פרק מספר:
הנערה בקרח/ רוברט ברינדזה מאנגלית דפנה ברעם 
1
לי קִינֵי יצא מתוך הבית המדורג שבקצה הרחוב שבו עדיין התגורר עם אִמו, והביט ברחוב הראשי שעטה לבן. הוא שלף חפיסת סיגריות מכיס מכנסי הטרנינג שלו והצית לו אחת. שלג ירד במשך כל סוף השבוע והמשיך לרדת גם עכשיו, מוחה את טביעות הנעליים וסימני הצמיגים מהקרקע. תחנת פוֹרֶסט הִיל נחה דוממת למרגלות הגבעה. כל הנוסעים של יום שני בבוקר, שנהגו לחלוף על פניו בדרכם לעבודה במרכז לונדון, נשארו ככל הנראה מתחת לשמיכות, מתענגים על בוקר בלתי צפוי במיטה עם בני או בנות הזוג שלהם.
ממזרים בני-מזל.
לי היה מובטל מאז עזב את בית הספר שש שנים קודם לכן, אבל הימים הטובים של דמי האבטלה נגמרו. הממשלה השמרנית החדשה התלבשה על המובטלים הוותיקים, ולי נאלץ עתה לעבוד במשרה מלאה עבור הקִצבה שלו. הוא קיבל עבודה די נוחה כגנן מטעם המועצה במוזיאון "הורנימן", מרחק עשר דקות הליכה מהבית. כמו כולם, גם הוא רצה להישאר בבית היום אחרי שכולם קיבלו הודעה שיום העבודה הזה מבוטל. במריבה הסוערת שפרצה בשל כך, אמו אמרה שאם הוא לא יתייצב, יבטלו לו את האבטלה והוא יצטרך למצוא לעצמו מקום אחר לגור בו.
אמא שלו נקשה על החלון, הציגה את פרצופה החבוט והאיצה בו ללכת כבר. הוא הניף לעברה אצבע משולשת ופנה ללכת במעלה הגבעה.
ארבע נערות יפות בגיל ההתבגרות באו לקראתו. הן לבשו את הבלייזרים האדומים, החצאיות הקצרות והגרביים באורך הברך – מדי בית הספר לבנות של דאליץ'. הן ליהגו בהתרגשות במבטא הסנובי שלהן על איך שלחו אותן הביתה מבית הספר, ותוך כדי כך הקלידו באַייפונים שלהן. האוזניות עם החוטים הלבנים השתלשלו מכיסי הבלייזרים. הן הצטופפו על המדרכה ולא פינו דרך ללי כשהגיע אליהן, כך שהוא נאלץ לרדת אל הכביש לתוך שלולית שלג נמס שמפַלסת הותירה מאחוריה. הוא הרגיש במים הקפואים חודרים אל נעלי הספורט החדשות שלו, ונעץ בנערות מבט זועם, אבל הן היו עסוקות מדי ברכילות השבטית שלהן, בצווחות ובצחקוקים.
כלבות עשירות ותופסות-תחת, חשב כשהגיע אל נקודה מסוימת במעלה הגבעה,שממנה נראה מגדל השעון של מוזיאון "הורנימן" בין ענפיו החשופים של עץ הבוקיצה. שלג נתלה על הלבֵנים הצהובות ודבק בהן כמו פיסות נייר טואלט רטובות.
לי פנה ימינה אל הרחוב שבתי המגורים שבו נבנו במקביל לגדר הברזל של המוזיאון. הדרך פנתה מעלה בחדות, והבתים הפכו מפוארים יותר. כשהגיע לפסגה, נעצר לרגע כדי להסדיר את נשימתו. שלג התעופף אל תוך עיניו, קר ושורט. ביום טוב אפשר לראות מכאן את לונדון נפרשׂת תחתיך עד לגלגל הענק של הלונדון אַיי על גדת התמזה. אבל היום נח על העיר ענן לבן סמיך, ולי הצליח לראות רק את קווי המִתאר השתלטניים של שיכוני הדיור הציבורי שעל הגבעה ממול.
השער הקטן שבגדר הברזל היה נעול. הרוח נשבה עתה במאוזן, ולי רעד במכנסי הטרנינג שלו. טמבל זקן אחד היה אחראי לצוות הגינון. לי היה אמור לחכות לו שיופיע ויכניס אותו פנימה, אבל הרחוב היה שומם. הוא הביט סביבו ליתר ביטחון, ואז קפץ מעל השער הקטן אל שטח המוזיאון ופנה אל תוך שביל צר בין גדרות צמחייה ירוקת-עד.
גם כשהסתתר מהרוח המייבבת, היה העולם סביבו שקט באופן מטריד. השלג הלך והצטבר, וכיסה את טביעות נעליו בעודו עושה את דרכו בין גדרות הצמחייה. מוזיאון "הורנימן" וגניו השתרעו על פני 250 מטרים רבועים, והמחסנים עם ציוד הגינון והתחזוקה היו בקצה הרחוק, כנגד חומה גבוהה עם גג משתפל. הכול סביבו התאבך בלבן מסנוור, ולי איבד את חוש הכיוון והגיע לנקודה רחוקה מדי בתוך הגן, ליד החממה. מבנה הזכוכית והמתכת המעוטר הפתיע אותו. הוא שב על עקביו, אבל כעבור דקות ספורות שוב מצא את עצמו בשטח בלתי מוכר, בפרשת דרכים.
כמה פעמים הלכתי בגנים המחורבנים האלה? חשב.
הוא בחר בנתיב הימני, שהוביל אותו לגינה שקועה. כרובים מפוסלים בשיש ניצבו על כרכובים מושלגים. הרוח ייבבה בעוז כשנשבה ביניהם, ולי חש שעיניהם האטומות החלביות של הכרובים מביטות בו בעוברו. הוא עצר, הציב את ידו מול פניו כדי להגן עליהן ממתקפת השלג וניסה להבין מהי הדרך הקצרה ביותר אל מרכז המבקרים. צוות התחזוקה של הגנים לא הורשה בדרך כלל להיכנס אל תוך המוזיאון, אבל בחוץ היה קור כלבים, ובית הקפה אולי פתוח, ועל הזין שלו – גם לו מותר להתחמם כמו לכל בנאדם אחר.
הטלפון זמזם בכיסו, והוא שלף אותו החוצה. זו הייתה הודעה מהלשכה ש"נוכח תנאי מזג האוויר הקשים" הוא "לא נדרש להגיע להשמה" שלו. הוא החזיר את הטלפון לכיס. היה נדמה לו שכל הכרובים מביטים בו. האם הם פנו לכיוונו קודם לכן? הוא דמיין את ראשי הפנינה הקטנים שלהם זזים לאִטם, עוקבים אחר התקדמותו בתוך הגן. הוא דחה את המחשבה הזאת וחלף במהירות על פני עיניהם נטולות ההבעה, כשהוא מתרכז בקרקע המושלגת. כך הגיע עד ושקטה לשטח קטן ושקט שליד אגם סירות נטוש.
הוא עמד ומצמץ מבעד לפתיתי השלג המתערבלים. סירת משוטים תכולה נחה בעיבורה של אליפסת שלג צחור שנערם על האגם הקפוא. בעברו האחר של האגם הייתה בקתת סירות מתפרקת, ולי הבחין במעומעם בכיסוי של סירת משוטים ישנה תחת המרזב שלה.
שלג הוסיף לזלוג לתוך נעליו הרטובות ממילא, ולמרות מעילו, הקור התפשט סביב צלעותיו. הוא התבייש כשהתחוור לו שהוא חש פחד. הוא צריך למצוא את דרכו החוצה מכאן. אם יחזור על עקבותיו אל הגן השקוע, יוכל לפלס לעצמו מַעבר מסביב ולצאת אל דרך לונדון. תחנת הדלק שם תהיה פתוחה, והוא יוכל לקנות לו עוד סיגריות, ושוקולד.
הוא עמד לפנות לאחור כשרעש הפר את הדממה; רעש מתכתי ומוזר שהגיע מכיוון בקתת הסירות.
"הֵי! מי שם?" הוא צעק. קולו נשמע גבוה והיסטרי. רק משפסק הרעש והתחדש כמה שניות לאחר מכן, הבין לי שזהו צלצול של טלפון נייד, אולי של אחד העובדים האחרים.
בגלל השלג לא היה ניתן לדעת היכן מסתיים השביל ומתחיל האגם. לכן נצמד לקבוצת העצים שתחמו את שולי האגם, והתקדם בזהירות לכיוון שממנו נשמע הרִינגטון. היה זה צליל חלוש ונואש, וכשהתקרב התברר לו שהוא בוקע מהבקתה.
הוא הגיע אל הגג הנמוך, וכשרכן מטה הבחין באור באפלה העגמומית שמאחורי הסירה הזעירה. הצליל חדל. משגילה כי מדובר בטלפון, רווח לו. מסוממים ודרי-רחוב נהגו למצוא מחסה בלילות, וצוות הגינון תמיד מצא ארנקים ריקים שהושלכו לאחר שהכסף והכרטיסים נלקחו מתוכם, וגם קונדומים משומשים ומחטים. סביר להניח שהטלפון פשוט נזרק.
אבל למה לזרוק טלפון… ברור שאתה זורק טלפון רק אם הוא חרא של טלפון... חשב לי.
הוא הקיף את בית הסירות הקטן. עמודיו של מזח קטן-ממדים הזדקרו מתוך השלג, והמזח עצמו נמשך תחת גגהּ הנמוך של הבקתה. במקומות שאליהם לא הגיע השלג, ראה לי שהעץ נרקב. הוא התקדם לאורך הסככה והתכופף תחת שיפולי הגג הנמוך. העץ שמעל ראשו היה רקוב ומפוצל, וקורי עכביש נתלו ממנו בצרורות. עתה הוא התמקם לצִדה של סירת המשוטים. הוא ראה שבצִדה השני של הבקתה, על אדן עץ קטן, היה מונח אייפון.
התרגשות גאתה בחזהו. הוא יוכל למכור את האייפון בפאב בלי בעיות. הוא דחף את הסירה ברגלו, אך היא לא זזה. המים סביבה קפאו. הוא עבר על פני חרטומה לעברו השני של המזח, כרע על ברכיו, נשען לפנים וניקה באמצעות שרוול מעילו שכבת שלג אבקתית. מתחת לשכבת השלג נחשפה שכבת קרח מוצקה. המים שנראו דרכה היו צלולים מאוד, ובמעמקים נצפו שני דגים, מפוספסים בשחור ובאדום, שוחים בעצלתיים, מעלים שרשרת של בועות קטנות שהגיעו עד מתחת לשכבת הקרח, והמשיכו אל העבר השני.
הטלפון החל לצלצל שוב, והוא קפץ על רגליו וכמעט החליק מקצה המזח. הרינגטון הקיטשי התנגן לו תחת הגג. עתה ראה את האייפון המואר בבירור על רקע הקיר הנגדי של בקתת הסירות, מונח על פיסת עץ מעל פני המים הקפואים. היה לו כיסוי מתוכשט ונוצץ.
לי פסע אל סירת המשוטים והניח רגל בתוכה, על מושב העץ, כדי לבדוק את משקלו. רגלו השנייה נותרה על המזח. הסירה לא זעה. הוא הניף את רגלו האחרת אל תוך הסירה, אבל גם מכאן היה האייפון מחוץ להישג ידו. מעודד מהמחשבה על שטרות כסף מקופלים בכיס הטרנינג שלו, הניח לי את רגלו בזהירות על הקרח. הוא נאחז בקצה הסירה ודרך על הקרח,כשהוא מסתכן ברגל רטובה. הקרח החזיק מעמד. הוא יצא מהסירה והציב את רגלו האחרת על הקרח כשהוא מטה אוזן לצלילי חריקה מבשרי רע, שיעידו על חולשה או מתח. שום דבר. הוא עשה צעד קטן, ועוד אחד. זה היה כמו ללכת על רצפת בטון.
שיפולי הגג גלשו מטה. כדי להגיע אל האייפון, היה עליו לזחול על ירכיו. כשכרע מטה, האור מצג הטלפון האיר את תוכה של בקתת הסירות. לי הבחין בכמה בקבוקי פלסטיק ובפיסות זבל אחרות שבצבצו מתוך הקרח, ואז ראה משהו שגרם לו לעצור... משהו שנראה כמו קצה של אצבע.
בלב הולם במהירות הושיט לי יד ונגע באצבע בעדינות. היא הייתה קרה ומגעה כשל גומי. קרח דבק בציפורן שהייתה צבועה בסגול כהה. הוא משך את שרוול מעילו כך שיכסה את כף ידו ושפשף את הקרח סביבה. האור מהאייפון צבע את משטח הקרח בירוק עכור, ומתחתיו ראה יד שנמתחה אל המקום שבו בצבצה האצבע מבעד לקרח. הזרוע שבהמשכה נבלעה, מן הסתם, במעמקים.
הטלפון הפסיק לצלצל, ודממה מחרישת אוזניים השתררה. ואז הוא ראה; ממש מתחת למקום שבו כרע היו פניה של נערה. עיניה הנפוחות בחום-חלבי בהו בו במבט ריק. סבך של קווצות שיער כהה הותך אל הקרח. דג שחה לו בעצלתיים, וזנבו נגע בשפתיה של הנערה שנפרדו מעט, כאילו עמדה לדבר.
לי השמיע צווחה וזינק מעלה. ראשו נחבט בגגו הנמוך של בית הסירות. הוא הועף משם ונחת בחבטה על הקרח, כשרגליו מועדות.
הוא שכב שם לרגע, המום. ואז שמע צליל עמום של חריקה ושבירה. הוא נאבק ובעט בהיסטריה, בעודו מנסה לקום ולהתרחק ככל הניתן מהנערה המתה, אבל רגליו מעדו והחליקו שוב. הפעם הוא נפל דרך הקרח אל תוך המים הקפואים. הוא חש בזרועותיה הרפויות של הנערה נכרכות בשלו, עורה הקר היה חלקלק כנגד גופו. ככל שנאבק, כך השתלבו זרועותיה בזרועותיו.
הקור היה חד ומוחלט. הוא בלע מים מזוהמים, הוא בעט ובטש. איכשהו הצליח להניף את עצמו אל קצהָ של סירה המשוטים ונאחז בה. הוא התחרט על שלא הצליח להגיע אל הטלפון ההוא, אבל המחשבות על עסקת המכירה נגוזו.
עכשיו כל שרצה היה רק להזעיק עזרה.
