סיפור:
הכוורן/ מיכאל רייך 
כשבוע לאחר תחילת שנת הלימודים בכתה י' הציגה רחל מחנכת הכיתה, את התלמיד החדש שהגיע זה עתה לבית הספר וצורף לכיתתנו. "תכירו, זהו חזי אליהו, התלמיד החדש. הוא הגיע לקיבוץ שלנו עם בני משפחתו. אני מבקשת מכם שתקבלוהו כחברכם. הֱיו לו לאוזן קשבת ועזרו לו להיקלט בחברתכם. בהצלחה, חזי וברוך הבא." שלחתי מבטי אל הנער השחרחר, גבה הקומה אשר עמד נבוך לצדה של מורתנו. משסיימה דבריה, הורתה לחזי לשבת לידי. "רועי" - פנתה אלי - "תכיר את חזי. חזי, זה רועי", ומיד החלה בשיעור התנ"ך . לחצנו ידיים וחייכתי במבוכת-מה אל חברי החדש לספסל הלימודים. חזי הנרגש לא הוציא הגה מפיו. בשעות הלימודים הראשונות הייתי מלא סקרנות לדעת מי הוא התלמיד החדש ומניין בא. לא החלפנו מילים רבות בינינו. למחרת הקרח נשבר. על מדשאת בית הספר, סיפר לי חזי כי הוא הגיע לקיבוצנו עם הוריו ושני אחיו הקטנים מן הדרום. מהוריי נודע לי שמשפחת אליהו נתקבלה לקיבוץ לתקופת ניסיון בשל קשיים כלכליים בעיר הדרומית. ברבות הימים, החלה להירקם בין חזי לביני ידידות אמיצה. הוא היה בעיניי חבר אמת, נער חביב וחברותי. חזי היה תלמיד טוב ברוב מקצועות הלימוד אך התקשה במתמטיקה, מקצוע בו אני שלטתי היטב. הצעתי לו עזרה והוא שמח לקבלה. כבר בביקורי הראשון בביתו החדש שבקיבוץ סייעתי לו לדלג מעל משוכת משוואה בשלושה נעלמים, הוכחות בהנדסת המישור וטריגונומטריה. אמו חנה שמחה מאד לראות שבנהּ קנה לו ידיד חדש וכבדה אותנו בעוגה טעימה שאפתה ובמשקה תות-בננה. חברי החדש היה ספורטאי טוב, הצטיין בריצה ובכדורגל וברבות הימים תפש את מקומו בחברתנו. לחזי לא היו כל קשיי התאקלמות בחברת הילדים ובמשקנו, משום בחינה. אמו חנה הצטרפה לצוות המטבח בשל ניסיונה כבשלנית בפנימייה בדרום הארץ. האב נעים, שהיה עובד דפוס בעברו, התקבל לצוות המצומצם של ענף המכוורת של הקיבוץ שעסק בהפקת דבש. עקיצות הדבורים לא הרתיעוהו, גם לא חומם של סרבלי הכוורנים. רכז הענף, משה גפני היה איש נעים הליכות ולימד בסבלנות את החבר החדש את כל רזי המקצוע ואורחות חיי הדבורים. העבודה הפיסית הקשה, הזיעה והעקיצות – לא הקלו את חיי נעים אך לא הרתיעוהו מלמלא תפקידו כראוי. מקץ חודשים אחדים, הודיע משה גפני לנעים שהואיל ועבר מזמן את שנתו השבעים, הוא ממנה אותו למחליפו בריכוז הענף. בדעתו לפרוש מעבודה בשל גילו ובשל מחלת הלב ממנה סבל. זו היתה הפתעה גדולה בעבור נעים שחש כי עדין לא בשלה השעה לשאת על כתפיו את האחריות לענף המאתגר הזה. אלא שנעים שהיה בעת ההיא בסטטוס של מועמד בקיבוץ, התקשה לעמוד בלחצו של משה גפני. רכז הענף הפורש, הביע חדשות לבקרים את אמונו ביכולתו של נעים לנהל את הענף בהצלחה. לאחר שחשב כמה ימים קבל נעים את הצעתו. "אם תזדקק לעזרה, תקבל אותה ממני" – הבטיח גפני. בערב סיפר נעים אליהו לאשתו את דבר מינויו לרכז הענף. חנה לא גלתה התלהבות יתרה ונעים הופתע מכך. ככלות הכל היה מינוי כזה בעיניו, סימן מובהק להתאקלמות נאותה בחברה החדשה. כשחנה עמדה במטבחון הקטן הרכינה ראשה ופכרה אצבעותיה, שאל אותה נעים שאל אם המינוי אינו לרוחה והיא הסבירה בפשטות: "נעים, נורא קשה לי להסתגל לחיי הקיבוץ. האנשים כאן מסוגרים כל כך. אינני מאשימה אותם בהתנשאות. אולי הדבר קשור איכשהו לשוֹאָה שחלקם חוו. אינני מרגישה מוערכת כאן למרות הידע והניסיון הרב שלי בבישול ובאפייה. טלי האחראית, מטילה עלי ברוב שעות היום עבודות שאינני אוהבת כמו: שטיפת כלים ביד או בעזרת מכונת השטיפה. בכל הנוגע להכנת האוכל לחברים ולילדים במשק, העבודה שהיא מטילה עלי היא הפשוטה שבפשוטות. מקילוף תפוחי אדמה ועד מריטת נוצות תרנגולות. אינה סומכת עלי שאוכל לארגן ולבצע את הבישול בפועל. חבל, אני עולה בידע שלי על כולן אבל שוב ושוב אני מתבקשת לעבוד רק ב'עבודות שחורות'." נעים הבין ללבה, בקשהּ להיות סבלנית והביע דעתו שעוד תוצע לה עבודה מקצועית הרבה יותר. חלפו חדשים נוספים אך השינוי המיוחל לא בא וחנה חשה כעוסה ומתוסכלת. יום אחד פנתה לבעלה בזו הלשון: "ומה שעוד עושה לי רע כאן, בקיבוץ זה התנכרות החברים ביחסם אלי. עושים טובה שאומרים לי 'בקר טוב' או 'שלום' כשאני עוברת לידם. לפעמים גם את זה לא עושים. כבר אמרתי לך: לא טוב לי כאן. אני חושבת שלא חשבנו עד הסוף כשהחלטנו להצטרף לקיבוץ. היינו צריכים למצוא פתרון אחר. לשנינו לא היה מושג מהם חיי שיתוף ומה זה אומר לחיות בקיבוץ. חשבנו רק על טובת הילדים, על מרחבי השדות, על האוויר הצח ועל כך שהעוני לא יכה בנו עוד. היינו צריכים להתייעץ." נעים השפיל מבטו ושתק. לבו נמלא צער.
בשל ידידותי עם חברי חזי, נרקמה ידידות גם בין הוריי לבין הוריו של חזי, נעים וחנה. באחד מימי שישי הזמינו הוריי את בני משפחת אליהו לארוחת ערב בביתנו. לאחר הארוחה נותרו רק הורינו, חזי ואני ליד השולחן. ההורים שוחחו על הא ועל דא ולפתע התוודה נעים בלשון מהססת : "תראו, קשה לנו להתאקלם כאן, בקיבוץ הזה. מפריעים לנו גם מבטי החברים החשדניים בהכנסנו לחדר האוכל, גם הזלזול שמרגישה חנה כלפיה בעבודתה במטבח כשאת כל העבודות ה'שחורות' מטילים רק עליה. ותדעו לכם, חנה שפית מוסמכת. כאן לא מכירים בכך וזה כואב לה. למרות שאני כיום מחליף את משה גפני בתפקידו ומשמש כרכז הענף בפועל והייתי אמור להרגיש מוערך, חנה ואני עדין מרגישים כאן כמו 'נטע זר' ובמיוחד מבחינה חברתית. ויש עוד משהו... הכי קשה לי שאין לי כאן כסף שאני כה רגיל אליו. תקציב חברים זעום פשוט אינו מספק אותי. תמיד יש לי צורך בכסף למרות שאינני אדם רודף בצע. הכסף שבכיסי מעניק לי תחושת חופש ואני יכול לעשות בעזרתו כל מה שלבי חפץ. כאן זה בלתי אפשרי." אבי לא הופתע מדבריו של נעים . הוא שיער מה היה עד כה רקע חייו של החבר החדש כמי שחי כל חייו הרחק מחיי שיתוף סוציאליסטיים. למה אפשר לצפות? על כן הסביר לבני הזוג אליהו מהם העקרונות על פיהם מושתתים חיי החברים בקיבוץ. על היות הקיבוץ מקום שוויוני בו חיים החברים חיי שיתוף ומקיימים חברה חופשית וצודקת, על כך שבמקום הזה כל אחד נותן לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו ושבעצם אין לחבר צורך בכסף שכן לענייניו הכלכליים דואג הקיבוץ, ועל יתרונו הגדול של הקיבוץ בחינוך הילדים. נעים האזין להסבריו של אבא אבל עיניו היו עצובות. "מה אגיד לך, יוסי קשה לי להתרגל." ולא יסף. חנה שבמשך הערב מיעטה לדבר ותלונתה היחידה היתה שלא נותנים בה די אמון במקום עבודתה במטבח ועדין לא מאמינים ביכולותיה האמיתיות, לא נראתה מאושרת. היא הרכינה ראשה, אמרה "יהיה טוב" סתמי ולבסוף הודתה להוריי בנימוס על ההזמנה לארוחת שבת משותפת של משפחותינו. לאחר אותה פגישה חשתי אכזבה מדברי הזוג אליהו. כי ככל שהדבר נגע אלי - השתדלתי באמת ובתמים לקלוט את חזי כהלכה ולקרבו אל בני השכבה שלנו. לאחר שבני משפחת אליהו יצאו לביתם, הסתודדו הוריי ויכולתי בנקל לנחש מה אמרו. למרות הקשיים המשיכו בני הזוג אליהו את שהותם בקיבוץ. כשהסתימה תקופת ה'מועמדות', נתקבלה משפחת אליהו כחברה שוות זכויות וחובות במשק. נשמתי לרווחה וקיוויתי שלמרות הקשיים, עלתה משפחת אליהו על דרך המלך. לא כך היה.
לאחר שהלכו לישון, שוחחו חנה ונעים אליהו בחדרם החמים בקול שקט כדי שלא להפריע את מנוחת ילדיהם. "זהו, האסיפה אמרה את דברה, אנחנו חברים מן המניין אבל אומָר לך, יקירי את האמת. אינני מרגישה באמת שייכת למקום הזה. אני מרגישה ניכור. איך תסביר את העובדה שמלבד הוריו של רועי ובמידה מסוימת משה גפני ורותה אשתו, אף אחד אחר לא הציע לנו כאן את ידידותו? ניסיתי להתיידד עם גילה במטבח אך היא נותרה מרוחקת ממני. נעים, לא טוב לי כאן, למרות החלטת האסיפה הכללית." נעים התיישב במיטה לצד אשתו, נאנח אנחה עמוקה וחשב בלבו איך יפצה את אשתו העצובה על קשייה במקום החדש. אזי נזכר בתכשיט הטופז המרהיב שכשנתיים קודם לכן, גילתה בחנות תכשיטים בבאר שבע. הוא זכר את הרגע בו הביטה חנה בתכשיט בעיניים כלות, הביעה רצונה לרכשו אך נמנעה לבסוף מלעשות כן בשל מחירו הגבוה. רצון עז כבש את לבו. הוא יגשים את חלומה של האשה שאהב.
לאחר חצי שנה נוספת נודע לי בבקר לא עבות אחד שמשפחת אליהו מסולקת מן הקיבוץ. הופתעתי ונרעשתי. כעסתי מאד על החלטת המזכירות כי בעיניי נראתה מרושעת. ניסיתי מידית אך ללא הצלחה לברר את הסיבה לגזר הדין הקשה. רק בערבו של אותו יום סיפר לי אבי כי נעים נתפס בעיר הסמוכה לקיבוץ מוכֵר ביוזמתו צנצנות דבש מתוצרת הקיבוץ לסוחרים מן האזור ואת הכסף משלשל לכיסו. סדרן העבודה של הקיבוץ שעבר שם במקרה, הבחין בנעים ומשהתעורר חשדו, עקב אחריו בשקט. לאחר מכן, מיהר ודווח על האירוע למזכירות. הופתעתי מאד מדברי אבי, התאכזבתי קשות מהתנהגותו של נעים וכאבתי את כאב המשפחה המסולקת מן המשק. הפצרתי בהוריי, בתמימותי להתערב למען משפחת אליהו המסולקת בבושת פנים מן הקיבוץ אל הלא נודע. "הם טעו, זה נכון. אך יש להעניק להם הזדמנות נוספת" – טענתי בפני אבי בלהט. למחרת, בתום יום הלימודים יצאתי אל בית משפחת אליהו כדי להיפרד מחזי. בקשתי לעודד את רוחו ולבקשו שנשמור על קשר. מצאתי בית ריק מרהיטיו ואיש לא שהה בו עוד. עמדתי ברגלים כושלות על המדשאה המטופחת אשר סביב לבית שהיה עד לא מכבר הומה מילדים. ניצבתי שם לבדי ולבי ריק. הרהרתי בכל אשר עבר על בני המשפחה מאז הגעתה למשק ועלה על דעתי כי לא כל אחד מתאים לחיות חיי קיבוץ בשל מסגרתו הנוקשה. מאז לא ראיתי את חזי עוד ולא שמעתי דבר על אודותיו. מן הסתם הוא נמנע מלכתוב לי מחמת הבושה. שוב אני יושב לבד בכיתה ללא חבר טוב לצדי. כשאני מתנתק לפתע מדברי המורה בכתה, יש ואני נושא עיני אל חלון הכיתה בתקווה שהשמיים לא יהיו מעוננים.
