סיפור:
הוא והיא/ יוסף עוזר

שלוש וחצי בבקר. התעוררתי, וכנראה בעקבות ארועי הזמן , בחשיכה, עברו מולי המילים האלה, התלבטתי אם לכתוב את זה. רציתי שלא לכתוב, מתחת לשמיכה ריח השינה וריח העולם הקימו אותי וכתבתי מבוהל:

הוא והיא. היא אולי מוסלמית והוא אולי נוצרי או יזידי או יהודי, אולי היא, אוקראינית בהירה וכחולה, הוא סודני שחום, או רב מהולל, והיא, מה זה משנה, אבל כולם בהסכמה, קרובים אל הלב, בפגישה לא ידועה- כעלה מעשב, מעץ, נפגש עם מולקולות הרוח, שיודע לנשום ולהבדיל בין היום ובין הלילה, מקדמת היותו, היותי, הֱיוֹתְךָ, היותך, היותם היותנו- מתקלפת המוסלמית מהשמלה, והוא מתקלף בחופזה, גם לבם אינו נותן שם לסער הגדול המוריד גדרות, לבוש כומר או אימָם או שטריימל או מילון אוקספורד, או סוּרַת קוראן, אם שולחן ערוך, אם אֵימַת נקמת הדם.

הם מחברים את כל מוסדי ארץ, פה אל פה ולא בחידות, לשון מלשינה לשון, רוק ברוק, ירך בירך, בתיקון החלל הפנימי שלה, במילוי המקום הפנוי שהוא נדחק לתוכו והיא מצטמצמת למענו, ורק ריבון הנשיקות והחיבור יודע לכוון את תא הזרע עם השוט השקספירי, ההולך אל האישה, כמובן, עמוק בתוכה, שוטון קטן, שותה ושט אל הביצית, באוקינוס הפלא שאלוהים, מי אם לא הוא, משגיח ומנווט – ושניהם עוֹנְגִים שֵׁינָה.

והתורן אל המערה שואף והמערה לא נרגעת במערבולת. ריבון הבריאה הדריך את הזרע לבוא אל הביצית, לימד אותו לקרא ב23 אותיות הכרומוזומים את מחצית התורה שלו, בפרוטרוט – מיטוזה, ביתר פרוט – בהכפלה עצמית- מכפיל ומכופל - אנאפאזה, מטאפאזה, מתמוגגים מנחת ונולד מה שרק ריבון הבריאה בורא.

ואחר כך, יוצאים מן החורים אנשי הספרים ומאיימים במוות. יש להם פסקי דין ופַתְוָ'ה. ומה לא.

הנשים השותקות סותמות את הפה, הן יודעות: רק גברים בעולם יסדו דתות, אף אישה לא הנחיתה מן החלל את אלוהים. לרוב שתקה, אם לא הגיעה לאותה נקודה של עונג, ידעה לֵדָה של בשר ודם.

ידעה שעם צעקת הלידה יגיחו לובשי היָגון שְׁאוֹלָה.

שלוש וחצי בבקר. התעוררתי, וכנראה בעקבות ארועי הזמן , בחשיכה, עברו מולי המילים האלה.