל בודליר מצרפתית אוולין כץ
איזה יום מקסים! הפארק הרחב מסוחרר תחת עֵינָה היוקדת של השמש, כלבלוב נעורים הנתונים לריבונותה של האהבה.
האקסטזה האוניברסאלית של הדברים אינה מובעת ברחש כלשהו. אפילו המים נראים רדומִים. כה שונה היא מהילולות בני אדם, כאן שררה אורגיה מחרישה ודוממת.
נראה כמו אור שמתעצם מבהיק יותר ויותר את החפצים; כמו פרחים נלהבים חושקים להתחרות בתכול הרקיע בעוז צבעיהם, והחום מגלה לעינינו את הבשמים, משיאם מעלה אל גרם השמים כצעיפי עשן.
אף-על-פי-כן, בהילולה הכללית, הבחנתי באיש עצוב ומדוכדך.
אך וונוס האטומה מביטה הרחק אל דבר מה בעיניה משיש .
לרגלי פסלה הענק של ונוס, אחד המשוגעים המתחזים, אחד הליצנים שמוכנים להתנדב ולהצחיק מלכים כאשר החרטות או השעמום מטרידים את מנוחתם. הוא עוטה על עצמו בגד ססגוני זוהר ומגוחך, לראשו חובש קרניים ופעמונים, ומכורבל כולו לרגלי מסד הפסל, הוא משיא עיניים שופעות דמעות אל ונוס האלה אלמותית.
ועיניו מביעות: - " אני, אני האחרון והבודד בבני אדם, שָׁלוּל אהבה וָרֵעוּת, ובזאת אני חסר ערך מן הבהמה הנחותה האחרונה. ובכל זאת, גם אני נבראתי להבין ולהרגיש את היופי הנצחי! אה! אלה! רחמי נא על הצער שלי ועל טרופי! "
אך ונוס האכזרית מביטה הרחק אל דבר מה לא ידוע לי בעיני השיש שלה.
