קטע מרומן בכתובים:
קעקוע בניו יורק/ אורית חזנוביץ'


יום שישי 9 באוקטובר, 2015, 12:20

יש לי שעה פנויה עד ללקוח הבא אז אני מרשה לעצמי לצאת לקנות משהו לאכול.
אני יוצא מהסטודיו וקונה בדוכן הקרוב בייגל וכוס קפה, מתלבט ביני לבין עצמי אם לקפוץ לחנות של מיאה להעביר קצת את הזמן אבל מחליט לוותר.
אני אוכל את הבייגל הטעים שלי להנאתי ורואה מישהי בולטת בקהל במדרכה.
אלי.
המשכנו להתכתב בימים האחרונים אבל בזה זה נגמר, היא דחתה את ההצעה שלי לקפה בכל יום מחדש.
היא לובשת מגף שחור גבוה עם ג'ינס צמוד וסריג אפור.
בחורה כלבבי.
אני לוקח כמה ביסים זריזים ומסיים לאכול ומתחיל לעקוף את האנשים במטרה להגיע אליה.
אני רואה שהיא מבחינה בי כשהגוף שלה מתקשח לחלוטין בנוכחותי.
"אז צדקתי בעניין הסטוקר." היא אומרת ומסתכלת עליי כשבידה ספר.
"הסטודיו שלי ממש כאן אם זכור לך." אני אומר ולוגם מהקפה שלי. "נראה לי שאת זו שעוקבת אחריי."
צחוק קצר תוקף אותה וזה גורם לי לחייך.
"אם לקנות ספר זה מעקב בשבילך, אז אני סטוקרית מלידה."
"תולעת ספרים אה?" אני מסתכל על הספר ואז מחזיר את המבט אליה. "ספרים זה אחלה, אבל קפה איתי יותר."
"אתה פשוט לא יודע לוותר אה?" היא מגלגלת עיניים בזלזול.
אם זה היה תלוי בי הייתי מלמד אותה לקח על הזלזול הזה, אבל בינתיים כנראה שזה יהיה רק קפה.
"אז קפה?"
"בסדר." היא נכנעת. חיוך קטן מרצד על פני, לא חשבתי אחרת.
"אז אאסוף אותך מהבית בשמונה. מה הכתובת?"
נשמעת שתיקה קצרה שהרגישה די ארוכה אבל לבסוף היא נענתה.
"שמונה."
היא מוציאה פנקס קטן מהתיק צד השחור שלה שהייתה איתו אז בסטודיו ותולשת חתיכת דף מימנו.
היא רושמת את הכתובת שלה בפתק ושמה אותו ביד שלי, אני דוחף אותו לכיס המכנס.
היא חולפת על פניי ואני מגחך, משחקת אותה קשה להשגה אה?
אף אחת לא קשה להשגה איתי.
אני מוציא את הפתק מהכיס להציץ בכתובת שלה, ושם לב שבמקום הכתובת שלה רשום "לך תזדיין."
אני פורץ בצחוק כשכל האנשים מסביבי נעצרים ובוהים בי בבלבול אבל אני מתעלם מהם.
הבחורה הזאת בהחלט משהו מיוחד, אני אשיג את הפגישה הזאת. עכשיו אני חייב.
ואם לא דרך אלי הקטנה, אולי דרך החברה המקועקעת שלה קים.
אני חוזר לסטודיו ומתיישב מול המחשב כדי לאתר את קים בפייסבוק, היא כבר תגיד לי איפה אלי גרה.

אני דופק בדלת הדירה של קים ואלי, מסתבר שהן שותפות, ולא ממש הייתה לקים בעיה להביא לי את הכתובת, היה נשמע אפילו שהיא שמחה.
הן גרות בקומה השנייה בבניין, אני מצליח לשמוע את הצעדים שלהן בתוך הדירה.
תוך כמה שניות הדלת נפתחת ואני מוריד קצת את הראש כדי לפגוש בעיניה של אלי, שהרימה את מבטה אליי.
היא לבשה פיג'מת פליז כחולה והרכיבה משקפי ראייה.
היא. כזאת. מותק.
"קפה?" הכרזתי בניצחון לנוכח ההבעה המעוצבנת על פניה.
"אתה פשוט סטוקר שלא מוותר." היא אמרה ושילבה ידיים. "תן לי כמה דקות."
"אין בעיה, אחכה לך למטה, סקודה שחורה." חייכתי והתחלתי לרדת במדרגות.

אני מסיים סיגריה ורואה אותה יוצאת מהבניין, אני נשען על דלת המכונית כשידיי טמונות בכיסים של הג'ינס. היא לבשה ג'ינס שחור עם סריג בורדו. "את הבחורה הכי זריזה שפגשתי."
"אולי כי אני לא מנסה להשקיע." היא אמרה בעוקצנות. "בוא פשוט נגמור עם זה."
הרמתי גבה לנוכח ההערה שלה.
"תהיי בטוחה שלא תרצי שנגמור עם זה."
"כל כך בטוח בעצמו." היא צחקה ונכנסה למכונית.
"את לא יודעת עד כמה." לחשתי לעצמי ונכנסתי אחריה לרכב, והתחלנו לנסוע לכיוון בית הקפה הקרוב.


אלי הזמינה כוס לאטה גדול ואני קפה קר, האמת שהזמן עבר די מהר ויותר טוב ממה שציפיתי.
הנסיעה היא זו שהייתה מביכה, לקחה בערך 8 דקות אבל הייתה ארוכה מדי.
השתרר שקט ורק הרדיו עשה את שלו, אבל כשהגענו לבית הקפה הקרוב הדברים הלכו יותר טוב לדעתי.
היו לנו די הרבה תחומי עניין משותפים, קעקועים הוא אחד מהם.
היא שאלה על העסק ועל המעבר לניו יורק וסיפרה שהיא וקים עברו לדירה שלהן רק לפני כמה חודשים. מסתבר שהיא גרה בניו יורק כל חייה.
"אז למה באמת החלטת לקום ולעזוב הכל?" היא שאלה והסתכלה עליי, היא נשפה בעדינות על הקפה ולגמה מימנו.
חייכתי והסתכלתי הצידה לעבר  החלון. היא אוהבת ללחוץ איפה שכואב...
"לא אהבתי את דטרויט." אני מחזיר את המבט אליה. "השגרה שם...שגרתית מדי."
"שגרה שגרתית?" היא צחקה, והניחה את מרפקיה על השולחן .

"כן, אני מחפש תכלית לחיים שלי. משהו שירגש אותי. לא מצאתי את עצמי בדטרויט. קרו יותר מדי דברים, לפעמים טוב לפתוח פרק חדש בחיים."
היא שתקה קצת, נשמע שסקרנתי אותה.
מעבר לזה לא תקבלי מותק.
"מעניין." היא ממלמלה בשקט. "אז באת למקום הנכון."
אני משיב לה בחצי חיוך. "אני בטוח בכך."
אלי נשענה לאחור בכיסא, היא נראית משועשעת למדי.
פשוט הייתי חייב לשבור את הקרח.

"ספרי לי על שריטה שלך."  אמרתי ולגמתי מהקפה שלי, אני מחייך לעומת הכוס שצמודה לשפתיים שלי לנוכח ההבעה המופתעת שלה.
היא מרימה גבה. "שריטה?"
"כן. משהו רע על עצמך שאת לא אוהבת ואולי היית רוצה לשנות בעתיד." אני מניח את הכוס על השולחן ונשען על כף היד כשהמרפק על השולחן.
"שריטה, בוא נראה." היא מלמלה והקישה על שפתה התחתונה. "אני לא חושבת שיש לי אחת כזאת."
"בחייך, חייבת להיות לך. לכולם יש." התעקשתי.

"בוא תספר לי אתה, ואולי אוכל לחשוב על משהו." היא נשענה שוב  עם מרפקיה על השולחן כשכפות ידיה מחזיקות את פניה החיוורות, העדינות.
צא מזה.
"בואי נראה." נשכתי את שפתי התחתונה תוך כדי חשיבה.
"אני אוהב להכאיב לעצמי כנראה."
"מה?" היא פקחה את עיניה בהפתעה וכמעט שפכה את הקפה שלה על עצמה. היא משעשעת.
"אני לא מזוכיסט אליסון." צחקקתי וגירדתי עם האצבע בקרקפת הראש שלי. "אני מניח שאני פשוט אוהב לתת לדברים רעים לקרות לי, זה הרגל."
"הייתי רוצה שתרחיב." היא העבירה את ידה בשיערה ושמה קצוות שיער מאחורי האוזן שלה. אני מצליח להריח את השיער שלה עד אליי.
כן, אנחנו יושבים אחד מול השני בשולחן בבית קפה, אבל זה מרחק מספיק גדול בשביל להימנע מריח הגוף שלה. הריח שלה מתוק כל כך.
"אני רגיל שדברים רעים קורים, אני כבר לא מתפלא שזה קורה. למשל, לא אתפלא אם יום יבוא ואתאהב בך ותשברי לי את הלב לרסיסים ותלכי עם גבר אחר, מבינה? הרגל. "
היא מופתעת. שיט. הגזמתי.
"כדור הארץ לאליסון!" נופפתי בידי מול הפרצוף שלה, היא נראית כאילו היא בעולם משלה.
"צחקתי ילדונת, ניסיתי לתת דוגמא."
היא התנערה ונראה כאילו היא יצאה מהבועה בה הייתה לפני שניה.  "אני מצטערת, מה?"
חייכתי ונשענתי על כף ידי כשהאצבע המורה מרפרפת על שפתיי והמרפק על השולחן. "תורך."
"בוא נראה." היא מלמלה ואישוניה זזו לכיוון התקרה, ההבעה שלה מרוכזת.
עיניה חזרו להביט בעיניי. "אני לא אוהבת שנוגעים בי."
"כמו כל בחורה." צחקתי.
"לא, אני מתכוונת.. אני באמת לא אוהבת שנוגעים בי, לא חיבוק מאימא, לא כשכלב ברחוב מתחכך בי, אני פשוט מרגישה.. גועל." היא מסתכלת עליי ומחכה לתגובה שלי.
"אני מוזרה, אני יודעת."
"ממה זה נובע?" אני חוקר אותה.
ההבעה הרכה שלה משתנה לרצינית יותר, קרה יותר. נראה שהיא לא רוצה לדבר על זה. אולי משהו שקרה לה בעבר?
אני פשוט אניח לזה.