הספד לפועה שלו תורן

אנו נפרדים מפועה שלו תורן, נפרדים בכאב מדמות מיוחדת...יודעים כי ניוותר עם המורשת שלה, עם  שירתה הלירית המיוחדת ...עם אותן שורות האהבה המהלכות עלינו קסם

לפועה שלו תורן זכויות רבות בשירה העברית, הן כמשוררת והן כמתרגמת, וכל ספר שהוציאה לאור, היה משב רוח מרענן. לרגע נדמה היה שהשירה הרזה והשדופה כיסתה כל חלקה טובה, וכשפתחנו את דפי ספריה המעודנים, המעוטרים בציוריה, ידענו שיש מקום לשירה בעולמנו, שהרי פועה ידעה לעטוף אותנו בשירים ספוגי יופי,

אסתטיקה, חכמה,  עדנה.

וכך כתבה:

"לאהוב עד כלות/ בפרוס חֶרמש ירח

למנות אט אט/ פעימות הלילה בעורקים/ (לאהוב עד כלות, עמוד 16)

הלילה והטבע התמזגו בשורותיה המהפנטות, והאהבה האנושית זרמה כמעיין מסתורי בין השיטין, והקורא הוקסם מ "תנומת הכוכבים" ומ"יקיצת הצפרים". ההוד והיופי שהרעיפה עלינו זיכו אותנו בחוויה טוטאלית, באהבה עד כלות.

נשמתה של פועה שלו תורן ממריאה עתה לשמים, מחפשת אחר הציפורים שכּה אהבה, וכך הלכנו שבי אחריה, אחרי אותו מעוף פואטי, והיא כתבה לנו בנפש הומייה עד אין קץ:

"אך מה אעשה לה לאהבתי

המתייפחת בין השמשות ?

מה אעשה ביונת לבבי

החובטת בכנפיה/ על חלון נשמתי ?"/

פועה ידעה לשורר את האהבה האינסופית, אותו רגש עילאי שראתה בו אהבה עד כלות, והיא ידעה לפנות בקול שלא נדם:

שִׂימֵנִי עַל לִבְּךָ כְּחוֹתָם

ושוב להעיר לבבות באותן שורות נצחיות:

עִם כָּל הַתְּשׁוּקוֹת הַגְּדוֹלוֹת

לֹא נֵדַע אַחֲרִיתָן.

מִתַּחַת לָעוֹר, בַּדֹּפֶק הַחַם

שִׂימֵנִי בְּלִבְּךָ חוֹתָם.

חייה היו חובקי עולם  - ולא נשכח עד כמה היו קשורים לחיי בעלה ואהובה הסופר חיים תורן. ביתם היה בית ועד לחכמים ולסופרים, וכל פעילות פא"ן, ארגון הסופרים הבינלאומי, יצאה מהיכל האהבה שלהם...ההיסטוריה הספרותית צופנת דפי הוקרה לאותה פעילות של פועה וחיים תורן , יחד תרמו השניים לקירוב הספרות העברית לתרבויות שונות בעולם.

מה פלא, שמצאנו בספריה  שירים, שתכניהם ודימוייהם צללו לעולמם של הציירים האימפרסיוניסטים...קליידוסקופ של צבעים וצורות..הנה היא רואה עצמה בשיר מקסים...חלק מן היצירה :" אני גבירה בלבן/ שירדה מבּדיו של קלוד מונה/ אני יוצאת מתוך התמונה/ אל המציאות/ בשמלת מלמלה ובשמשייה לבנה" ( עמוד 25 ) ואכן התמונה "נשים בגן" , ציור מפורסם של מונה הופיעה על שער הספר.

פועה שלו תורן אכן יצאה מן התמונה, חיפשה גבהים רוחניים מעבר למסגרת

 ועתה כשאנו מלווים אותה בדרכה האחרונה, אנו רואים למעלה בת קול

רואים למעלה אותה קרן אור שירית שבוקעת משיריה,  והרעד אוחז בלבבות:

פועה עוזבת אותנו ואינה עוזבת, כמו באותו שיר שלה, שנגע בנו באור מיוחד: אור נאצל יצא משורותיה והמריא. אנו שומעים אותה שבה ומשוררת שוב ושוב,

אינה רוצה להיפרד מעמנו, והנה מילותיה הנוגעות בכל לב:

אֲנִי יוֹצֵאת בְּשִׂמְלַת מַלְמָלָה

וּבְשִׁמְשִׁיָּה לְבָנָה -

גַּם אֲנִי גְּבִירָה עֲסוּקָה,

עֲסוּקָה מְאוֹד,

שֶׁיָּרְדָה מִן הַתְּמוּנָה

רַק לְשָׁעָה קַלָּה

לְהִתְהַלֵּךְ בָּרְחוֹב.

 דמותה יוצאת מן התמונה, מרפרפת וחולפת  - אבל תמיד נרגיש חיבור לאותו עולם שבראה עבורנו בספריה, אותו עולם קסום וציורי, תמיד נזכור אותו עולם

מוסיקלי, וקולה השירי ימשיך להדהד בלב קוראים, ימשיך ללטף אותנו, להתהלך עמנו ברחובות...שוזרת עוד מלה ועוד מילה...נסיכה בשמלת מלמלה...

זה הקסם של שירתה...שירה שמולכת ומתהלכת, שירה שנותרת בלבבות, ורשמנו לנו  בעט זהב... זו מורשתה האמתית...

פועה שלו נשארת איתנו לתמיד, המשוררת הנצחית!