בכיוון הרוח החיוך המסתורי בעולם והקשר האמריקאי מאמר מאת הדה רכניץ

מאמר:

החיוך המסתורי בעולם והקשר האמריקאי/ הדה רכניץ

היא נולדה למשפחת גרארדיני

Gherardini

בוויה מאג'יו, בפירנצה ובין שמותיה ניתן למצוא שמות כמו ליזה גרארדיני,

ליזה די אנטוניו מריה (או אנטונמריה ) גרארדיני , אך שמה המפורסם ביותר הוא "מונה ליזה" , דהיינו גברת ("מונה" בא ממדונה) ליזה .

משפחת גרארדיני היתה משפחה עתיקה ומכובדת מאד בטוסקנה, אך עם הזמן היא איבדה מהשפעתה. הם היו אמידים, אך לא עשירים וחיו בפירנצה, מרווחיה של חווה . פירנצה נחשבה אז כאחת הערים הגדולות והמצליחות ביותר מבחינה כלכלית באירופה, עיר שבה גם בלטו הבדלי המעמדות.

אביה , אנטונמריה די גרארדיני

Antonmaria di Gherardini ,

היה נשוי לפני שנישא לאימה של ליזה , ל-2 נשים שנפטרו במהלך

לידה. אשתו הראשונה היתה ליזה די גיובאני פיליפו דה'קרדוצ'י

Lisa di Giovanni Filippo de'Carducci

, לה נישא ב1465 והשניה , קתרינה די מריוטו רוצ'אליי

Caterina di Mariotto Rucellai

, בת למשפחה מאד מיוחסת , לה נישא ב1473 .

לאימה של ליזה, לוקרציה דל קאצ'יה

Lucrezia del Caccia

, ביתו של פיירה ספינלי

Piera Spinelli

ואשתו השלישית של אנטונמריה,

הוא נישא ב1476.

בזמנו,היו לאנטונמריה די נולדו גרארדיני

Antonmaria di Noldo Gherardini

חוות בקיאנטי – בבעלות עצמית או בחכירה – והן יצרו חיטה,יין ושמן זית וגידלו בהן גם

בעלי חיים.

ליזה קיבלה את שמה מסבתה מצד אביה ומאשתו הראשונה של אביה. היא הייתה הבכורה מבין 7 ילדים,היו לה 3 אחיות, לאחת מהן קראו ג'ינברה

Ginevra

ו3 אחים : ג'יובנגואלברטו

Giovangualberto

, פרנצ'סקו Francesco

ונולדו Noldo.

משהבית בו גרו בסנטה טריניטה בפירנצה, התחיל להתפורר והיה זקוק לשיפוצים,המשפחה שלא יכלה להרשות לעצמה להשקיע בשיקומו, עברה לגור בשכירות ליד סנטו ספיריטו. מאוחר יותר עברו לגור ליד סר פיירו דה וינצ'י

Ser Piero da Vinci

, אביו של לאונרדו דה וינצ'י. וינצ'י היה שם האזור בו חיה המשפחה והיא אימצה אותו כשם משפחה.

בבעלותו של גרארדיני היה גם בית כפרי קטן בכפר פוג'יו, כ20 ק"מ דרומית לפירנצה.

אביו של גרארדיני וסבה של ליזה, נולדו

Noldo

הוריש חווה בקיאנטי לביה"ח סנטה מריה נואובה. האב חכר חווה נוספת של ביה"ח וכדי להשגיח על הקציר,המשפחה הייתה מבלה את הקיץ ,בביתה שבכפר .

ב5 במרץ, 1495, נישאה ליזה בת ה-16 , לפרנצ'סקו די ברתולומאו די זנובי דל ג'יוקונדו Francesco di Bartolomeo di Zanobi del Giocondo

, סוחר בבדים ובמשי ,שהיה בן 30. היא היתה אישתו השלישית . הנדוניה שלה כללה 170 פלורינים ואת חוות סאן סילבסטרו ,לא רחוק מהבית הכפרי של משפחתה ולא רחוק מ2 חוות שמאוחר יותר תהיינה שייכות למיכאלאנג'לו. הנדוניה הצנועה יכולה לרמוז על כך שמשפחת גרארדיני לא הייתה במצב כלכלי טוב באותה התקופה ושהזוג נישא מאהבה

הם חיו בפירנצה ,חיים של זוג ממעמד הביניים. מעמדה החברתי של ליזה עלה עם נישואיה ,שכן משפחתו של בעלה הייתה אמידה יותר משלה. ואילו פרנצ'סקו הרוויח מהנישואין משום שהתחתן לתוך משפחה מיוחסת ועתיקה. עד 5 במרץ 1503 הם גרו בבית משותף , אז הצליח פרנצ'סקו לקנות בית ליד ביתם העתיק של הוריו בוויה דלה סטופה,בפירנצה.

וילה דלה סטופה,שם התגוררה משפחת ג'יוקונדו תקופה ממושכת

לליזה ולפרנצ'סקו נולדו 5 ילדים : פיירו

Piero

, קמילה Camilla

,אנדראה

Andrea

,ג'יוקונדו Giocondo

ומריאטה

Marietta

, 4

מהם נולדו בין 1496 ל1507. אחת הבנות נפטרה בינקותה ב1499 . בנוסף,גידלה ליזה

גם את ברתולומאו , בנו של פרנצ'סקו מאשתו השניה, קמילה די מריוטו רוצ'אליי

Camilla di Mariotto Rucellai

,אותו אימצה לבן , שהיה בן שנה כשאימו נפטרה. קמילה הייתה אחותה של קתרינה די מריוטו רוצ'אליי, אישתו השניה של אביה של ליזה, שאף היא נפטרה כאמור , במהלך לידה.

שתיים מבנותיה של ליזה, קמילה ומריאטה , הפכו לנזירות קתוליות. קמילה אימצה את השם האחות ביאטריס ונשלחה למנזר דומניקו די קאפאג'יו,שם הייתה נתונה להשגחתן של האחות אלביירה, אחותו של אנטונמריה,סבה ושל אחיותיה של ליזה , האחות קמילה (שזוכתה מאשמה לאחר סקנדל סביב ביקורם במנזר של 4 גברים...) והאחות אלסנדרה. ביאטריס נפטרה בגיל 18 ונקברה בכנסיית די סנטה מריה נובלה. קשר שהיה לליזה עם סאנט'אורסולה, מנזר נחשב מאד בפירנצה באותה התקופה, איפשר את קבלתה למנזר של מריאטה ב1521. מריאטה אימצה את השם האחות לודוביקה והפכה להיות לנזירה בעלת מעמד יחסית גבוה.

ב1499 פרנצ'סקו מונה לתפקידים רשמיים בפירנצה. הוא נבחר ל"דודיצ'י בואונומיני" Dodici Buonomini

, מועצה בה היו 12 חברים וב1512 הוא נבחר לסיניוריה

- Signoria

-של פירנצה, הממשלה של פירנצה בתקופת ימה"ב והרנסאנס . בסיניוריה היו 9 חברים שנקראו "פריורי"

Priori

. ב1524 הוא קיבל באופן רשמי את התואר "פריורי"

. סביר להניח שהיו לו קשרים כלכליים ואולי גם אחרים, עם משפחת מדיצ'י , שכן ב1512 כאשר שלטונות פירנצה חששו משובם מגלות של בני המשפחה לעיר , פרנצ'סקו נכלא ונקנס ב1000 פלורינים. הוא שוחרר רק בספטמבר, עם שובם של בני מדיצ'י לפירנצה .

ב1537,בצוואה שכתב, החזיר פרנצ'סקו לליזה את נדונייתה, העניק לה בגדים ותכשיטים ודאג לעתידה. לאחר שקבע שעליה לדאוג לביתם לודוביקה ואם היא לא תהיה מסוגלת לדאוג לה , אז על בנו , ברתולומאו, לדאוג לה, הוסיף פרנצ'סקו :" בהתחשב בחיבה ובאהבה של המוריש למונה ליזה, אישתו האהובה ; לנוכח העובדה שליזה פעלה תמיד מתוך רוח אצילית וכרעיה נאמנה ; ברצוני שיהיה לה כל מה שהיא צריכה... "

בדומה לאנשים אחרים בפירנצה, בעלי מעמד זהה לשלהם, היו בני המשפחה פטרונים של

אמנים. בנו של פרנצ'סקו, ברתולומיאו, ביקש מאנטוניו די דונינו מאציירי

Antonio di Donnino Mazzieri

לצייר פרסקו בחלקת הקבר המשפחתית, בכנסיית סאנטיסימה אנונציאטה בפירנצה .פרנצ'סקו עצמו שילם לדומניקו פוליו

Domenico Puligo

לצייר את הקדוש פרנסיס מאסיסי. וב1503 הזמין אצל לאונרדו דה וינצ'י ציור של אישתו- יתכן שהסיבה להזמנת הדיוקן הייתה הולדת הבן אנדראה והמעבר מדיור משותף לבית הפרטי שקנה .

סופם של פרנצ'סקו ושל ליזה אינו חד משמעי. על פי אחת הטענות , פרנצ'סקו שהיה קרוב ל80, נפטר מדבר ,ב1539 ואילו ליזה ,שחלתה ,נלקחה ע"י ביתה, האחות לודוביקה, למנזר סאנט'אורסולה שם נפטרה 4 שנים מאוחר יותר , בגיל 63. על פי טענה אחרת, ליסה חיתה עד לפחות שנת 1551 ונפטרה בסביבות גיל 71 -72.

לאונרדו צייר –בשמן- את ליזה ,שהייתה אז בסביבות גיל 24 , בהתאם לדגם האישה המכובדת שהיה מקובל בתקופת הרנסאנס, במאות ה15-16. איטליה של המאה ה 15 הייתה המקום הראשון באירופה שהדגיש את ציורי הדיוקן ,"גילוי הפרט, האינדיבידום" . רבים מציורי הנשים באותה התקופה שיקפו את התפקיד המרכזי שמילאה המשפחה בחיי החברה של איטליה. בחברה הגבוהה היו נהוגים נישואי אינטרסים והושם דגש על הולדת ילדים בכדי להמשיך את השושלת. מלבד דיוקן אחד, של מוסיקאי, כל יתר הדיוקנאות שצייר לאונרדו וששרדו, היו של נשים , בנות המעמדות הגבוהים. גם נשים ולא רק גב רים ,הזמינו ציורים אצל לאונרדו , למשל הציור של איזבלה ד'אסטה .למרות התייחסות למקובל בתקופתו, לאונרדו נהג להכניס חידושים בציורי הפורטרט שלו

לאונרדו דה וינצ'י ,15 אפריל,1452- 2 במאי,1519,אמברואז,צרפת

ליזה מוצגת בציור , מצד אחד, כרעיה נאמנה – סמל לכך ניתן לראות בהנחת יד ימין על יד שמאל. היא נראית אופנתית ומצליחה , אולי יותר ממה שהייתה במציאות. בגדיה הכהים וצעיפה השחור לא מבטאים כנראה אבל על מות ביתה , כפי שהיו חוקרים שטענו , כי אם השפעת אופנת העילית הספרדית. הדיוקן עצמו די גדול במידותיו , אך אלה המידות שנהגו להזמין פטרונים של האמנות , שיכלו להרשות זאת לעצמם, באותה התקופה. יתכן שיש כאן רצון של פרנצ'סקו וליזה להתברג גבוה יותר בסולם החברתי של פירנצה. מאחורי דמותה של ליזה , נראים בסיסים של עמודים ובאחד ההעתקים של הציור , המוצג במוזיאון האמנות וולטרס, נראים העמודים בבולטות רבה יותר. מכאן ניתן לשער, שמאוחר יותר הציור נחתך, כך שהעמודים נעלמו ממנו כמעט לחלוטין . החיתוך גם מקשה להבחין בכך שליזה יושבת

במרפסת .כיום ,לאחר החיתוך, גודל התמונה 77

X 53 ס"מ

הדמות מצוירת בתוך נוף מסתורי, כאשר קו העין של המודל נמצא בקו ישר עם קו האופק . ליזה שולטת בקידמת הציור , כמו גם בנוף שברקע. שני ציורי הנוף הנפרדים משני צידי הציור, זוהו כאתרים בטוסקנה. אין בציור בני אדם נוספים , או בע"ח . העמודים יוצרים מסגרת לנוף , אך אינם חותכים את הדמות. ידית הכיסא מקבילה למשטח של התמונה . אילו הדמות הייתה מסתכלת לכיוון הכיסא, הפרופיל שלה היה פונה שמאלה , כמקובל בציורי הנשים הנשואות בתקופתו של לאונרדו . מאחר שבתקופה בה צייר את ליזה, עסק לאונרדו במחקר מעמיק של הטבע והצמחים, ניתן לראות ברקע של הציור , רישומי טבע עדינים ויפים . השיער שלה בצד ימין, מתמזג עם הסלעים השחורים. קפלי השמלה על הכתף משלימים את הגשר, שזוהה כגשר בוריאנו ( ארצו). לאונרדו אמנם התייחס חלקית גם לנורמות המקובלות בציורי הנשים הנשואות , אך גם יצר ניגוד דראמטי וחדשני לתקופתו .

יתכן שלאונרדו הסכים לקבל את ההזמנה לצייר את ליזה משום שבאביב 1503 לא היו לו הכנסות , אך מאוחר יותר באותה השנה , הוא נאלץ להפסיק את העבודה על הדיוקן, מכיוון שקיבל על עצמו לצייר את הקרב באנגיארי, עליו אמור היה לקבל עמלה שמנה יותר והתחייב לסיימו עד פברואר 1505. ידוע שב1506 לאונרדו סבר שהדיוקן עדיין לא גמור. הוא מעולם לא קיבל את הכסף על הציור ומעולם לא העניק אותו למשפחתו של פרנצ'סקו. הציור ליווה אותו כל חייו , אולי בגלל שחשב שהוא איכותי , אולי בגלל שרצה לסיימו ואולי בגלל שהיה מאוהב בסובייקט... בכל מקרה, היה זה הציור המועדף עליו . נראה כי השלים את הציור בסביבות 1516,בעת שחי בצרפת.

ב1519 , עם מותו של לאונרדו דה וינצ'י ,ירש את הציור עוזרו ( ואולי גם מאהבו , אם כי ישנה טענה שדה וינצ'י היה א-מיני ) סאלאי

Salai

או בשמו המלא ג'יאן ג'אקומו קפרוטי

Gian Giacomo Caprotti

. בניירותיו האישיים של סאלאי , מופיע הציור תחת השם " לה ג'יוקונדה" . עם מותו של סאלאי, ירשו אחיותיו את "המונה ליזה" כמו גם ציורים נוספים של לאונרדו

רישום של לאונרדו - כנראה שצייר את סאלאי

בסביבות 1540 רכש את "המונה ליזה" פרנסיס ה1 בפונטיינבלו , תמורת 4000 קרונות מזהב .

האיזכור הראשון בכתב,למונה ליזה, היה ביומנו של אנטוניו דה'באטיס

Antonio de'Beatis

, שביקר את לאונרדו בן ה65, ב10 באוקטובר 1517. לאונרדו הראה לו 3 ציורים.אחד הציורים היה של גברת פלורנטינית. דה'באטיס טען שהציור הושלם ב1517 עבור ג'וליאנו דה מדיצ'י . ידוע שלאונרדו עבד עבור ג'וליאנו בין 1513-1516, ברומא . יתכן שלאונרדו אכן צייר 2 גרסאות (הוא נהג להכין גרסאות רבות לציורים השונים שצייר ) ,כאשר הראשונה ,אותה החל לצייר ב1503, עזבה יחד איתו את פירנצה ב1507 , מבלי שהושלמה . ואז החל להכין גירסא שניה, מבוססת על הראשונה, בסביבות 1513 , בעידודו של ג'וליאנו . ג'יאן פאולו לומאצו

Gian Paolo Lomazzo

, אמן והיסטוריון ,טען ב1584 שהיו 2 גירסאות של הציור -"הג'יוקונדה" ו"המונה ליזה", כאשר נראה ש"המונה ליזה" היא הגרסא השניה, זו התלויה כיום בלובר.

אלא שזהותה של הגברת נותרה אז עלומה .היו חוקרים שזיהו אותה כאיזבלה מארגון, אלמנתו של דוכס מילנו ולהוכחה הם הצביעו על הצעיף השחור לראשה. אחרים טענו , שזו פילגשו של ג'יוליאנו דה'מדיצ'י , אך יתכן שהצעיף דווקא מסמל צניעות , כפי שהופיע במספר דיוקנאות מאותה התקופה של נשים איטלקיות נשואות ואז זה לא מתאים לפילגש . חוקרים אחרים זיהו אותה עם זונה פלורנטינית או להבדיל , עם קתרינה , אימו של לאונרדו, המצוירת בארץ הקודש , כשלימינה הירדן ומשמאלה הכינרת ...

הכותרת לציור ניתנה ב1550, בביוגרפיה של לאונרדו שנכתבה 31 שנה לאחר מותו. ג'יורג'יו ואסארי

Giorgio Vasari,

אומן שהתפרסם יותר בגלל ספר ובו ביוגרפיות של אמנים בני תקופתו ושהכיר לפחות חלק מבני משפחתו של פרנצ'סקו, כתב :" לאונרדו קיבל על עצמו לצייר עבור פרנצ'סקו דל ג'יוקונדו, את דיוקנה של מונה ליזה, אישתו".באיטלקית הציור נקרא גם "לה ג'יוקונדה" – הטיה נשית לשם המשפחה ג'יוקונדו , שם המשפחה של ליזה לאחר נישואיה לפרנצ'סקו. אך המעניין הוא, שלשם יש גם משמעות של "שמח, מאושר" באנגלית

( jocund )

. ואסארי גם ציין כי לאחר 4 שנים של עבודה- זאת אומרת ב1507- לאונרדו לא סיים את הציור.

כריכת המהדורה הראשונה, שיצאה לאור ב1550, בפירנצה , של סיפרו של ג'יורג'יו ואסארי " חייהם של הארכיטקטים,הציירים והפסלים האיטלקיים הטובים ביותר"

במשך שנים איפא , שימשה זהותה של האישה בציורו של לאונרדו, נושא למחקר ,שכן , חוץ מהאיזכור אצל דה 'באטיס ,ואסארי, וספוצי' ולומצו לא היו איזכורים מוסמכים נוספים. ואז , ב2005 , גילה דר' ארמין שלכטר

Dr. Armin Sclechter

, תגלית מרעישה , בספריית האוניברסיטה בהיידלברג,גרמניה. תוך קיטלוג לצורך הצגה בתערוכה של

Epistulae ad Familiares

"מכתבים לחברים" של קיקרו (צ'יצ'רו), מהדורת 1477 , הוא גילה הערת שוליים של

אגוסטינו וספוצ'י

Agostino Vespucci

-" אפלס

Apelles

הצייר. זו השיטה בה לאונרדו דה וינצ'י משתמש בכל ציוריו ,למשל, בארשת פניהן של ליזה דל ג'יוקונדו ושל אנה הקדושה, אימה של הבתולה (מריה). עוד נראה כיצד יתנהל מול לשכת המועצה הגדולה , איתה רק הגיע להסכם בקשר לגונפלונייר (מחזיק במשרה רמה בפירנצה) . אוקטובר 1503". בדבריו אלו, וספוצ'י עורך השוואה בין הצייר היווני המפורסם, אפלס, לבין לאונרדו . שניהם מציירים ראשית ובפירוט יתר, את הראש והכתפיים ורק אז, ממשיכים לצייר את החלקים האחרים של הציור. ציון התאריך, אוקטובר 1503, מחזק את טענתו של ואסארי, מ1550,שלאונרדו קיבל על עצמו לצייר את ליזה, באותה השנה , 1503. הערת השוליים כתובה ליד התייחסותו של קיקרו לונוס של אפלס, ציור שהושלם רק בחלקו ויתכן שהוא רומז לכך , שב1503, גם ציורו של לאונרדו היה מוכן רק בחלקו. ההערה של וספוצ'י,המופיעה ליד אותה ההתייחסות לאפלס, יכולה גם לרמוז להתייחסות אל לאונרדו

כאפלס חדש ולזיהויה של ליזה עם ונוס

,התגלמות היופי השמיימי .

פרסקו מפומפיי , המבוסס כנראה על ונוס אנדיומנה של אפלס , שהובא לרומא על ידי אוגוסטוס

הגדלה של הערת השוליים , בה קובע וספוצ'י שהדמות בציור הינה ליזה דל ג'יוקונדה הדף מכתביו של קיקרו לחברים ובצידו הערתו של אגוסטינו וספוצ'י

וכאן , באמצעות אגוסטינו וספוצ'י , אנחנו נוגעים ב"עולם החדש" - אגוסטינו , אחד מהדמויות הבולטות בפוליטיקה של פירנצה ,היה בן דודו של

אמריגו וספוצ'י

Amerigo Vespucci

, בן חסותו של לורנצו דה מדיצ'י , האיש שבשונה מקריסטובל קולון (הוא קולומבוס) , הגיע ב1501 לחופי דרום אמריקה וזיהה שהמקום הוא בעצם יבשת חדשה , שלא הייתה ידועה לעולם הישן ולא חלק של מזרח אסיה- "הגענו לארץ חדשה, הצריכה להיות מוגדרת מבחינה גאוגרפית כיבשת", אמר . התפיסה האנושית את העולם השתנתה לחלוטין בעיקבות כך-לא עוד עולם בן 3 יבשות, אלא עולם בן 4 יבשות ! הגיאוגרף הגרמני מרטין ולדזמילר תמך בקביעתו של וספוצ'י ולכן הציע בספר "מבוא לקוסמוגרפיה",אותו פירסם ב1507 , כי היבשת החדשה תקרא על שמו של אמריגו. ואכן, הוא זכה ואמריקה קרויה על שמו

אמריגו וספוצ'י

,9 במרץ, 1454,פירנצה- 22 בפברואר, 1512,סביליה,ספרד

קטע ממפה ששירטט ב1507, ולדזמילר ובו מופיעה המילה "אמריקה"

ידוע שלאונרדו דה וינצ'י התרשם מיופיו הגברי של הסבא של אמריגו וספוצ'י ועל פי האגדה, כפי שהיא מופיעה אצל ואסארי , הוא נהג לעקוב אחרי אמריגו המבוגר ברחובות פירנצה , תוך שהוא לומד את קווי גופו ורושם בעיפרון את דיוקנו.

בהתייחסותו לחיוכה (החלק השמאלי של הפה מורם כלפי מעלה ) של ליזה, אמר ואסארי :" בעבודתו זו של לאונרדו, היה חיוך כל כך נעים, שזה היה מעט מעל לאנושי ..." ובהקשר לחיוכה של ליזה ,אפשר להזכיר שוב , את משמעות השם ג'יקונדו –"שמח, מאושר"...

החיוך לא איפיין רק את ליזה. לאונרדו עשה בו שימוש גם בפורטרים אחרים שצייר, כמו למשל סנטה אנה , סבתו של ישו, ציור מ1498 ~ , זאת אומרת קדם למונה ליזה. ישנה גם גירסא פחות רומנטית שאומרת שלאונרדו עשה בעצם ניסיונות של ציורי קווים ונפח , תוך שימוש חדשני בגוונים של כחול וירוק וכך בעצם , נוצר החיוך המפורסם בהיסטוריה. חיוך המהול בהבעה של עצב והיוצר דו-משמעות (חדשנית לתקופה) להעצמת המסתורין הרומנטי . וגם עיניה, המיישרות כביכול מבט אניגמטי (ומתריס?) אל הצופה , בעצם מתחמקות , אך לא מביישנות . אישה נשואה ומכובדת , לא יכלה להיישיר מבט לעיניים של הצופה בה , אך ליזה לא יכלה לשחק משחק מחבואים ולהשפיל עיניה. זה לא תאם כנראה את אופיה העצמאי ואת הרגשות המעורבים שחשה . לאונרדו הותיר את העיניים ואת הפה בצל, כדי ליצור את אותו אפקט של מסתורין רומנטי , אפקט שמאפשר לכל צופה לקרוא את הבעותיה של ליזה כאוות נפשו. הסבר נוסף לחיוך נעוץ אף הוא במוסכמות החברתיות של התקופה – באותה תקופה נשים חונכו לחייך רק עם צד אחד של הפה, כדי להוסיף לעצמן נופך של התנשאות , מיסתורין ואלגנטיות. והסבר על גבול הקוריוז בא מרופא איטלקי , שטען שליזה סבלה מברוקסיזם- הרגל לא מודע של חריקה ושפשוף השיניים בזמן שינה או סטרס. הרי היא ישבה מול לאונרדו חודשים רבים ויתכן שנתקפה בהתקף של ברוקסיזם. לאונרדו עצמו , ניסה להנעים על ליסה את הזמן באמצעות מוסיקה- הוא הזמין 6 נגנים שינגנו בזמן שדגמנה והמציא מזרקה מוזיקאלית. מידי פעם , היו קוראים בקול יצירות יפות ויש אומרים שגם להטוטנים היו מגיעים מידי פעם ומעלים חיוך על שפתיה וחתול פרסי לבן ,יחד עם כלבת גרייהאונד, הסתובבו בחדר כדי שתוכל לשחק איתם.

נראה שלא לאונרדו דה וינצ'י המציא את סוג החיוך המסויים הזה וניתן למצוא כדוגמתו בעבודות אחרות מן המאה ה15, למשל בפסל "הבתולה" של אנטוניו רוסלינו

Antonio Rossellino

.יתכן שהוא שריד לחיוכים שאפיינו את פסלי הקבורה של היוונים ואת הפסלים הגותיים שעיטרו את הקתדראלות המדיאבליות.

גם ורוצ'יו

Verrocchio

, מורהו של לאונרדו צייר חיוך דומה.

בציור , לליזה אין ממש גבות – נשים נהגו בימים ההם לגלח את הגבות. ואסארי לא ראה את הציור ובכל זאת , מתוך תיאורים ששמע מאחרים , הוא צדק כשטען "שאם מסתכלים על הצוואר אפשר להשבע שרואים את הדופק עובד".

בניגוד לציורים אחרים מהתקופה,בולט לעין בציור העדרם של תכשיטים . שיערה של ליזה חלק ומכוסה בצעיף שחור, על ידיה אין צמידים או טבעות ולצווארה אין ענקים. ישנן לולאות לאורך קו הצוואר של השמלה. מאחר שלאונרדו היה מפורסם באהבתו לצפנים, חיפשו חוקרים גם בלולאות הללו איזה צופן. אך לשווא. הציור הינו חדשני לזמנו ומוכיח שוב שלאונרדו לא חיקה במלואן את המסורות המקובלות. מודלים בציורים של ציירים אחרים ישבו בצורה קפואה , נוקשה ,זקופי גו. לא כך ליסה, היושבת נינוחה , כשידיה נשענות על ידית הכיסא.

לאונרדו דה וינצ'י ,בנו הבלתי חוקי של הנוטריון סר פיירו מוינצ'י ,שאומץ ע"י אביו בגיל רך , היה איש רנסאנס במלוא מובן המילה. היותו צייר היה רק אחד העיסוקים שלו , שכללו נושאים רבים נוספים , כמו מדע, תעופה, הנדסה צבאית ואזרחית... בתקופה בה צייר את ליזה, כנראה שהתלהבותו מהציור הלכה ופחתה ובמקום זאת , החל שם דגש רב יותר על תיאוריה קוסמולוגית , שהתמקדה בכוחות המכאניים הפועלים בטבע. אך בכל זאת, התייחסותו לציור הייתה כדבר הנעלה על יתר האמנויות : " אם המשורר יודע לתאר ולכתוב כיצד נראות צורות, הרי שהצייר מחייה אותם יותר ,תוך שימוש באורות וצללים , היוצרים את הבעות הפנים . לכן , המשורר אינו יכול להשיג עם העט , את מה שהצייר יכול להשיג עם המכחול. ואם המשורר משרת את הבנתנו באמצעות האוזן, הרי שהצייר עושה זאת באמצעות העין- החוש האציל יותר... ללא ספק הציור הינו בהרבה יותר מובן ויפה ולכן יסב יותר נחת רוח (מאשר השירה)... הציור מקיף בתוכו את כל צורות הטבע,בעוד לך ,(המשורר) יש רק את שמותיהם , שאינם כה אוניברסאליים כמו הצורה ... קחו משורר המתאר את יופייה של גברת באוזני אהובה וצייר שמצייר אותה ; ואז תראו איזו משתי היצירות יעדיף האוהב ..." יתכן שבמילים "יופייה של גברת" התכוון לאונרדו למונה ליזה אותה צייר באותה תקופה.

ב1797,לאחר המהפכה הצרפתית , הפכה המונה ליזה ל"רכוש הציבור". הציור הועבר ללובר ומעט אחר כך, נפוליאון תלה אותו בחדר השינה למשך תקופה מסוימת ואז, עם הגלייתו מצרפת של נפוליאון, הועבר שוב ללובר . במשך כ300 שנה,הציור הרומנטי , אך גם המסתורי , לא עורר עניין מיוחד.

ב1852, האמן צרפתי לוק מספרו

Luc Maspero

קפץ אל מותו מהקומה הרביעית של חדר מלון בפריז. במכתב ההתאבדות

שהשאיר אחריו, הסביר כי אחרי שהשקיע שנים רבות מחייו בניסיון לפענח את סוד חיוכה של המונה ליזה, מבלי לרשום לזכותו הצלחה, הוא החליט לסיים את חייו אחת ולתמיד.

ב21 באוגוסט,1911 , המהגר וינצ'נזו פרוג'ה, לאומן איטלקי שעבד בלובר, החליט לגנוב אותה ולהחזירה לאיטליה. רק יממה אחרי הגנבה, הודיעו על כך עובדי הלובר. הם לא התייחסו למקום הריק שנותר על הקיר, משום שחשבו שצלם המוזיאון הוא שהוריד את הציור. לקח שבוע שלם לחפש ברחבי הלובר עצום המימדים, אך מה שמצאו היה רק את המסגרת , שהייתה זרוקה בגרם מדרגות. פרוג'יה הסתתר במשך לילה בחדר קטן וכמעט חסר שימוש , בלובר. עם סגירת המוזיאון, הוא נכנס לחדר בו הייתה תלויה המונה ליזה , הוריד אותה מהקיר ועם הגיעו למדרגות, פירק את המסגרת. הוא פרץ מנעול של דלת וכך יצא מהלובר. עשרה חודשים לפני הגנבה, החליט הלובר להגן על יצירות המופת שלו באמצעות זכוכית . פרוג'יה היה אחד מארבעת הפועלים שנשכרו לעבודה, לכן הכיר היטב את הבניין ויכול היה לתכנן את הגנבה. שנתיים מאוחר יותר, הוא הציע לאופיצי בפירנצה לקנות ממנו את הציור תמורת 100,000 $. אחרי שתלה שם תקופה קצרה, הוא הוחזר ללובר.

וינצ'נזו פרוג'ה

הגנבה הפכה את הציור למפורסם מרגע לרגע. אלפים נהרו מידי יום ללובר , לצפות במקום הריק שנותר על הקיר. גם פרנץ קפקא היה ביניהם . מאז ראשית המאה ה20 , הפכה המונה ליזה לציור המפורסם, המסקרן והיקר ביותר בעולם.

ב1956 חומצה נשפכה על חלקו התחתון של הציור, מה שדרש שיחזור ממושך.

ב1974 יצאה המונה ליזה בפעם האחרונה את שערי הלובר והוצגה ביפן. היפנים העניקו לה במתנה זכוכית עבה במיוחד , טריפלקס, כדי להגן עליה ודרך הזכוכית העבה הזו רואים את הציור מיליוני המבקרים הפוקדים אותו ומתקשים לשים לב לפרטים השונים . הציור מוחזק בתיבה חסינת קליעים, בטמפרטורה קבועה של 20 מעלות צלסיוס ובלחות של 55%. מזגן בילט-אין וג'ל מסיליקון מבטיחים שלא יהיו שינויים בתנאי האוויר . פעם בשנה פותחים את התיבה כדי לבדוק את הציור ולתחזק את המזגן. בהתאם להסכמה בינלאומית, הציור לא יוצג במקומות אחרים בעולם, אלא ימשיך להיות מוצג אך ורק בלובר , שם ניתן להגן עליו מפני גניבה או נזק אחר.

מוזיאון הלובר

הפעם האחרונה בה נוקו כתמי "זקנה" מהציור הייתה בשנות ה50. מאז מסרבים בלובר לאשר שיחזור של הציור , גם אם נשמעות טענות שהשחזור יחזיר לו את הצבעים המקוריים, שבמקום הלחיים החיוורות , לליזה יהיו לחיים ורודות , שבמקום שמיים ירוקים, יתקבלו שמי תכלת... צילומי רנטגן שנעשו לציור הוכיחו שתחת המונה ליזה מסתתרות 3 גרסאות ראשוניות שונות של הציור .

ליליאן פ. שוורץ

Lillian F. Schwartz

, אמנית אמריקאית , השוותה ב1996, תוך שימוש במחשב, בין המונה ליזה לציורי אוטופורטרט של לאונרדו והגיעה למסקנה שבעצם, לאונרדו חמד לצון כשצייר את עצמו , גבר בגיל העמידה ולא את " ליזה" אישה צעירה וסקסית –"מונה/לאו" . שוורץ החליפה את צידה הימני של המונה ליזה, בצידו השמאלי של אוטופורטרט שצייר לאונרדו בגיר אדום. לדבריה, ניתן לראות דמיון בעיקר באזור העין , הגבה והלחי .

אלא שחוקרים דוחים תיאוריה זו , באמרם שניתן לייחס את הדמיון בין הציורים מהיותם ציורים שנעשו ע"י אותה יד , לכן אותו סגנון מאפיין את שניהם, מה גם שאין שום הוכחה היסטורית לכך שדה וינצ'י הוא "המונה ליזה".

ניסיון דיגיטאלי נוסף נערך ב2005, כאשר כתב העת הבריטי , "ניו סיינטיסט" פרסם מחקר שבדק את קשת הרגשות המופיעות בפניה של ליזה. החוקרים מאוניברסיטת אילינוי ,

השתמשו בתוכנת מחשב שפיתח ניקו סבה

Nicu Sebe

,מאוניברסיטת אמשטרדם ומצאו בפניה 83% אושר, 9% סלידה , 6% חרדה ו2% כעס. אלא שלא הם וכנראה גם אף אחד אחר בעתיד , לא הצליחו לפענח מה אומרות עיניה האניגמאטיות של ליסה ומה אומר חיוכה המר- מתוק ...

ב2006 בדקו חוקרם מקנדה את הציור בעזרת קרניים אינפרא- אדומות וחשפו שכבות נסתרות. באחת מהן נראה צעיף , מהסוג ששימש בראשית המאה ה16 נשים בהיריון או סמוך להולדת תינוק. הגילוי חיזק את ההשערה שמדובר בליזה, שבדצמבר 1502 ילדה את בנה , אנדראה.

ב2011 יצא סילבנו וינצ'נטי בהכרזה כי בעזרת צילומים ברזולוציה גבוהה , הצליח לזהות בתוך אישוני העיניים של ליזה , אותיות שלא ניתן לזהות בעין רגילה. וינצ'נטי עבד בעבר

בערוץ הטלויזיה האיטלקי

RAI

והכין תוכניות דוקומנטריות בנושאי אמנות. ב2010 הקים את הוועדה למורשת תרבות

איטליה ומונה ליו"ר שלה . בעקבות מציאת ספר ,בחנות עתיקות , ע"י חבר הוועדה , לואיג'י בורג'יה, שתיאר כיצד עיניה של המונה ליזה מולאו בצפנים , החליטו בוועדה לבדוק את העניין. בבדיקת הצילומים ,באמצעות המיקרוסקופ, ראה וינצ'נטי את ראשי התיבות

L V

(כנראה ראשי התיבות של שמו של לאונרדו דה וינצ'י) מופיעות בכתב שחור על רקע חום-ירוק ,על האישון הימני שלה ואילו באישון השמאלי מופיעות האותיות

S או B או CE

.אחרי כ500 שנה , הכתוב אינו קריא דיו , אך וינצ'נטי האמין שמדובר בראשי התיבות של שמה של הדוגמנית ולדעתו זו לא היתה ליזה דל ג'יקונדו . לדבריו, דה וינצ'י שאהב כאמור, צפנים , "רצה שנדע את זהות המדגמנת דרך עיניה ,אותן הוא פירש כראי הנפש ואמצעי תקשורת". בגב התמונה מופיע המספר 149 ובהמשך ספרה מטושטשת ומכאן הניח וינצ'נטי , שלאונרדו צייר את הציור ב1490 והדוגמנית אולי הייתה אישה מבית האצולה של לודוביקו

ספורצה,משפחת דוכסים ממילנו . על הגשר גילו את המספר 72 או את האות

והספרה 2 . וינצ'נטי טען לאפשרות שהדוגמנית הייתה בעצם דוגמן , אולי סאלאי .הלובר דחה את הטענות מכל וכל . תוך התייחסות לעובדה שדה וינצ'י לקח את הציור איתו לכל מקום , אמר וינצ'נטי כי הדבר מוכיח, מעבר לחשיבות שהצייר ייחס לציור , גם שלצפנים המופיעים באישונים הייתה משמעות רבה ושהוא קיווה שהם יצליחו להעצים את המיתוס סביב הציור. וינצ'נטי גם הודיע על כוונתו להוציא מקברן 8 גופות , באזור פירנצה, כדי לזהות – אולי- את גופתה של ליזה דל ג'יוקונדה.

עבודות ניקוי וצילומי רנטגן שנערכו ב2012, להעתק של המונה ליזה, שהיה תלוי בפינה במוזיאון הפרדו , במדריד , הוכיחו כי למעשה הציור הוא פרי יצירתו של צייר שעבד בסדנתו של דה וינצ'י וצייר את אותו המודל, במקביל אליו. עד אז האמינו החוקרים כי הציור נעשה הרבה יותר מאוחר ,אולי במאות ה16,17 ושהוא רק אחד ממאות החיקויים של המונה ליזה. מאחר שסברו שהציור צויר על משטח של עץ אלון שהשימוש בו לא היה מקובל באיטליה בתקופתו של לאונרדו , הסיקו חוקרים כי הצייר החקיין היה ממדינה צפון אירופאית . אך עתה התברר שזה היה עץ אגוז –ולא אלון- שכן היה בשימוש באיטליה באותה התקופה . גם גודל העבודה דומה למקור . היה זה אם כך, ההעתק הראשון בהיסטוריה של המונה ליזה . בציור התלוי בפרדו נעשה שינוי בהצללת הגבות והרקע כוסה בצבע שחור ובלכה. עם הסרת הצבע השחור, התגלה נוף טוסקני , המזכיר את הנוף בציור של דה וינצ'י. כעת גם ברור כי הדוגמנית הייתה אכן בשנות ה20 לחייה , מה שקשה היה להבחין בציור שבלובר שכוסה במשך השנים בשכבות של לכה ישנה וסדוקה , שנתנה תחושה שמדובר בדוגמנית מבוגרת הרבה יותר. העיניים המפתות נראות גם הן בבירור עתה. ובכלל , הציור בפרדו שמור טוב יותר מזה המקורי ולכן ניתן לראות בו יותר פרטים, למשל, סגנון הכיסא עליו ישבה ליזה, בד השמלה ... התגלית אומתה ע"י שני רסטוראטורים בולטים מהפרדו והלובר.

מימין,מונה ליזה התלויה בפרדו; לצידה,מונה ליזה מהלובר ובצד שמאל, קטע מהציור בפרדו

ספקולציות שונות טענו שליזה שימשה מודל ל4 ציורים שונים. בימינו, הציור הפך לאייקון עולמי , שנעשה בו שימוש ביותר מ300 ציורים אחרים , חלק מהעתקים של הציור נעשו עוד לפני השלמתו וביותר מ2000 פרסומות, כאשר בממוצע בכל שבוע יוצאת לאוויר פרסומת חדשה .

בין היצירות שנולדו סביב הציור, ישנו גם השיר של נט קינג קול (המחברים ג'יי ליבינגסטון וריי אבנס , Jay Livingston , Ray Evans ) משנת 1950- התרגום שלי-

https://www.youtube.com/watch?v=NIDX18Xl16s

Mona Lisa, Mona Lisa
Men have named you
You're so like the lady with the mystic smile
Is it only cause you're lonely
They have blamed you
For that Mona Lisa strangeness in your smile

Do you smile to tempt a lover, Mona Lisa
Or is this your way to hide a broken heart
Many dreams have been brought to your doorstep
They just lie there, and they die there
Are you warm, are you real, Mona Lisa
Or just a cold and lonely, lovely work of art

Do you smile to tempt a lover, Mona Lisa
Or is this your way to hide a broken heart
Many dreams have been brought to your doorstep
They just lie there, and they die there
Are you warm, are you real, Mona Lisa
Or just a cold and lonely, lovely work of art

Mona Lisa, Mona Lisa

מונה ליזה, מונה ליזה

גברים נתנו לך את שמך

את כל כך דומה לגברת עם החיוך המסתורי

האם רק בגלל היותך בודדה

הם האשימו אותך

על אותה זרות בחיוך המונה ליזה שלך

האם את מחייכת כדי לפתות מאהב, מונה ליזה

או האם זו דרכך להסתיר לב שבור

חלומות רבים הובאו אל מפתן דלתך

הם רק שוכבים שם , והם מתים שם

האם את חמה, האם את אמיתית, מונה ליסה

או רק יצירת אמנות נפלאה , קרה ובודדה

האם את מחייכת כדי לפתות מאהב, מונה ליזה

או האם זו דרכך להסתיר לב שבור

חלומות רבים הובאו אל מפתן דלתך

הם רק שוכבים שם , והם מתים שם

האם את חמה, האם את אמיתית,מונה ליסה

או רק יצירת אמנות נפלאה , קרה ובודדה

מונה ליזה,מונה ליזה.