סיפור:
שמלת קטיפה ושובל ארוך של ריח/נורית צדרבוים
כשהקצה האחרון הדק והדל של שמלתה הארוכה נתפס בעיניי שהיו עצומות למחצה. זה היה הרגע בו היא בדיוק נעלמה, היא השמלה, הקצה הזה והמבט המיוחד הזר והמוזר שנשקף מעיניה המלוכסנות משהו. נותר בי זיכרון של קצה שמלת קטיפה בצבע ירוק, ושובל ארוך של ריח.
לימים, כשניסיתי להיזכר בדמותה ראיתי דוק של ערפל, משהו מהוה ולא הצלחתי לחבר פריט אל פריט לא אף לעיניים, לא גוף ללבוש, לא מבט תנועת יד ולא מחווה גופנית. מחזה ש עצם הידיעה על קיומו היה הוכחה לרגעי הממש שלו. משהו היה שם, ולא זכרתי דבר, במאמץ ניכר שעשיתי כשרציתי לנסות להפעיל משהו מזיכרוני, הדבר היחיד שעלה וצף לעיניי היה קצה דק ירוק מקטיפה זוחל על הרצפה ונעלם.
בין לבין אני חי את חיי. הולך , נוסע, בא, נמצא, ואיני. החיים תובעים את שלהם, ואני נענה מרצון ושלא מרצון. כבר איני זוכר את מה שזכור היה לי שאיני זוכר. נשים צצו ועלו בחיי, חברות, ידידות, עלמות חן ואחרות. קבעתי את חיי עם מי שאמרתי לה שהיא האחת והיחידה, והיא בזמן שהיא האחת והיחידה, אזי היא באמת האחת והיחידה, ואתה אני בונה חיים שלמים. חיים של כאן ועכשיו.
אותו בוקר בעת שאני מנמנם על מושבי הקבוע ברכבת המובילה אותי מהעיר בה אני מתגורר אל העיר בה אני עובד, שובל של ריח מגיע אלי, ריח שאליו מתלווה מראה וזיכרון . כל מה שלא זכרתי, ואפילו לא ידעתי שאיני זוכר, צף ועלה לנגד עיניי. הריח חדר אל נחיריי, משם טיפס במהרה לקופסת האכסון באונה הימנית (כך אני חושב) אוצרות המוח החבויים, דגדג את אחד מתאי הזכרון המוצפנים והמנמנמים, עבר על סלילי ההקלטה שבוודאי העלו כבר אבק. אבק אני אומר, בהנחה שבתאים האפורים שבמוח יש סוג של אבק ממין אחר. והריח העיקש, פתח כמה מנעולים באותם תאי הצפנה, עורר, אוורר ובשעה שאלה שם בתוכי תוכי עובדים קשה, כמו פעילי ארכיון נאמנים ומנוסים, אני בקלי קלות רואה לנגד עיני את כל מה שלא זכרתי, ואפילו לא ידעתי שאיני זוכר.
מפתח הריח. ישב עמוק בתודעתי הלא יודעת, בשעה היעודה לו, שאיני מבין אותה כלל ועיקר, נפנה לענייני היום הדוחקים, צחצח ומרק והרים באחת את המסך, על תמונה שלמה של אשה שכל שאני זוכר ממנה קצה ארוך דק ודל של שמלת קטיפה ירוקה וזוג עיניים מלוכסנות נותנות בי מבט מוזר. הריח, כמו שבא כך הלך, אבל הזכרון שהתעורר בזכותו נותר. עתה נותר מיותם והותיר אחריו חידה.
אף הפעם היו עיניי עצומות ביותר מאשר למחצה. הזכרון שהפך להיות מריחני לחזותי נראה עתה טוב יותר מבלי שפקחתי את עיניי. הכל בראש אמרתי לעצמי ועדיין לא הבנתי שמוחי על כל תאיו ותלאותיו יודע ומכיל הרבה יותר ממה שאני חושב. הכל בראש אמרתי לעצמי, וניסיתי לחזור לתנוחת הנמנום הנעימה, ולשמר את השקט שהרווחתי לעצמי בתוך המולת ההמון, דקות ספורות לפני שאני נוחת לטרחתו של יום ולהמולתו.
לא הצלחתי לקבל את השקט המיוחל. משהו בתוכי התעורר מבלי להבין כלל שמשהו בתוכי התעורר.
החיים כמו החיים תובעים את שלהם, שיחות, פגישות, ניירת, קפה ועוד קפה, כסף, חיוך פה חיוך שם, מבט מתגלגל דרך נעלי עקב מתקתקות ועד למעלה מחשופים נדיבים, צווארונים קשים מעומלנים, פני פוקר, פנים שוחקות, פנים מזמינות, גברים נשים, הולכים, באים, מכונות מצקצקות, מדרגות נעות מעלה ומטה והם לא סולם יעקב, כי מלאכים אין כאן, ואפילו לא שמיים. עוד קפה שחור, עוד שיחת טלפון מעיקה, קולות רמים, ועוד טלפון, תביא, תיקח, תעשה אל תשכח, כן ממי. החיים תובעים את שלהם, בזמן שאנחנו, אני טובע בהם.
באותו ערב בעת שאני מנמנם שוב על מושבי בקרון ברכבת המובילה אותי מהמקום שבו אני עובד אל המקום שבו אני מתגורר (וכנראה שאלה הם רגעי הנחת הגנובים) אני שומע ריח, פוקח את עיני באחת ורואה איך אחרי הריח הקולני הזה שעורר את כל חושי משתרכת אשה לא צעירה לובשת ירוק, מבטה המלוכסן משתלב כהלכה עם כל שרטוטי הקמט המעטרים את פניה.
הריח המפורסם שוב חודר לכל תאי ההצפנה במוחי ומחבר באחת בין הזכרון הרדום הזה של אותו שובל שמלה ושובל ארוך של ריח ובין הדמות שחלפה זה עתה מעל פני ברכבת, הולכת כשפניה קדימה, מאפשרת לריח שלה להיות זה שמודיע על בואה ו זה שמשאיר שובל של זיכרון גם אחרי שעקבותיה נעלמים. כמו דמות רפאים שצצה לה, כמו דמות שמותירה סוג של זיכרון שהופך להיות נשכח - זיכרון שלא זוכרים.
הריח הזה שעתה דבק בי יותר מתמיד הפך להיות אובססיה. מאותו יום, מצאתי עצמי כמו כלב גישוש, מאמן את נחירי למצוא את הריח הזה שלא מפסיק לטרוד את מנוחת אוצר הזיכרונות הלא מפוענחים שלי.
אני יודע שרק כאשר הוא יחליט לנדוף בסביבתי רק אז אדע שהוא קיים, ורק אז אדע שעלי להכין גם את חוש הראייה כדי לראות ולזהות את מי שמצטרפת אליו כאילו היו אלה תאומים סיאמיים.
שבועות חלפו, החיים תובעים את שלהם, זיכרון הריח כמו הריח עצמו נמוגו אל תוך אפרוריות החיים, התערבבו עם ריחות של בירה, עשן, אבק , ושאנל 5 . והריח שהיה אורח בעולמות הסוד שלי התפוגג, כטבעם של ריחות וכטבעם של זיכרונות.
עובר זמן, אני בשגרת יומי, נוסע בזמן ונוסע ברכבות. "סליחה אתה מוכן להזיז את התיק שלך" שמעתי ריח מדבר אלי. פקחתי את עיניי וראיתי אשה עם ריח, לבושה ירוק, מבטה המלוכסן נוטה אלי, מבקשת לשבת על המקום הפנוי לידי ברכבת. ומי אני שלא אענה ברצון רב לריח מדבר.
מרים את תיקי פוקח זוג עיניים תמהות להתבונן בדמות הזאת שניצבת נכוחה מולי. אני רואה רק ריח, כשאני והריח מתחילים להתרגל זה לזה, כאילו היינו מכרים ותיקים שנפגשו לאחר פרידה ארוכה, אני רואה שמלה ירוקה עליה מונחות ידיים, ציפורניים אדומות מטופלות, עורן קמוט ומנוקד בבהרות גיל חינניות, על השמלה מונחות גם שתי צמות עבות ארוכות שבהם שזורים פסי כסף, אותות גיל.
זו הפעם הראשונה שאני רואה את הריח הזה עם כל השמלה כולה, אני מציין לעצמי, בשקט, איש לא שמע, רק ביני לביני, ועיניי הפקוחות בתימהון שאין לו קץ ממשיכות להיות פקוחות בתימהון שאין לו קץ.
ובזמן שהתימהון השתלט שם על האירוע, ראיתי אותו מונח בדבקות גם על פנייה שלה החל ממצחה, דרך עיניה המלוכסנות בין קמטי פניה ואף על שפתיה שהיו משוחות בצבע אדום די לוהט.
רוח שטות שעדיין הייתה קיימת בי, אף בגילי המתבגר, ושתפסה מקום ופיקוד במיוחד ברגעי מבוכה ותימהון, נשאה דגלה גם הפעם, והספקתי לחשוב ביני לביני, מה זה אבטיח? בגד ירוק, צעיף אדום, שפתיים אדומות. כמו אבטיח, אפשר גם כלנית אמרתי לעצמי, וכל זאת כדי להחזיק מעמד באותם רגעי תימהון בלתי נשלטים, אשר עבדו עתה שעות נוספות (כי תימהון כידוע עצלן הוא ואיטי) כדי לנער את כל אותם תאים רדומים שבהם סודות מדינה (בהנחה שאני לעצמי מדינה משהו).
עוד אנחנו תוהים זה מול זו, התיק כבר הוזז ממקומו, והיא כבר מתיישבת מולי, ולא מסירה מבט. הריח כבר מזמן הסתגל לסביבה, ירד מקדמת הבימה, והותיר אותנו בשר ודם, אדם מול אדם. נשארים להבין מה קורה כאן.
עיניה המלוכסנות הישירו אלי מבט, עד כמה שעיניים מלוכסנות יכולות להישיר, משם ירדו ונחתו על כף ידי שאותה לא הצנעתי, מבחינות בשתי האצבעות החסרות. משראו זאת הרימו מבטן לעבר פני תרות ומחפשות את חלק התנוך החסר ולידו את הצלקת הקטנה שעתה יושבת לה בטח בין קמטי הגיל שהצטרפו אליה. והעיניים מוצאות.
למבט התימהון שלה מצטרפת עתה דמעה אחת או שתיים כשהיא מפלסת דרכה בין הקמטים העדינים של פניה והיא אומרת שואלת בקול לא קול 'איתן' ואני עונה בקול שגם הוא לא קול 'אמירה'.
היא קמה על רגליה כנשוכת נחש, שוב הריח הזה מתחזק, ודמותה נעלמת באחת. אני רואה שובל ירוק של שמלה וריח עמוק, ונזכר בערב ההוא שבו נפגשנו לראשונה, אהבנו ממבט ראשון, נשקנו נשיקה ביישנית ותאוותנית, אמרתי כל מה שגבר מאוהב וחושק יכול וצריך להגיד, התיישבתי על כיסא לוגם בירה ונרדם.
מה כבר יכול פצוע מלחמה לעשות?
