סיפור:

אני, לביניה/ אלומה עברון

אני, לביניה, אחות קאיוס, מושל פומפיי, רוצה לספר לכם מדוע חרבה פומפיי. לא משנה מה סיפרו לכם, לא משנה מה אתם חושבים, הגיע הזמן שתדעו את האמת: פומפיי חרבה בגללי! הר הווזוב הנשקף מכל חלון בית בפומפיי התפרץ, קבר מתחת ללבה שלו עיר שלמה -והכול בגללי!

קיץ 79 לספירה היה אחד הלוהטים שאני זוכרת בחיי. ואז קיבל אחי, קאיוס, את המינוי להיות קונסול בפומפיי. "מה יש לנו לעשות בעיר הנידחת הזאת?", צווחתי עד שפניי הלבינו מכעס, כהרגלי. "תסרב ונישאר ברומא, עיר ללא הפסקה!". אבל אחי שתמיד היה בעל אגו מנופח ורודף שררה, חשב רק על עצמו ועל המשימה היוקרתית שקיבל להחזיר את הסדר לעיר, שהאנדרלמוסיה שררה בה באין מפריע.

בחירוק שיניים עליתי על האפיריון ולאחר שלושה ימים מעצבנים של חום ואבק, הגענו לפומפיי. החום היה פשוט בלתי נסבל! איך אנשים חיים, פה, בדרום הלוהט הזה? חי יופיטר! זה בלתי נסבל! אין להם אפילו מניפות נורמליות כמו ברומא! בעודנו מפלסים דרכנו עם האפיריון, שכרוז על סוס מקדים אותו בקריאות –"פנו דרך לקונסול קאיוס האציל, המושל החדש של פומפיי!", כמעט נאלצנו לחתוך דרכנו בגרזן! המון אדם צבעוני גודש את רחובות האבן הצרים: עבדים מכל העולם, שפחות במלבושים משונים, זונות גסות שמנבלות את הפה ללא הרף מתחנחנות לימאים שזה עתה עגנו בנמל, גלדיאטורים מובלים באזיקים למופע שעשועים באצטדיון העיר, דמויות תמוהות בזקנים לבנים וגלימות המכסות את ראשם, צלבים על צווארם, עומדים בכיכר העיר ונואמים על יום הדין הקרב לפומפיי, ילדים מתרוצצים ומחפשים הורים, אימהות מתמקחות בדוכני הלחם, תינוקות צווחים בזרועותיהן....פומפיי נכנסת לווריד שלך תוך דקה וחצי בעוצמות מטורפות!

הבית שלנו באמת מרהיב! מכל חלון נשקף הווזוב, כמו אל רומי השומר על העיר, ראשו מקושט בעננים אפורים-כחלחלים, שקט, חרישי, מודע לעוצמתו. יכולתי להביט בהר הזה שעות, מוקסמת! אבל בזה בעצם הסתכם הבידור בפומפיי...כל יום נדנדתי לאחי שיחדש את מופעי הראווה של הגלדיאטורים, כדי שאוכל ליהנות מגופות שריריים ומוצקים של גברים חזקים שהורגים זה את זה, ומעלים את רמת האדרנלין בדמי. וכל יום אחי מצא תירוץ אחר. פעם יש לו פגישה חשובה עם נציג רומי שמגיע במיוחד לביקורת, פעם יש לו משא ומתן חשוב עם סוחרי העיר שמסרבים להעלאת המסים האחרונה, כל פעם משהו אחר, ואני משתעממת פה ברמות על!

וכעת שוב סעודה של 6 שעות בביתו של גלינוס, פקיד המסים החדש שמינה אחי, עם ריקודי בטן של שפחות מצריות, עם שור שלם שמוגש לשולחן בקול תרועה, עם יין הנשפך כמים בתוך גביעי נחושת מבהיקים. די, נמאס כבר! געגועיי לרומא הולכים וגוברים כשאני נזכרת במסיבות הנוצצות שאליהן הוזמנו העילית של רומא, שם רקדתי עד אובדן החושים כשאני בוחרת לי בתום כל ערב גבר צעיר וחסון לסיים אתו את הלילה. אח, רומא, רומא...ופה אין כלום! לקאיוס אין בכלל חברים ברמה שלנו, אז אין מה לדבר על מועמדים לנישואין. לא שהמוסד המפגר הזה מושך אותי בכלל בגיל 25. למה, מה קרה? בוער לי משהו? אבל מסביבי רק סוחרי עבדים, זונות וגלדיאטורים, אפילו לא אדם משכיל אחד לדבר אתו!

אני מאותתת לאחד העבדים להביא לי עוד יין. גבוה, שחום וחרישי, הוא מוזג לי ו...מה זה, לעזאזל? הוא שפך עליי טיפה מהיין על גלימת הערב החדשה, הלבנה שלי, שרק היום הגיעה עם שליח על סוס מרומא!

"עבד מזוהם!", אני צווחת, וסוטרת על פרצופו. "יש לך מושג מי אני בכלל?". העבד שותק ומגיש לי מטלית חמה טבולה במים ובמלח. "שאני אנקה?", אני צורחת כשהדם עולה לי לראש! "תנקה אתה!". וכעת ידיו של העבד על ירכי הימנית, מנקות את כתם היין. הוא רוכן אלי במלוא גופו, ואני חשה צמרמורת נעימה. כן, זמן רב עבר מאז שלקחתי לי גבר...

"סוקרטס! בוא הנה!", קורא גלינוס. "אל תזוז מפה", אני מסננת, מתמכרת לידיו. "תמשיך לנקות, זה עוד לא נקי!". הוא מציית, וגלי העונג עולים בי, עולים, עד שאני חשה טפיחה כואבת על כתפי. "לביניה! תעזבי כבר את העבד הזה!" נוזף בי אחי."מכל העבדים מצאת לך דווקא את העבד היווני המשכיל, שגלינוס הולך להראות לנו, האורחים, מה הוא יודע!". יווני? משכיל? אני פוערת את פי בהפתעה. בינתיים העבד מרצה לשולחן הכבוד שלנו כמה פרקים בפילוסופיה. אחר כך הוא מסביר מבחינה הנדסית כיצד מחזקים יסודות של בניין שלא ייפלו ברעידת אדמה. "הבעיה בפומפיי היא שהקבלנים עשו עבודת מרמה ביסודות, ורוב הבניינים לא יעמדו ברעידת האדמה הבאה", הוא מרצה בקול רהוט. הלו, מה הולך פה? זה עבד בכלל?

פני הירח של גלינוס זורחים כמו קרחתו המבהיקה. הוא מלטף את שכמו של העבד. "אתם לא מתארים לכם כמה שילמתי עבורו במסעי האחרון ביוון", הוא מתפאר. "האם ידעתם שהעבד הזה נקרא סוקרטס, כי הוא משושלת סוקרטס המפורסם? הם כולם אנשי אשכולות בשושלת הזאת. המזל שלי הוא שהאבא פשט את הרגל, וכל 5 הבנים הוצאו למכירה לעבדים. אני הייתי במקום הנכון בזמן הנכון, והצלחתי להשיג את העבד הכי משכיל באימפריה הרומית!".

פניו של העבד חתומות. הוא סיים את מפגן הראווה בציור שצייר בדקות ספורות ובהינף מכחול.אני מתקרבת בסקרנות. יש שם בחורה יפהפייה, דומה לי בצורה חשודה, אצבעה מונפת בזעם ומצביעה על כתם על גלימתה, ועבד מסור רוכן אל ירכה ומנקה את הכתם. כולם גועים מצחוק. "כן, זאת לביניה, אלת הזעם שלנו....", הם אומרים זה לזה, מגחכים. הדם עולה לי לראש. "זאת פשוט חוצפה!", אני צועקת."העבד הזה עבר את הגבול! אני מבקשת ממך, גלינוס, תאפשר לי להעניש אותו!". גלינוס מחזיק את כרסו מרוב צחוק. "בבקשה, בבקשה...את יכולה לקבל אותו לשעה להעניש אותו...", הוא אומר בטוב לב.

אני מחכה בחדר שקירותיו מצופים זהב, מסבה על ספה רפודת קטיפה אדומה. הוד מעלתו העבד החצוף נכנס, ואפילו לא קד! ככה הוא ממשיך לעמוד בקומה זקופה ולהתבונן בי במבטו החרישי, החתום.

"אני אשליך אותך טרף לצלופחים!", אני מרימה את קולי. "עוד לא נולד העבד שילעג לי, לביניה, אחות קאיוס האצילי, חביב לב הממשל הרומי!". קצה של חיוך עולה בזוויות פיו. לגלוג? "דבר!", אני צועקת. "תסביר לי איך העזת לצייר אותי כל כך נלעגת!". "אני מצייר את מה שאני רואה", באה התשובה. הרגשתי את פני מלבינים מכעס. דבר כזה עוד לא קרה לי! "אתה תצייר אותי עכשיו אחרת!", אני מצווה עליו. "שב עכשיו וצייר אותי כפי שאני באמת, לביניה האלוהית, אלה שירדה משמיים!". "אין מצב", עונה לי החצוף. "אני לא יכול לצייר אלה, אלא אם היא אהובתי, וברור שאת לא....".

אני משליכה עליו את נעלי המוזהבת. הוא מתכופף והיא לא פוגעת בו. אני משליכה עליו את הנעל השנייה. גם היא לא פוגעת. "אתה תצייר אותי כמו אלה או שתמות כמו כלב!", אני צורחת בהיסטריה. הוא רק צוחק. "כשפומפיי תיחרב!". הדלת נפתחת וגלינוס ואחי מופיעים. "עברה שעה", הם אומרים."מקווה שהענשת אותו חמורות", צוחק אחי. גלינוס מורה על סוקרטס לצאת, וקאיוס מושך אותי מהספה. "בואי, הגיע הזמן ללכת הביתה". "אבל עוד לא הספקתי להעניש את החצוף הזה!", אני מוחה. אך אחי שם על פניו את הארשת המכוערת שאני כל כך שונאת, קולו הופך קר כקרח, כשהוא אומר –"הבדיחה סרת הטעם הזאת שפוגעת בכבוד המארח שלנו צריכה להסתיים! את באה אתי עכשיו וזה סופי!".

כל השבוע אני לא ישנה בלילות. פניו של העבד הארור עם החיוך הלגלגני שלו, לא נותנים לי מנוח. "כשפומפיי תיחרב...כשפומפיי תיחרב...", אני שומעת אותו אומר. ואז החלטתי שפומפיי חייבת להיחרב! כן, זו הדרך היחידה לנקום את עלבוני! אם פומפיי תיחרב, זו ממש לא תהיה אבדה גדולה לרומי. עיר של עבדים וזונות, למי איכפת אם תיעלם מהמפה? ובתמורה, אקבל ציור שלי כאלה. אין ספק שהמנוול הזה מוכשר ביותר. לאף אחת מהחברות שלי אין ציור של עצמה כאלה. אוהו, לאיזה כבוד אזכה ברומא כשאחזור, רק שפומפיי תיחרב!

ומרגע זה כללתי את החרבת פומפיי בכל תפילותיי לכל אלי רומי. יופיטר, הרה,לכולם פניתי בנפרד, מתחננת ומבקשת – "החריבו את פומפיי, בבקשה!". שבועות עברו, להט הקיץ גבר, ועמו להט תשוקתי לנקמה. הלכתי לכל המכשפות והיידעונים בעיר, וביקשתי עזרה בהחרבת פומפיי. האמת, לא שיתפו אתי כל כך פעולה, אך לא התייאשתי. מעולם בחיי לא הקדשתי כל כך הרבה אנרגיה למטרה אחת והרגשתי כולי מסורה למטרה. זה חייב להצליח בסוף!

וכשזה קרה בסוף,לא הייתי בטוחה שזה קורה. הענן הכבד, השחור, שכיסה את השמש ועשה דרכו מהווזוב לעיר, החשיך לנו את היום, אבל עדיין רבים טענו שזה לא משהו רציני. גם כשהחל ברד של אבני לבה רותחות לעוף עלינו מלמעלה, עדיין, טענו רבים שזו מזימה של הנוצרים, ימח שמם, להתקומם כנגד האימפריה הרומית. אך כשהחלו הבניינים להתמוטט בקצב מסחרר, התחלתי להבין שתפילותיי נענו ושמחה פראית כבשה אותי. פומפיי נחרבת! פומפיי באמת נחרבת! עשיתי זאת!

אחי הנאד הנפוח עדיין טען שזו התפרצות רגעית של הווזוב ושזה מה שהיה לפני 10 שנים ובסוף נרגע. לשווא ניסיתי להסביר לו. הוא התעקש לא לזוז מהבית. לקחתי את חפציי האישיים ופרצתי בריצה לרחוב. פחד אלוהים היה שם! ממש דרכתי על גוויות מפוחמות! בניינים התמוטטו על יושביהם. מלמעלה המשיך להיות מומטר ללא הרף מבול של אבני לבה רותחות ואנשים צנחו בזה אחר זה, נושמים גז רעיל. הידקתי את הגלימה שלי לפי ואפי, ובראש כפוף הגעתי לביתו של גלינוס. או מה שהיה פעם ביתו...עיי חרבות! זה מה שנשאר ממנו. עמדתי שם מאובנת, כשמולי, נושא צרור בידו, עמד סוקרטס, העבד.

"הו, לביניה האצילית, מה לך במקום זה שהפך לקבר על יושביו?", שאל אותי בהפתעה. "באתי לגבות את הנקמה שלי!", אמרתי לו בקול צלול. "החרבתי את פומפיי, אז עכשיו אתה יכול לצייר אותי כאלה!".

סוקרטס צחק, כשהוא מושך אותי אחריו, בעודו פותח בריצה אולימפית, ואני מדדה אחריו. ניסיתי להגיד לו משהו כמה פעמים, אך הוא לא ענה, אלא המשיך לרוץ כמטורף, מסוכך על שנינו בצרור שבידו מפני גשם הלבה. "לאן אתה רץ?", קראתי בגרון ניחר, כולם רצו לכיוון הים,אבל הוא רץ בכיוון ההפוך בדיוק לכיוון הר הווזוב העשן! "השתגעת לגמרי!", צרחתי. "אתה רוצה להישרף חי?". הוא לא ענה והמשיך לאחוז את ידי כמו בצבת ברזל ולא להרפות. ככל שהתקרבנו להר, האדמה תחתנו הפכה לוהטת יותר ויותר. במפתיע נפער מולנו פתח מערה, ולשם משך אותי סוקרטס.

"זה המקום היחיד הבטוח כרגע", אמר. "מבחינה הנדסית בדקתי את המערה הזאת לפני כן, כי היה לי ברור שהתפרצות נוספת של הווזוב היא רק עניין של זמן, וכמו שאת יודעת, ידעתי שהבתים של פומפיי לא ישרדו עוד התפרצות". לא עניתי. פשוט לא היה לי מה לענות.  שם, במערה ישבנו ימים ארוכים.באורח פלא היה שם זרזיף דק של מי תהום ראויים לשתייה, וחריץ הגבינה היבשה שהיה בצרורו של סוקרטס, סיפק לנו מזון מה. ככל שעבר הזמן הפסקתי לבקש מסוקרטס שיצייר אותי כאלה, כי זה כבר לא נראה חשוב. חשבתי על אחי הטיפש שנשאר בבית וסירב להתפנות. תהיתי אם מישהו הצליח להינצל. בחוץ שמענו את הדי ההר הזועם עוד ועוד, עד שהלכו ונחלשו.

אבל במפתיע לא היה לי משעמם. סוקרטס התגלה כאדם משעשע, עתיר ידע, ובעל השקפות מקוריות. בתחילה סתרתי את כל מה שאמר, אבל אחר כך ראיתי שלמעשה ההשקפות שלו הרבה יותר הגיוניות משלי. בהתחלה ישנו רחוקים זה מזה, אבל בלילות היה כל כך קר שנאלצנו להתכרבל יחד כדי לא לקפוא מקור. לפעמים תפסתי אותו מתבונן בי במבט חם מהרגיל, בעיקר כשנתתי לו איזו תשובה ניצחת לאחד הטיעונים שלו, אך חשבתי שאני מדמיינת. ואז, בבת אחת, נפסקה נהימת הווזוב ואת מקומה תפסה דממה . דממה נוראית.

הצצנו מפתח המערה. גשם הלבה נפסק. ריח נוראי של אפר ומוות היה מסביב. יצאנו והבטנו על העיר מתחתנו.או מה שהפכה להיות: ערמת אפר שחור. שום דבר לא נותר. ולמרות שחשבתי שאחי הוא טיפש מטופש, חשתי דמעות זולגות מעיניי כשהבנתי שגם הוא כעת גוויה חרוכה, כמו כולם בפומפיי. התייפחתי בקול. "הכול אשמתי!", ייללתי. "באשמתי נחרבה פומפיי! וזה רק כי אני, לביניה, ילדה מפונקת , אנוכית וטיפשה, חשקה נפשה בציור של עצמה כאלה!".

סוקרטס לא צחק הפעם. "ואת כל זה עשית בשביל ציור?", שאל, כאילו הוא באמת מתכוון לזה. לא ידעתי מה לענות. האם באמת החרבתי את פומפיי בשביל ציור? או שכבר אז התאהבתי בו, בעבד הארור הזה...?

בכל אופן, סוקרטס ואני גרים כעת באתונה,יש לנו 5 בנים ו-10 נכדים.. אז עכשיו,כשאנחנו כבר מספיק זקנים כדי שלא אתבייש להגיד לכם את האמת,–לא משנה מה סיפרו לכם, לא משנה מה כתוב בספרי ההיסטוריה, פומפיי חרבה בגללי!

*  כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)