מאמר:
למי אנחנו כותבים/ אוולין כץ

מדוע המשורר כותב ולמי הוא כותב? מה המשמעות להיות משורר/ת?

משורר מבקש לשטח על הנייר את רגשותיו ואת דעותיו באמצעות המילה. אין בהכרח מטרה או מגמה בכתיבת שיר. אם אדם כותב לעצמו, האם ניתן לומר שהוא פונה בצורה ישירה או בלתי ישירה לקוראיו?

שירה אידיאולוגית אכן נכתבת בשם העם ובעבור העם. אך ישנם ערכים רבים ושונים לשירה

בחיים לא הכול נחוץ וחיוני להמשכיות החיים. לאו כל מעשינו מחויבים להיות חיוניים בשרשרת החיים, כי אז החיים יהפכו לנטולי "יופי וטוב", נטולי מלבושי הרוח.

על כן חובה עלינו – על המשורר, על הצייר, על המוזיקאי - לשמור על איזון בין הצרכים החיוניים והיצירה לכאורה אך רק לכאורה "חסרת ערך ותועלת" ומעוררת מידת מה של אשליה, מין עולם אוטופי בו מרחפת הנפש בהנאה אלמותי ובייסורים תהומיים.

כתיבה היא צורך סובייקטיבי בלתי נשלט של האדם.

עוד מן התקופה הפרהיסטורית הרחוקה, ידוע לנו שחברה יציבה אינה מסוגלת להתקיים ולשרוד  ללא שירה, ללא מוזיקה, ללא ציור כי יש בקרבה  את הצורך ה"טבורי הראשוני" להביע את נפשו, את המגמה הקיומית להנציח את הרגעים הייחודיים המאפיינים את האדם בחיק נוף סביבתו, בחיק נוף חייו הרגשיים והפיזיים, בכל ההיבטים - הסביבה הרוחנית, הסביבה הנאבקת ולוחמת עמו אל מול איתני הטבע, אל מול אויב מאיים.

היוצר גם מבקש "לפסל" בידיו וברוחו את הארכיטקטורה של סביבתו בה הוא משוטט וחי את ימות חייו, מתגורר, אוהב, לוחם ונאבק, כובש או נכבש, מכניע ונכנע.

ללא כל ספק היוצר אינו רק מבקש לעצב את חברה שלו הקרובה במודע או שלא במודע. יש אצל היוצר צורך אגוצנטרי אופיינית "לאדם החושב" להנציח את עצמו. הוא עושה זאת עת הוא פונה אל האחר באמצעות כתיבת שירה, במשיחת מכחול. בדרך זו  הוא מעביר ומוסר את רגשותיו לעצמו ולאחר בפרספקטיבה אחרת.

עבורי זהו צורך להביט על עצמי בפרספקטיבה רחוקה ואחרת. גם אני ככל אדם מתרגמת את רגשותיי וחוויותיי למחשבות. אך לא פעם ישנו קושי להעביר בצורה ברורה ושקופה את המחשבה.

התפקוד ההכרתי של השירה משולב בצורה הדוקה ביותר עם תפקודה התת הכרתי והסובייקטיבי של הכותב. השירה באה כאן להלביש את המחשבה במילה ולפתור את הקשיים האלה בהבעת התחושות.

הקטע המובא למעלה מתייחס בעיקר לתחושותיי האישיות ביותר, על מדוע שירה, מאיין היא מגיעה ומה מטרתה עבורי.

בטבע ישנה שאיפה מתמדת להגיע למצב אותו אני מכנה "שאיפה איזונית".

לפי דעתי הטבע פועל כל הזמן ליצירת איזון על בסיסו הרחב של חוסר איזון, כעין מטוטלת.

איזון וחוסר איזון משתלבים ביחד, אף כי בהחלט מנוגדים, מתנקשים אחד נגד השני. אני חושבת שזהו הבסיס לתהליך התפתחותם של החיים.

לו היה איזון רציף, המצב היה הופך לסטטי, כל הכוחות השונים המופעלים היו מתבטלים. מצב של מוות אלמותי, של העלמות הקיום.

שני המנגנונים פועלים יחדיו – איזון אינו יכול להתקיים ללא משיכה הדו-קוטבית.

האדם – כלל האנושות-  כגוף עצמאי של כלל הבריאה, בהיותו חלק אומנם זעיר של הטבע פועל על אותו בסיס, השאיפה ליצירת איזון.

השירה, היצירה באופן כללי, פועלת על אותו מנגנון.

באחד משיריי אני מתפלספת מעט ".. רָאִיתִי אֶת הַצָּפוֹן וְהַדָּרוֹם מִתְרַחֲקִים וְנִמְלָטִים מְבֹהָלִים שׁוּב מִתְקָרְבִים וְנִצְמָדִים מְמֻגְנָטִים..."

אסיים בהעברת שיר שכתבתי פעם על השירה.

שִׁירָה חֵפֶץ אָמָּנוּת שֶׁעֻצַּב

עַל פְּנֵי מִלִּים

נִשְׁטָף בְּגַלִּים חוֹזְרִים וְנִשְׁנִים שֶׁל נַפְשִׁי.

דְּבַר מָה זעִָיר לֹא מַהוּתִי מַצְנִיעַ חִיּוּךְ, אוּלַי דִּמְעָה.

מִין צֹרֶךְ מְיתָֻּר לָשׁוּט

עִם מִפְרְשֵׂי שַׂרְעַפִּים עִתִּים רוֹגְשִׁים בִּי

הוֹמִים וְרוֹגְשִׁים.

שִׁירָה זוֹ נְשִׁימָה קְלִילָה,

חוֹבֶקֶת בְּחֵיקָהּ מִכְמַנֵּי נֶפֶשׁ חֲבוּיִים.

נוֹשֶׁקֶת מַחְלִיקָה מִצְחִי,

כְּצִלּוֹ שֶׁל עֵץ בַּמִּדְבָּר.

מְאַפֶּרֶת וּמַרְנִינָה פְּסִיעוֹת ימַָי

בְּתַמְרוּקֵי מִלִּים פְּזוּרוֹת וּבִצְלִילִים אֲחֵרִים.

@ אוולין כץ