הקפיטן ותחנת הממסר / מיכל דורון
באיזו נקודה הכל התמוטט ? ומתי היא ידעה שכל מה שהיה לעולם לא ישוב ? אולי רק עכשיו הבינה אבל לא לגמרי.
עפרה הייתה תמיד ילדה מוצלחת, חברותית, עם ציונים טובים ופעילה במועצת תלמידים. האם היה לה טוב ? כן. אולי, אך בכל ימי חייה לא העסיקה אותה השאלה הזאת, היא חוותה חוויות נעימות יותר או נעימות פחות, הייתה עסוקה תמיד ונמרצת.
תמיד קמה עם מידת אנרגיה מספיקה לעבור את היום, התמידה, הצליחה והחיים התנהלו כמו זרם שוטף וקולח על מי מנוחות.
עד שזה קרה... פעם ראשונה כשהתחילה ללמוד באוניברסיטה, יחסים בינלאומיים ומזרחנות, שנה א', יקי היה כבר בן-זוג קבוע והם עמדו לעבור לגור יחד, זה היה אמור להיות עוד יום רגיל, אפילו נעים ומעניין ללא מהפכות.
באמצע ההרצאה היא חשה רעד בכל הגוף, זיעה קרה שטפה אותה והיא שמעה קולות מדברים אליה, קוראים לה מרחוק.
היא יצאה החוצה, למרות שידעה שהמרצה הזה לסוציולוגיה שונא שיוצאים באמצע השיעורים שלו, שתתה מים קרים והרגיעה את עצמה בנשימות ; "אני סתם מדמיינת כי אני עייפה ואולי גם נרגשת מהמעבר עם יקי לדירה אחת".
בערב שוב קול נוסף דיבר אליה, קול של איש זקן אך נחוש, שציווה עליה "לקחת פיקוד על האונייה כי בסערה שהייתה, הספינה עומדת לטבוע".
אותו קול שהזדהה כקפיטן דיבר כאדם היודע מי היא ומה טוב עבורה. למחרת בבוקר הוא שוב הופיע בקולו הבטוח, עליה "לעזוב את יקי" כך אמר, "הוא אינו אוהב אותה אלא רוצה להרע לה, הוא משלהם". היא לא שאלה מי הם אותם "שלהם", אך הבינה כי היא שבוייה בידיו, ועליה לציית להוראות, שכן היא אינה יכולה להניח לספינה לטבוע.
היא הלכה לאוניברסיטה כרגיל אך כבר לא יכלה להתרכז בהרצאות ולא בשיחות בקפיטריה ב'גילמן', עם חברות. "מה קורה לך את נורא חיוורת", אומרת לה טליה, אך עופרה מבטלת בחיוך עייף את דאגותיה ואומרת כי אולי חטפה איזה וירוס. "תתרחקי גם מטליה" אומר לה קפיטן, תוך כדי שיחה של שתיהן עד שהוא מפריע לה לשמוע את דברי טליה.
'תהיה כבר בשקט', נוזפת בו עפרה בקול קצר רוח ותוך כדי נזיפותיה היא חשה שטליה מתבוננת בה בבהלה ; מתבוננת בה במבט של זרות, עיניה פעורות
ופיה משותק מאימה. מבט מסוג זה ילווה את חייה מנקודה זו, עד אשר דרך מבטיהם המבועתים של חבריה, ומשפחתה תשתקף דמותה האומללה והמבהילה, אותה דמות שמפירה את התסריט הקוגניטיבי בראשיהם וכעת עליהם להחליף סוללות, להשליך את סרטי ההקלטה הישנים וליצור מושגים חדשים כאשר הם נפגשים עם עופרה של עכשיו.
הקפיטן, מסתבר, עמד בראש צוות של קולות רבים ומגוונים, המחזקים את דבריו ומשתלטים צעד אחר צעד, על מחשבותיה, רצונותיה ושאיפותיה.
'בעצם הם מכירים אותי הכי טוב, אפילו אמא שלי, או יקי לא מסוגלים להיכנס למחשבותיי ולדעת את רצונותיי הכמוסים ביותר', היא מהרהרת.
הקפיטן והצוות שומרים עליה מהרע שמסביב, ואפילו מזהירים אותה תוך כדי האירועים. בשעות שהיא אינה שומעת את קולותיהם ,היא חשה מבולבלת וחסרת אונים, 'אולי קורים כמה דברים שהם לא רואים ולא שומרים עלי מספיק' היא חוששת, אך לאחר מספר שעות הם מופיעים ודואגים לבשר לה שרק הם יודעים את האמת ותמיד יזהירו אותה מסכנות.
כל בוקר כבר שונה לגמרי מהתקופה שלפני הופעתם. היא כבר לא קמה במרץ ובמהירות, אלא מזדחלת בעייפות לעבר היום החדש,
תחושת מצוקה וחוסר אונים מלווה אותה כל היום, תחושות שלא הכירה מעולם. היא נורא מבולבלת בזמן האחרון ואין לה ממש סדר יום קבוע.
היא כמעט ואינה נכנסת לשיעורים, כי הקפיטן והצוות מתנגדים לתיאוריות המושמעות באוניברסיטה והם מפריעים לה להתרכז.
עם יקי היא כמעט אינה מדברת למרות שהיא צריכה לבצע את "השיחה" ולהיפרד ממנו סופית. "יקי אינו טוב בשבילה" -הקפיטן יודע, ובאמת יקי אינו מכיר אותה באמת והוא רוצה להרע לה. את החברות מהאוניברסיטה היא כמעט אינה רואה, אינה עונה לטלפונים ומתחמקת מכל מפגש עימן. אפילו את חברי הילדות שגדלה איתם ביחד היא חותכת באכזריות מחייה.
השיחות עם הקפיטן וצוותו ממלאות את רב זמנה, היא מגלה שישנם ימים שעוברים עליה בשינה טרופה והיא כחסרת הכרה מתעוררת לאחר יומיים על-פי השעון שבעולם החיצוני. הקפיטן לא מוטרד מכך, כי הימים של עשרים וארבע שעות הם שרירותיים ומיותרים לטענתו ושייכים לרשעים.
היא מסתובבת שעות ללא מטרה, ומתבוננת בעולם בעיני זרה. עכשיו אחרי שיש לה את ההתגלות האלוהית היא חייבת לשמור על הטהרה והקדושה. "את המשימה הראשונה" ;אומר הקפיטן 'עליה לבצע בשלמות,, כי היא נבחרה מכולם למשימה החשובה הזאת". עליה להרוג את יקי ; בכך היא תתרום את חלקה להיטהרות העולם החדש והנבואי.
בלילות היא כבר אינה ישנה, המצפון מציק לה וגורם לה לתחושות אשמה ולפחדים. אבל הקפיטן מתערב, נלחם עם המצפון ומצליח כמעט לנתק את "תחנת הממסר העלובה הזאת" לדבריו. עלייך לפגוש את יקי ולתכנן את ביצוע המשימה ביסודיות. ,"רק כך נדע שאת נאמנה לעולם החדש והטהור".
היא מתקשרת ליקי בידיים רועדות ומבקשת ממנו להיפגש עימה. הוא נשמע מודאג ומתחיל לשאול אותה מה קורה לה והאם ביקרה אצל רופא לאחרונה. היא מבטלת את דבריו ומבקשת ממנו להיפגש בדחיפות. הם קובעים בבית קפה ברח' ירמיהו, בדיוק ליד הדירה שהיו צריכים לשכור יחד.
היא מתכוננת לפגישה, מניחה סכין חדה בתיקה ויודעת שאחרי שתבצע את המשימה יגיע השקט ותבוא המחילה. יקי ממתין לה בבית קפה
עיניו מבוהלות ממראיה, בעצם זה אותו מבט שכבר למדה להכיר מטליה,מהוריה ומשאר חבריה.
היא שולפת את הסכין החדה נועצת אותה בבטנו הרכה של יקי. .. והכל מתערפל מסביבה. היא מקיצה לאחר מספר ימים בבית חולים קשורה למיטה מטושטשת כנראה מכדורים ומזריקות. "הייתה לך התקפה פסיכוטית" כך מאבחן הרופא, "אבל נרפא אותך והכל יהיה בסדר", הוא מבטיח
אך נראה שאפילו הוא לא ממש מאמין לדבריו. "כאן יטפלו בך בידיים הכי טובות, זה משהו גנטי שבהרבה מקרים עובר בתורשה", והיא נזכרה בסבתא גניה שהייתה מתאשפזת כל כמה חודשים לאחר שניסתה לקפוץ מהקומה השנייה או יותר נכון לעוף לעבר הציפורים.
את תנוחי כמה שבועות ותראי איך תתאוששי בהדרגה. "מה אומרים לך הקולות? מה הם ציוו עלייך? "
מתעניין הפסיכיאטר ועפרה מבחינה בקולו האוטומטי גם מקצה של טון רגיש ואוהד.
היא קצת נרגעת, אולי הגיעה למקום מבטחים ועליה לספר לו על העולם החדש והטהור שעומד להיברא..... אבל פתאום הקפיטן מופיע לאחר זמן רב שלא שמעה ממנו, 'אל תפלי בפח' הוא מזהיר אותה, 'גם הוא מהרשעים'.......
