רשימה:
מכשלת היכולת/ יוסף כהן אלרן

א.

את הטיוטה לספרי הראשון כתבתי עוד בתיכון מקצועי בגילים 16-17, אבל את הספר שאני מחשיב כראשון, בעקבותיה של אותה טיוטה פרסמתי בתחילת שנות הארבעים שלי (כתבתי בעשרים השנים שקדמו לכך חמישה ספרים שאיני מזכיר, הם פורסמו בידי מי שהתיימרו להיות מוציאים לאור, הם קבורים בתודעתי ואת חלקם כתבתי מחדש) בהוצאת "אור-עם" בתל-אביב בשם "תקרית  נישואין", והשנה היא כבר שנת 1986. זה כאמור נחשב כספרי הראשון, (כי היה "הראשון" שראה אור) למרות שהספר "אחד בלב", שאני מסיים עכשיו את חלקו השלישי, נכתב לפניו אך פורסם אחריו, בשנת 1990, בהוצאת "אור-עם" גם הוא. בהשפעת מנהלת ההוצאה, שראתה את הכשל המסחרי של שמי השגרתי והנדוש, (יוסף כהן), התחלתי לחתום על ספריי בשם יוסף כהן אלרן, כאשר הבנתי זאת והוספתי לשמי את שמות בתי ובני, אלונה ורן (רני).

ב.

הייתי גאה ומאושר. "תקרית נישואין" זכה לביקורות מעטות אך מאוד אוהדות והוצג בחלונות הראווה של חנויות הספרים, כך היה נהוג אז. (אציין כאן בחום כי הרצל חקק היה המבקר הכמעט קבוע של ספריי וליווה את עיקר כתיבתי מאז) ואם להביא את הביקורת העיקרית והחשובה לצורך רשימתי, הרי הייתה זו רשימה מאת דר' ורדה רזיאל-ויזלטר-ז'קונט, ששבטה ידוע, שכתבה בעתו ביקורות על ספרים בעתון "העיר". היא שיבחה מאוד את הספר בחלק הראשון של רשימתה, עד אשר הגיעה בחלקה השני לעניין סגנון הכתיבה ואביא את חלקיה הרלוונטיים לכאן.

      וכך כתבה: '"תקרית נישואין" יוצר דילמת קריאה קשה: מצד אחד חוויית עניין בעלילה ובדרמה הבין-אישית המתגוללת בין הדפים, מצד שני תחושת הסלידה מהמרקם הלשוני... התהליכים הנפשיים העובדים שלושה גיבורי הסיפור, התלבטויותיהם והיטלטלויותיהם, מערכת השקרים, האמתות, ההסתרות והעיוותים שהם יוצרים בינם לבין עצמם, מאבקיהם ותבוסותיהם תוך כדי גילויי נאמנות, ידידות, תשוקה, הורות, ויתור, כל אלה שואבים ממקום אמתי ונאמן מאוד, ללא שמץ של קיטש או זיוף..." (כך כתבה מבקרת פסיכולוגית על ספר שכולו מצוץ מן הדמיון, וגרמה לי אושר וגאווה רבים) – אך אז מגיע החלק הקשה: "מאידך גיסא, הלשון הורגת את החומר. היא מאולצת, לא אמתית, כאילו הסופר חשש לסמוך על הסיפור ומשום כך עשה 'סיפרותיזציה' של כתיבתו, במקום להסתפק בעברית תקנית, מדוברת, פשוטה וקולחת..." וכך הוסיפה עוד "לייסר".

ג.

לאחר רגעי האושר הייתי המום. אלא שבדיעבד ולאחר שהפנמתי את הדברים, תודתי לה על כך. למדתי לאפק את עצמי, לבטוח בעצמי, לפשט, לומר בשפה מובנת את מה שאני מעוניין לומר או לכתוב. זה קרה כמובן מספר לספר. אך בספרי "תהילה אחרונה" (ויש כאלה הסבורים כי זהו ספרי הטוב ביותר, בשל מורכבותו ומה שמובא בו) שם נקטתי שלא במקרה כמובן בשלושה סגנונות או שלוש רמות כתיבה שונות, בשלוש שכבות של הסיפור. סגנונות של שלושה כותבים שככל שהיו מצויים בחיתוליהם, הרי שכתיבתם שלשונם גבוהה יותר ונאחזה במילים גבוהות יותר.

      כל ההקדמה הארוכה הזאת, שאולי אינה מחמיאה לי וכל שיש בה הוא נתינה לאחרים, באה כדי לומר את מה שלא נאמר לי מעולם וכדי לעוץ את מה שלא יועץ לי מעודי. היא באה ממרום גילי כדי להבהיר את דבריי ומובאת מתוך אהבה:

ד.

יש מכשלה גדולה לחלק לא מבוטל של כותבים חדשים או צעירים, אם זה בשירה ואם זה בפרוזה, אולי מדרך הטבע ואולי לא: זוהי מכשלת יכולתם המתייהרת לנסוק עם השפה, יכולת אותה הם מנסים להוכיח וסבורים שזו עושה את מלאכתם טובה יותר בזכות נוצותיה. מלאכתם תהיה נכונה יותר, מובנת יותר ואפילו מקובלת יותר, אם תהיה כתובה בלשון קריאה ומובנת לקורא, ולא תנסה להוכיח את ידיעת המילון העברי על בוריו, על הנפתולים ועל המקורות השונים שבו. כתיבה גבוהת שפה אינה מגביהה בהכרח את הכתוב, לא פעם היא יכולה לעשותו לא נהיר ולא ברור ויכולה לעתים להקשות על הבנת הנקרא ועל הקריאה בכלל. עברית תקנית היא שפה עשירה, רהוטה, יכולה לזרום וליצור מוסיקה של כתיבה. לכתיבה טובה נדרשים כדבר ראשון תכנים טובים, מעֵבר לזרימתה ומעֵבר לעושרה, ותכנים טובים אינם זקוקים בדרך כלל לנוצות שתהדרנה אותם. זוהי אחת המכשלות הגדולות, יש בה משום יהירות של כתיבה, רצון לנסוק, ועצתי לתת את תשומת הלב המלאה לדחף הזה לבל יהא מוגזם ולבל יהא אובססיבי, לבל יגביה לריק ולבל יגרום לצניחה אחרי סחף המעוף.

ה.