סיפור:
שלג בלילה/ זכריא' תאמר מערבית ראובן שבת
יוסוף הצמיד את מצחו לחלון החלון המשקיף על הרחוב. הלילה בחוץ דמה לוורד שחור; פתיתי שלג קטנים נעו לאיטם בחלל הזוהר שבחוץ.
אמו של יוסוף הניחה קומקום תה על הכיריים, בעוד אביו יושב בדממה, שורות של עצב חרוטות בפניו הקמוטות. עיניו הבזיקו בגועל חשאי, בעוד ידיו מונחות על ברכיו בחוסר מנוחה כמו שני ידידים עייפים.
המראה הרגיז את יוסוף. כדי שהחתול יתחכך על רגליו, הוא בעט בו ברוגז. החתול נרתע מכאב והתכופף ליד התנור, עצם את עיניו בתבוסה והחל לחלום - בגן בעל חומה גבוהה, שטיח בשכבה של ציפורים נטולות כנפיים, שממנו היה בוחר את הציפור השמנה והנאה מכולן. מביט אליה במבט מפחיד , עד שהציפור התכווצה באימה בוכה:
"אני ציפור קטנה ומסכנה."
"אני רעב."
"אני אשיר בשבילך."
"אני רעב."
והחתול היה נועץ באכזריות את שיניו הקטנות והחדות אל תוך גרונה הענוג של הציפור, קורעים אותה עד שהדם היה רך וחם.
יוסןף הצמיד את מצחו אל הזכוכית הלחה כשהזכירה לו את פניה של אחותו המנומרת ... נערה שקטה, תמיד מחייכת וחושבת, "אני אהרוג אותה כשאני אמצא אותה. אני אסלק את הראש שלה! "
"לא נמאס לך לעמוד? "שאל אביו.
יוסוף נשאר דומם, ולא נתן תשובה. אמו פרצה בחופזה לומר, "שכחתי לספר לך מה שראיתי אתמול בלילה: ראיתי אותה!"
יוסוף הסתובב בהפתעה, וכשהאיר עיניו על פניה של אמו, הבין מייד שראתה שוב את נקבת הצפע שהייתה חבויה בקירות האפרוריים של הבית הישן. בעיני רוחו ראה את הצפע: שחור, חלק, מחליק, מתפתל בדממה על פני החצר לאור ירח הלילה.
"כמה יפה היא הייתה. כמו מלכה, "אמרה אמו, ויוסף חש כי הצפע הוא אכן מלכה מפוארת, שכל עובריה מתו, והותירו אותה למלוך לבדה באדמת מבוזבזת לריק
כעס פתאומי עלה בחזהו והוא פנה אל אביו ואמר, "היא תפגע בנו. אנחנו צריכים להיפטר ממנה".
תענוג סודי זרח לרגע בעיניו של אביו כשענה: "היא רק תפגע באלה שפגעו בה .. היא גרה בבית מאז שנולדתי ולא פגעה באף אחד".
יוסןף היה משוכנע שהצפע ידע על שנאתו, ורק חיכה להזדמנות להחליק לעברו ולהשמידו. לעתים קרובות ביקש מאביו לעבור לבית חדש, בית שנבנה ממלט ופלדה ואבן; חזון של קירות לבנים, טהורים וכשירים ומנותקים באור השמש הנצחי, היו באים לפניו, אבל אביו היה מסרב, בעקשנות: "נולדתי כאן, ואני אמות כאן".
הוא הביט בפניו של אביו ברוגז. הזקן השתעל והמשיך ואמר, באירוניה, "מצא אותה אם אתה יכול, והרוג אותה", ויוסוף חשב לעצמו, "אני אמצא אותה ... היא לא תתרחק ממני", כפי שהוא בהה בכעס במושב הריק ליד החלון. אחותו הייתה יושבת שם בערב, צוחקת, מפטפטת; משחקת עם החתול שלה ... איפה היא עכשיו?
הוא חש חנק בגרונו. הסיגריות היו בכיסו, אך כאשר לא העז לעשן בנוכחות אביו, פנה אל הדלת. אביו נעצר בשאלה, "לאן אתה הולך?"
"אני עייף. אני הולך לישון. "
"בחור מסכן, איך אתה חייב למצות את עצמך. האם אתה שובר אבנים כל היום? איך אתה יכול להיות עייף אם אתה לא עושה כלום? האם זה מעייף אותך לפהק? תגיד לי, אתה לא יכול למצוא עבודה? "
"הוא חולה, "מחתה אמו, "תסתכלו עליו. תראה כמה הוא חיוור וחולני."
יוסוף הרגיש שהרגע שחשש ממנו הגיע
"אתה האחד שאני מאשים", צעק אביו בזעם, "אתה זה שפינק את הילדים ... הילד פשוט אוכל וישן, והבחורה בורחת מהבית, ואשתי מרכלת עם השכנים, ואני, אני עובד כמו חמור ".
"אל תצעק. השכנים ישמעו אותך, "התחננה אשתו.
"אני אצעק כרצוני", וראשו נשמט כשהוא תהה בעצב, "הו אלוהים, מה עשיתי כדי להתבייש בסוף ימי?"
"לא אמרתי לך להגיד למשטרה שהיא נעלמה? "אמרה אשתו.
"לא היית צריך להשאיר אותה לבד. אלמלא עזבת את הבית והלכת אל השכנים, היא לא יכלה לברוח. למה לא לקחת אותה איתך? "
"ובכן, מסכנה, היא הייתה עייפה כל כך אחרי שניקתה את הבית. . "
"מסכן! הדבר המסכן ראוי לגרון שלה. מה נגיד לכל קרוביה כשהם יתקשרו ולא ימצאו אותה בבית? את רוצה שאומר שאמה הייתה בשכונה, כך שהילדה ארזה את חפציה ונסוגה, ואנחנו לא יודעים לאן היא נעלמה? "
הוא פנה אל יוסוף. "אני רוצה שתחפש אותה, "אמר בקול רם, "תמצא אותה בכל מחיר."
והתמונה שנכנסה למוחו של יוסף הייתה דמות הכבשים שנרצחו על סף דלתו של הקצב בימי חג כשהיה ילד, והוא זכר את פעימות הכבשה המבועתות, בעוד היא מתפתלת מתחת למשקל הקצב. ואת הסכין בעל הלהב הגדול, חותך את צווארה של הכבשה, ואת הדם נוזל מן החתך האדום העמוק.
*זַכַּרִיַא תַאמֶר- סופר סורי. מגדולי הספרות הערבית המודרנית. מהחשובים שבכותבי הספיורים הקצרים וסיפורי כתיבתו אלגורית, עוקצנית וסאטירית. סיפוריו הקצרים מזכירים לעתים סיפורי עם, והם ידועים במשמעויות הנסתרות החבויות בהם.
