הלכתי ברחוב וראיתי איש ערירי מחפש מזון בפחי האשפה. רציתי
לגשת אליו ולהציע לו שאולי נחלוק את מה שיש לי. נעמדתי במרחק
כמה פסיעות ממנו, אבל אז חשבתי — אולי הוא ירצה יותר ממה שאני
יכול להציע, ולי לא יישאר למחר, למחרתיים, לחודש הבא או לשנה
הבאה.
עצרתי בעד עצמי. הרהרתי בכאב שהוא עובר אבל לא הייתי
מסוגל לפנות אליו. הוא הביט לעברי כאילו הוא רוצה לשאול אותי
אם זה מפריע לי שהוא נובר בפחי האשפה. "אל תפחד ממני, אדוני,"
שמעתי אותו בתוכי, "אני רק רוצה לאכול, אדוני."
"אתה ישן עם סדינים נקיים ואני זרוק בכל יום במקום אחר. על
עתיד אתה מדבר. כן, שמעתי את הרהורי לבך. אצלי העתיד מזמן פשט
את הרגל, העבר מת עכשיו, רק ההווה שלי חי וקיים, בזבל. עובדה,
בהווה אני מלקט ואתה ישן על סדינים נקיים. למה אתה חושב כל כך
הרבה?! אתה יכול לגשת. אני אגיד לך את שמי. כך יהיה לך יותר קל
לאתר אותי, אם תרצה לפגוש אותי ביום מן הימים.
"קוראים לי נחום. פעם הייתי ילד כמו כל הילדים. מאושר ושמח.
ההורים שלי ייעדו אותי להיות פסנתרן דגול. קרובי המשפחה הרחוקים
כל הזמן התעניינו איך הילד המחונן מתקדם. אני רק רציתי לקחת
פטיש גדול ולרסק את פסנתר הכנף הגדול שרכשו הוריי במיטב כספם
והעמידו אותו בסלון ביתם בעבורי. אבל לא העזתי לעשות כן. ההורים
שלי לחצו ורצו שאהיה המנצח שחלמו עליו בדמיונם."
"זה לא עזר להם. בקושי ידעתי על אילו קלידים ללחוץ. רק אחרי
הרבה ניסיונות לשכנע אותי שאני גדול הפסנתרנים הרפו ממני. אימא
מכרה את הפסנתר ומקומו נותר ריק עד עצם היום הזה."
עמדתי בצד כמאובן. לגשת או לא לגשת אליו. ואם אגש מה יהיה?
מה כבר יכול להיות, שאלתי את עצמי. אבל לא הייתה לי תשובה על כך.
המשכתי לעמוד למולו. הוא התקרב אליי, נושא בכפו שיירי אוכל
ששלה מתוך פחי הזבל ושאל אם אני רעב.
הפה השתתק לי. רציתי לברוח כמה שיותר רחוק.
הוא עמד עם כיכר לחם ישנה בידו ושאל שוב ושוב אם אני רעב.
הייתי למולו ולא יכולתי לענות לו.
הוא לא חייך, אבל עיניו החומות-לבנות מצמצו.
בגדיו היו מזוהמים. עלה ממנו ריח גוף שלא רחצו אותו זה ימים
רבים, מעורב בריח זבל. הוא הרים למולי את ידו הימנית, עטופה
בכפפה קרועה ומלוכלכת, מניף בה את כיכר הלחם.
"אדוני זה אוכל, לאכול, יש אוכל!" קרא בקול חזק, כמעט צועק,
ואני לא ידעתי אם הוא מדבר בעברית או בשפה אחרת.
באופן לא רצוני הושטתי ידי אל ידו. הוא הגיש לי את שיירי המזון
שליקט מן הזבל. זה לא היה לחם, זו הייתה עוגה, ואני התלבטתי אם
ליטול מידיו את העוגה שהוציא זה עתה מפח הזבל.
הושטתי אליו את ידי, לקחתי ממנו את העוגה והיססתי אם אכניס
אותה לפי או אשליך אותה אל הפח. באופן בלתי נשלט החוויתי תנועה
של זריקת האוכל.
"זה אוכל, זה אוכל!" מיד נהם לעברי.
הכנסתי את העוגה לפה. לא יכולתי לבלוע אותה וגם לא לפולטה
מתוך פי. רציתי לברוח, להקיא את העוגה מקרבי. אבל היא לא יצאה
החוצה מפי.
הוא התקרב אליי ונתן לי מכה בגב. העוגה נפלטה מתוכי החוצה.
הוא הביט בי ממושכות, ואז הסב אליי את גבו, תפס בעגלת התינוק
הישנה שסחב בה את מיטלטליו והתחיל להתרחק ממני.
אדם בזוי שכמוני, חזיר חסר רגשות. סוף סוף יכולתי לעשות משהו
למען מישהו, והנה אני מסובב לו את הגב.
"אדוני," רצתי אחריו, "אני מצטער, באמת מצטער, זה היה מעל
לכוחותיי."
הוא עצר והסב אליי את פניו.
"במה אנחנו שונים?" פנה אליי, "למה אתה חושב שאני נחות ממך?
אני יודע, סדינים מכובסים, אוכל במקרר, עוגה בהישג יד. אצלך הפח
נועד רק לזבל, ויש לך רכב צמוד, אישה וילדים, מין חופשי בתמורה לחיים
משותפים ומשפחה רחבה, גדולה ודואגת, שמספקת לך את כל הצרכים."
"נכון," הודיתי, "אבל בוא נצא מתוך הנחה שלעולם לא נדע מה
נכון ומה לא. הכול תלוי במקום שאתה נמצא בו." סתם זרקתי מילים,
לא יודע מה אמרתי. "אתה לא חייב, כמוני, להיראות בחברה עם רכב
ההולם את מעמדך, לגור בבית גדול עם אמבטיה ענקית וריחנית
ורהיטים עתיקים."
על מה אני מקשקש, אמרתי לעצמי, מה העניין בעצם. הרי מדובר
רק בכמה שקלים. למה אני לא מסוגל להכניס את היד אל הכיס. למה
הנוכחות שלו גורמת לי לצאת מאיזון. אולי אני חולה במחלת האגירה?
מעמד, כבוד, רכוש, מכוניות, אייפון מן הדגם החדיש ביותר, נשים.
במקום להגיד לו שאני לא מסוגל לתת מעצמי, במקום להגיד לו שאני
מתבייש בעצמי, אני מתבייש בחברתו.
"לא נעים לי להסתובב כאן," יצאו לו מילים מהפה מבלי שדיבר
כלל, "אבל אין לי לאן ללכת. לא בית, לא מיטה, לא מקרר. אני חי את
הרגע, בחיפוש אחר אוכל ומקום לישון בו. לא מזמן היה כאן אחד
כמוני, שנפתח לו הראש. אז הצצתי פנימה וראיתי שיש לו בערך
ארבעים מחשבות. מה יאכל היום, האם יהיה אוכל בפח, האם יגרשו
אותו מהמקום שישן בו אתמול. עליו להישמר מאלימות, יותר גרוע לא
יכול להיות. אנשים תמיד יזרקו אוכל בפחי האשפה, תמיד יהיה לו מה
לאכול, עוד כמה מחשבות וזה הכול."
נפרדתי ממנו והלכתי לחוף של יפו העתיקה כדי לחשוב.
התיישבתי על החול. הגלים הלכו וחזרו, התנפצו על החוף. הגוף
שלי התרחק בעומק הזמן. הייתי ילד בר מצווה, אחרי כן ילד יום ראשון
בכיתה א' ואז תינוק שרק נולד. נכנסתי בחזרה לרחם. הייתי נשמה.
נולדתי בעולם אחר.
בעולם ההוא דיברתי בשפה לא מזוהה. אימא שלי נטשה אותי בלי
סיבה בגיל שבע. רעב ונטוש הלכתי ברחובות, מקבץ נדבות. בגיל עשר
כבר הסתובבתי עם סכין ביד. בגיל ארבע עשרה השתלטתי, בראש
חבורת נערים כמוני, על סחר הסמים בעיר. בגיל עשרים כבר הנהגתי
אותם ושלטתי כמעט בכל הפשיעה בעיר הגדולה.
מדי יום הייתה הכנופיה שלנו שודדת אנשים, גובה דמי חסות, רוצחת
בני אדם. השתלטנו על הערים הגדולות, ובסופו של דבר על הארץ כולה.
בגלגול אחר, במלחמת העולם השנייה, הייתי שגריר גרמניה
הנאצית בפולין. עשיתי הכול למען חיסול היהודים בשואה. לקראת
סוף המלחמה נסעתי לגרמניה כדי לקבל קידום. בדרך מטוס של בנות
הברית הפגיז אותנו, ואני נותרתי פצוע. מתי בייסורים.
בגלגול אחר רצחה אותי בת זוגי במיטה. רק בן שישים הייתי.
הייתי שופט ונשיא, חסר בית וסופר מפורסם, ערירי זרוק
ואלכוהוליסט. עברתי אין סוף גלגולים.
הרגשתי מושפל, בעל ערך עצמי נמוך. אבל באופן משונה היה לי
גם טוב. הרי למקום יותר נמוך מזה כבר אי אפשר לרדת. במקום הזה
לא דוחפים ולא מתחרים.
עזבתי את שפת הים, הגעתי הביתה והתקשרתי לחברה שלי.
סיפרתי לה מה היה.
"התקרבת לחסר בית?" שאלה בבהלה, "אתה מרגיש טוב?! אני
מתחננת בפניך, לך לחדר מיון להיבדק. אולי נדבקת באיזו מחלה.
האנשים האלה הם זבל. אסור להתקרב אליהם, אפילו לא במרחק נגיעה."
מיהרתי אל חדר המיון. בדרך ראיתי איש ערירי מחפש מזון בפחי
האשפה.
פרק מספר:
הומלסים/ רימון שמש
הלכתי ברחוב וראיתי איש ערירי מחפש מזון בפחי האשפה. רציתי
לגשת אליו ולהציע לו שאולי נחלוק את מה שיש לי. נעמדתי במרחק
כמה פסיעות ממנו, אבל אז חשבתי — אולי הוא ירצה יותר ממה שאני
יכול להציע, ולי לא יישאר למחר, למחרתיים, לחודש הבא או לשנה
הבאה.
עצרתי בעד עצמי. הרהרתי בכאב שהוא עובר אבל לא הייתי
מסוגל לפנות אליו. הוא הביט לעברי כאילו הוא רוצה לשאול אותי
אם זה מפריע לי שהוא נובר בפחי האשפה. "אל תפחד ממני, אדוני,"
שמעתי אותו בתוכי, "אני רק רוצה לאכול, אדוני."
"אתה ישן עם סדינים נקיים ואני זרוק בכל יום במקום אחר. על
עתיד אתה מדבר. כן, שמעתי את הרהורי לבך. אצלי העתיד מזמן פשט
את הרגל, העבר מת עכשיו, רק ההווה שלי חי וקיים, בזבל. עובדה,
בהווה אני מלקט ואתה ישן על סדינים נקיים. למה אתה חושב כל כך
הרבה?! אתה יכול לגשת. אני אגיד לך את שמי. כך יהיה לך יותר קל
לאתר אותי, אם תרצה לפגוש אותי ביום מן הימים.
"קוראים לי נחום. פעם הייתי ילד כמו כל הילדים. מאושר ושמח.
ההורים שלי ייעדו אותי להיות פסנתרן דגול. קרובי המשפחה הרחוקים
כל הזמן התעניינו איך הילד המחונן מתקדם. אני רק רציתי לקחת
פטיש גדול ולרסק את פסנתר הכנף הגדול שרכשו הוריי במיטב כספם
והעמידו אותו בסלון ביתם בעבורי. אבל לא העזתי לעשות כן. ההורים
שלי לחצו ורצו שאהיה המנצח שחלמו עליו בדמיונם."
"זה לא עזר להם. בקושי ידעתי על אילו קלידים ללחוץ. רק אחרי
הרבה ניסיונות לשכנע אותי שאני גדול הפסנתרנים הרפו ממני. אימא
מכרה את הפסנתר ומקומו נותר ריק עד עצם היום הזה."
עמדתי בצד כמאובן. לגשת או לא לגשת אליו. ואם אגש מה יהיה?
מה כבר יכול להיות, שאלתי את עצמי. אבל לא הייתה לי תשובה על כך.
המשכתי לעמוד למולו. הוא התקרב אליי, נושא בכפו שיירי אוכל
ששלה מתוך פחי הזבל ושאל אם אני רעב.
הפה השתתק לי. רציתי לברוח כמה שיותר רחוק.
הוא עמד עם כיכר לחם ישנה בידו ושאל שוב ושוב אם אני רעב.
הייתי למולו ולא יכולתי לענות לו.
הוא לא חייך, אבל עיניו החומות-לבנות מצמצו.
בגדיו היו מזוהמים. עלה ממנו ריח גוף שלא רחצו אותו זה ימים
רבים, מעורב בריח זבל. הוא הרים למולי את ידו הימנית, עטופה
בכפפה קרועה ומלוכלכת, מניף בה את כיכר הלחם.
"אדוני זה אוכל, לאכול, יש אוכל!" קרא בקול חזק, כמעט צועק,
ואני לא ידעתי אם הוא מדבר בעברית או בשפה אחרת.
באופן לא רצוני הושטתי ידי אל ידו. הוא הגיש לי את שיירי המזון
שליקט מן הזבל. זה לא היה לחם, זו הייתה עוגה, ואני התלבטתי אם
ליטול מידיו את העוגה שהוציא זה עתה מפח הזבל.
הושטתי אליו את ידי, לקחתי ממנו את העוגה והיססתי אם אכניס
אותה לפי או אשליך אותה אל הפח. באופן בלתי נשלט החוויתי תנועה
של זריקת האוכל.
"זה אוכל, זה אוכל!" מיד נהם לעברי.
הכנסתי את העוגה לפה. לא יכולתי לבלוע אותה וגם לא לפולטה
מתוך פי. רציתי לברוח, להקיא את העוגה מקרבי. אבל היא לא יצאה
החוצה מפי.
הוא התקרב אליי ונתן לי מכה בגב. העוגה נפלטה מתוכי החוצה.
הוא הביט בי ממושכות, ואז הסב אליי את גבו, תפס בעגלת התינוק
הישנה שסחב בה את מיטלטליו והתחיל להתרחק ממני.
אדם בזוי שכמוני, חזיר חסר רגשות. סוף סוף יכולתי לעשות משהו
למען מישהו, והנה אני מסובב לו את הגב.
"אדוני," רצתי אחריו, "אני מצטער, באמת מצטער, זה היה מעל
לכוחותיי."
הוא עצר והסב אליי את פניו.
"במה אנחנו שונים?" פנה אליי, "למה אתה חושב שאני נחות ממך?
אני יודע, סדינים מכובסים, אוכל במקרר, עוגה בהישג יד. אצלך הפח
נועד רק לזבל, ויש לך רכב צמוד, אישה וילדים, מין חופשי בתמורה לחיים
משותפים ומשפחה רחבה, גדולה ודואגת, שמספקת לך את כל הצרכים."
"נכון," הודיתי, "אבל בוא נצא מתוך הנחה שלעולם לא נדע מה
נכון ומה לא. הכול תלוי במקום שאתה נמצא בו." סתם זרקתי מילים,
לא יודע מה אמרתי. "אתה לא חייב, כמוני, להיראות בחברה עם רכב
ההולם את מעמדך, לגור בבית גדול עם אמבטיה ענקית וריחנית
ורהיטים עתיקים."
על מה אני מקשקש, אמרתי לעצמי, מה העניין בעצם. הרי מדובר
רק בכמה שקלים. למה אני לא מסוגל להכניס את היד אל הכיס. למה
הנוכחות שלו גורמת לי לצאת מאיזון. אולי אני חולה במחלת האגירה?
מעמד, כבוד, רכוש, מכוניות, אייפון מן הדגם החדיש ביותר, נשים.
במקום להגיד לו שאני לא מסוגל לתת מעצמי, במקום להגיד לו שאני
מתבייש בעצמי, אני מתבייש בחברתו.
"לא נעים לי להסתובב כאן," יצאו לו מילים מהפה מבלי שדיבר
כלל, "אבל אין לי לאן ללכת. לא בית, לא מיטה, לא מקרר. אני חי את
הרגע, בחיפוש אחר אוכל ומקום לישון בו. לא מזמן היה כאן אחד
כמוני, שנפתח לו הראש. אז הצצתי פנימה וראיתי שיש לו בערך
ארבעים מחשבות. מה יאכל היום, האם יהיה אוכל בפח, האם יגרשו
אותו מהמקום שישן בו אתמול. עליו להישמר מאלימות, יותר גרוע לא
יכול להיות. אנשים תמיד יזרקו אוכל בפחי האשפה, תמיד יהיה לו מה
לאכול, עוד כמה מחשבות וזה הכול."
נפרדתי ממנו והלכתי לחוף של יפו העתיקה כדי לחשוב.
התיישבתי על החול. הגלים הלכו וחזרו, התנפצו על החוף. הגוף
שלי התרחק בעומק הזמן. הייתי ילד בר מצווה, אחרי כן ילד יום ראשון
בכיתה א' ואז תינוק שרק נולד. נכנסתי בחזרה לרחם. הייתי נשמה.
נולדתי בעולם אחר.
בעולם ההוא דיברתי בשפה לא מזוהה. אימא שלי נטשה אותי בלי
סיבה בגיל שבע. רעב ונטוש הלכתי ברחובות, מקבץ נדבות. בגיל עשר
כבר הסתובבתי עם סכין ביד. בגיל ארבע עשרה השתלטתי, בראש
חבורת נערים כמוני, על סחר הסמים בעיר. בגיל עשרים כבר הנהגתי
אותם ושלטתי כמעט בכל הפשיעה בעיר הגדולה.
מדי יום הייתה הכנופיה שלנו שודדת אנשים, גובה דמי חסות, רוצחת
בני אדם. השתלטנו על הערים הגדולות, ובסופו של דבר על הארץ כולה.
בגלגול אחר, במלחמת העולם השנייה, הייתי שגריר גרמניה
הנאצית בפולין. עשיתי הכול למען חיסול היהודים בשואה. לקראת
סוף המלחמה נסעתי לגרמניה כדי לקבל קידום. בדרך מטוס של בנות
הברית הפגיז אותנו, ואני נותרתי פצוע. מתי בייסורים.
בגלגול אחר רצחה אותי בת זוגי במיטה. רק בן שישים הייתי.
הייתי שופט ונשיא, חסר בית וסופר מפורסם, ערירי זרוק
ואלכוהוליסט. עברתי אין סוף גלגולים.
הרגשתי מושפל, בעל ערך עצמי נמוך. אבל באופן משונה היה לי
גם טוב. הרי למקום יותר נמוך מזה כבר אי אפשר לרדת. במקום הזה
לא דוחפים ולא מתחרים.
עזבתי את שפת הים, הגעתי הביתה והתקשרתי לחברה שלי.
סיפרתי לה מה היה.
"התקרבת לחסר בית?" שאלה בבהלה, "אתה מרגיש טוב?! אני
מתחננת בפניך, לך לחדר מיון להיבדק. אולי נדבקת באיזו מחלה.
האנשים האלה הם זבל. אסור להתקרב אליהם, אפילו לא במרחק נגיעה."
מיהרתי אל חדר המיון. בדרך ראיתי איש ערירי מחפש מזון בפחי
האשפה.
* רימון שמש-סופר
