סיפור:
סיפור על מלחמה מחורבנת / זאב ליכטנזון

מלחמה מחורבנת. שלשול ממש.

שמוליק-שלשול זה השם הפנימי שלי. לא נשאר אתי אף אחד שיבין, אבל אצלי זה רשום בתהודת

הזהות שלי.

הרבה זמן. כן, זה גם סיפור על זמן, על יחידות זמן, פרודות זמן, ההבדל בין הזמנים, לאחד זמן כזה

לאחר – אחר. הזמן עושה את שלו , הזמן צריך ללכת. אפשר לחשוב , חוץ מללכת מה עוד יש לו 

לעשות? קצת היסטוריה, קצת אקטואליה וכל העתיד עוד לפניו – וזהו. הבעיה לא שלו – היא כולה  

שלנו. איפה הוא תופס אותנו. איך מסנכרן אותנו בכל המרחב היקומי שלו.

זמן טוב. זמן רע. אין זמן, יש זמן, זה לא הזמן, מזמן , אבל אצלי  זה רק המסגרת למה שקרה אז

 ולמה שצועד אתי כל הזמן. אצלי הזמן עשה סטופ. הוא לא חג ולא מועד , לא מסובב ולא מסתובב.

 סתם ,זין ממ נון , כי ככה מכנים אותו , אם אתה רוצה או לא רוצה.  

בצוות שלי , שיא הבדיחה היה, שאת הזין כבר קבלנו מהמ"מ, בגלל נון בלתי ידוע שלנו.מצחיק.

חכינו כבר המון זמן. יומיים לא יצאנו מהטנק. המתנה מתוחה, שנמתחת לרגע ממתין ולא ידוע.  

אני חייב-חייב לשלשל. בסך הכול בינתיים שקט. לא כלום.

יצאתי לכרוע בזריזות מאחורי הדיונה הסמוכה. חשבתי לשלשל את הסרבל עוד בטרם אשלשל  

בתוכו,

אבל. לא. עשיתי במכנסיים.  

פיצוץ אטומי, עוד לפני שהפשלתי. פחד. הפתעה מהצפוי הבלתי ידוע.

ברח לי עוד לפני שחשבתי לברוח.

טילים מתרוצצים כמו פסיכים ,קורעים לפתיתים את השקט המוחלט של לפני שנייה.

אני מחכה לשמוע גם את יציאות התשובה מהטנק שלי. נו, יש יציאה ויש יציאה.

מתערבבות לי הידיים בניסיון לנגב משהו וכבר טס  בשלוש פסיעות אל מעלה הדיונה .  

עוד לפני שאני מספיק לגלוש אל הטנק שלי. אני מבין שלא רואה כלום. עשן עבה ונמרץ

מתכרך אותי ומסמא את עיני.

מגרף עשן מהעיניים, בעצם רק מאחת, ורואה  בטשטוש מדורה גדולה. לא רואה אף אחד שנחלץ 

וקופץ. מנסה לעשות צעד אחד קדימה ומספיק לראות פגיעה נוספת, עכשיו, עוד לפני שהספקתי לזוז.

שתי ישירות. אין סיכוי ש

אני קובר עצמי בדיונה, בידיים דחופות ודוחפות.

האוזניים מצלצלות באזעקה עולה ויורדת, כאילו, הפרצוף תקוע בחול ,בעיניים, במקום עשן , חול

הפה לועס גרגרים.  הרוק פרש לגימלאות.

אני בטוח מת. הייתי רחוק,אבל קרוב מספיק לחטוף רסיסים ומטח אש.

מת. הרוג. חלל. נפל בעת מילוי. אני אפילו מספיק לחשוב ,שטוב לסמוך רק על עצמי ולקבור אותי

בלי לחכות לעבודה של זק"א צבאי.  ממש רואה אותי בצריח עף לאלפי קיבינימט בפיצוץ עוין אחד.

אין לי, לנו, שום סיכוי. הלך עלינו. נתראה מתחת לכובעי שיש עם שם רקום בחריטה, שלא יתבלבלו ,

ומישהו יפיק בכי על מישהו לא שלו.  

לקח קצת זמן. לא מעריך כמה. שקט.

אני חי. מתרומם, מנגב עם החול עוד ממה שלא הספקתי קודם ובהיסוס רועד מביט סביב למצוא

טנק קרוב שיאכלס אותי , או לפחות טרמפ לטנק אחר, שצריך ממלא מקום חלל. [ממ"ח]

התחלתי לרוץ אל אחד שראיתי לא רחוק ולא פגוע.

מעדתי שלומיאלית והצטרכתי שוב לנקבי, שלא באו  קודם על סיפוקם. זה מה שמייצר אוכל חרא.

חשדנו שאלה מנות קרב עוד מהמלחמה הקודמת.  

עוד אני עוסק בצרכי המשתלשלים ,התפרץ פיצוץ קרוב וחדש. חלק מהווליום לא שמעתי, כי הבאתי

אתי את הסירנה מהפיצוץ הקודם. נפלתי על הגב , רועד מחדש. מה עכשיו?

בטמבליותי ייחסתי את השקט הקצרצר לתום הקרב. זחלתי אל ראש התלולית רואה מולי אבוקה

ענקית ומוחלטת. הטנק שהתכוונתי אליו השאיר אותי יתום .יתמות כפולה בתוך דקות. בלי החברים

הטובים שלי ובלי שריון האבירים שלבשנו לקרב.

מסביב דלקו אבוקות נוספות , אך כמה כשירים ירו בטירוף אל מקומות שלא הצלחתי לראות.

התיישבתי, ישיבת אידיוט של צופה בשואו אלים. שלשול הציל אותי פעמיים בכלום זמן. השאיר 

לי חיים של שריונר חסר כל. בלי טנק, בלי תותח ,בלי נשק אישי, בלי חברים בלי כלום. ולא שהחיים

זה לא משהו. יחסית לאלטרנטיבה שבוערת ומתפוצצת לפני. איפה משה רבנו כשצריך אותו?

זה המדבר שלו, אז למה הסנה הבוער שלנו כן אוכל. ועוד סנה ועוד סנה. הרבה הזדמנויות להוכיח

את עוצם ידך עם הקשרים שיש לך אצל הקב"ה.

כן זה הזבל שמילא לי את הראש. לא ידעתי מה ועל מה לחשוב. לאן ללכת ומה לעשות. לא העזתי

לנסות שוב טנק חדש. שיקשקתי כך ,שאפילו לעמוד ביציבות לא הצלחתי. רבצתי. לא שולט על שום

אבר או בדל מוח .  

עכשיו אני יושב אתך בקפה ומספר. למה דווקא עכשיו, לא יודע. עבר כבר הרבה זמן. אפשר לפתוח

את הארכיון. בקפה, כי אני לא מסוגל לשבת במקום סגור. במקום הפגז חטפתי קלסטרופוביה. אני

רואה כול הזמן אנשים מנסים לצאת ממלכודת אש ואני עומד בחוץ משותק ומסתכל. גם לסטיקייה 

אני לא יכול להתקרב. מקאברי. אי אפשר להזמין אותי לעשות על האש. רק מההצעה אני נותן

לעצמי ריתוק ליומיים.  

גם האשכים שלי מסכנים. כשהם רק משתתפים, אבל אף פעם לא בפנים. [ בדיחה

שמצאתי ב"במחנה" עתיק]. כי איך אפשר לעסוק בקרבות הבקעה , כשכל החברים נשארים

מאחור. מה שכן, הם נשארים צעירים, ואני? נו, תראה אותי.

שמוליק-שלשול. יש שם ששמים עליך כשאתה בן שמונה ימים בערך ויש מה ששמים עליך החיים 

והמוות. לא ,זה לא השיר של זלדה . זה נטו ביאוגרפיה.

המספרים שלי הם 0:0 ולמרות שאני בהייטק ,אני כל הזמן מזכיר לעצמי, שהחיים זה אפס-אחת

בדיגיטציה. מדי פעם אני מעז לחשוב, שכל מה שהיה,היה רק אחד מהגיימים הסופר חכמים האלה.

ואז אני מתחיל לרעוד ועושה דליט לרעיון הפסיכי הזה.

גם בקפה, אם תשים לב, אני יושב, כמו במערבונים ובסרטי מרגלים.נכון, לא עם הפנים לכניסה, אלא

עם גישה זריזה לשירותים. מפחד, שאם לא אספיק , יקרה אסון. ואני מרחם על היושבים סביבי.

הם לא אשמים בכלום. הם אפילו לא חלק מהמלחמה שלי. את השותפים שלי השארתי שם, בחולות

ואם יכנסו פתאום לפה, לשבת אתי קצת, יגרמו לפאניקה במראה המפוחם והמתפורר שלהם.   

גם כול נוד מדליק אצלי "סכנה". חתיכת מלחמה נשארה לי אחרי המלחמה. מלחמת התשה, זה מה

שזה, אפילו אם זה רק בתעלת המוח.

בהחלט, יש לי מזל , כמו שאומרים האומרים. הנה אני חי, כמעט קומפלט.

גם לא מוכרח לעבוד נורא קשה, כי משרד הביטחון . אבל אני מעדיף. רוצה. ולכן ,כמעט עובד מצטיין.

לא עונד שעון, לא בודק בסמארט ולא בלוח השנה. חי מחוץ לזמן, כאילו.

נכון שהזמן עשה לי טוב, אולי, כלומר, גם אם התזמון היה חרא, בכל זאת היה טוב יותר משל הרבה 

אחרים. ככה זה עם הזמן , אתה אף פעם לא יודע מתי הוא אתך או נגדך. 

להזמין לך עוד משהו עם הקפה? אה, אין לך זמן , אתה חייב לרוץ.

 טוב , אני יושב פה עוד קצת. 

לוקח קצת ת'זמן לפני שהוא לוקח אותי.