סיפור:
סבא יששכר וסבתא שרה

את סבי יששכר קאופמן, אבא של אמי, שהיה איש דתי, הערצתי

מאוד.  הוא היה אדם שלו אהבה גדולה לאלוהים ולמשפחה,  אהבה

לעבודה, אהבה לזולת ואהבה ענקית לחיים. בארץ, שלא כמו בחו"ל,

הוא לא הצליח להרוויח הרבה מעבודתו כנגר, ולכן משפחתו חיה כאן

בצניעות גדולה. לסבא יששכר היה מרתף מואר באור ניאון שבו תיקן

ובנה רהיטים. אני זוכרת אותו עד היום, לבוש במכנסי חאקי ובגופייה,

ועליהם מריחות של דבק נגרים. אבל סבא יששכר לא סתם עבד — הוא

נהג לעבוד ולשיר. במהלך העבודה הוא היה מזמר את שירי התפילות

שלו כמו חזן מדופלם, ואנשים היו נעצרים ליד המרתף, מקשיבים

ובודקים מאיפה בוקע הקול המדהים הזה.

עבורי סימל סבא יששכר אדם שיש לו מעט מאוד, אבל יש לו

הכול. הוא היה מאושר מחייו, ובגלל זה הסתכלתי עליו תמיד בהערצה

גדולה. בשמחת תורה הוא נהג לקחת אותי לבית הכנסת, שם היה

מרים אותי על כתפיו, קונה לי דגל, תפוח ונר — והיינו רוקדים יחד

סביב התורה. כשנפרדנו, הוא היה מניח את ידיו מעל ראשי ומברך

אותי בברכת הכוהנים. יום אחד, כשכבר התגוררתי בארצות הברית,

קיבלתי לראש השנה את הנוסח של ברכת הכוהנים, העתקתי את הקלף

הזה ועשיתי ממנו כרטיסי ברכה, שעד היום אני מחלקת למקורביי

ולאנשים שאני פוגשת באקראי, ומספרת את הסיפור על סבא, שהיו

לו אנרגיות טובות ושהאמין בנסים. פעם אחת נתתי כרטיס של ברכת

הכוהנים לאישה שלא הצליחה להיכנס להיריון, ותוך זמן קצר היא

נכנסה להיריון. אני מחלקת את הכרטיס לאנשים שזקוקים לברכה.

אשתו שרה, סבתא סורל'ה, דיברה רק אידיש, וגם היא אהבה

להתפלל. את התפילות היא אמנם קראה בעברית, אבל דיברה באידיש,

20 רונית רינת

ואני עניתי לה בעברית. סבתא סורל'ה הייתה שקטה, עדינת נפש,

בעלת יופי פנימי עשיר, אבל בקושי דיברה. בכל יום הכינה מרק עוף

ואטריות, ובחגים הכינה קרפלעך. אהבתי לבוא אליה, ולשבת איתה

בשקט ליד החלון הקטן במטבח. לא דיברנו, ורק הידיים של שתינו

עבדו — הכנו את הקרפלעך וגלגלנו עוגיות מקמח ומסוכר. אהבתי

מאוד להיות איתה ועם השקט שלה.

אני זוכרת גם את צלחת המתכת של סבתא. זו הייתה צלחת דמוית

צלחת צבאית, שלתוכה הייתה שופכת ביצים ומכינה לנו על הפתילייה

את החביתות הכי טעימות בעולם. אנחנו, הנכדים, היינו עומדים בתור

עד שהראשון יגמור, יפנה את הצלחת והבא בתור יקבל את החביתה

שלו.

אני מאמינה שאנשים שאנחנו אוהבים הם תמיד חלק מאיתנו

וחלק מהמלאכים ששומרים עלינו. לפני זמן מה דיברתי עם מתקשרת

אחת, והיא שאלה אותי מי זאת שרה. אמרתי לה שזאת סבתא שלי,

סורל'ה. "סבתא שלך מוסרת שהיא שומרת עלייך מלמעלה ושהיא

עוטפת אותך בשָׁל של אהבה," אמרה לי המתקשרת, ופתאום שאלה:

"ומה עם העוגיות?" ואז התחלתי לבכות, כי ידעתי שזה באמת מסר

מסבתא.

סבא וסבתא גרו בקומה שלישית, מתחת לגג. מדי שנה לפני יום כיפור

היינו באים אליהם. סבא היה קונה תרנגולות חיות ועושה לנו "כפרות".

כילדה זה היה הסיוט הכי גדול שלי. המשפט שהוא אמר, שהתרנגולת

תלך לכפרה בשביל לכפר על עוונותיי, נצרב בנשמתי. לא הבנתי אז

מהם העוונות שלי, מה כבר עשיתי רע, שאני צריכה לכפר עליו. אבל

לא התווכחתי עם סבא. הייתי בטוחה שהוא יודע מה שהוא עושה, ואם

הוא אומר שעשיתי משהו רע, אז באמת עשיתי משהו.

המנהג הזה כנראה באמת השאיר בי טראומה גדולה, כי אני זוכרת

איך אפילו בבית הספר, כשמורה או מנהל היו נכנסים ושואלים מי

עשה איזושהי עברה, הייתי מיד מסמיקה כאילו מאשימים אותי בעברה

הזאת. הייתי מוכנה לקחת את האשמה על עצמי, אף שלא היה לי מושג

במה מדובר. חשבתי שלזה סבא התכוון כשהקפיד כל כך לכפר על

העוונות שלי. אחרת, למה לו — לסבא הטוב והצדיק שלי — לעשות את

הטקס הנורא הזה מעל ראשי?

אחר כך שייכתי את עניין העוונות לדברים שלא היו מובנים לי,

כמו סקס, למשל.

* רונית רינת-מלכת היופי של ישראל לשנת 1964. סופרת.