מאמר:
היבטים מוסריים ביצירות ספרות / חיים סֶפְטִי
(דברים שנישאו באירוע בנושא "מוסר ויצירה", שהתקיים בספרייה המרכזית בקריית אונו ב-28.9.2017, בהנחיית בלפור מור ובהפקת "בכיוון הרוח").
בהודעה שפורסמה, הוצגו שתי שאלות מרכזיות שבהן יעסוק האירוע הזה- "הקשר והזיקה שבין מוסר ליצירה- מדוע הוא משמעותי, והאם יצירה יכולה להיות באמת בעלת משמעות אם לא עולות בה שאלות מוסריות?".
דעותיי בשאלות אלה, שניתן להתייחס אליהן כאל הנחות יסוד, הן שרצוי שיצירה ספרותית תעסוק בנושאים מוסריים ושהקשר בין יצירה למוסר הוא משמעותי. יצירה יכולה להיות יצירה טובה ואפילו מצוינת גם אם לא עולות בה שאלות מוסריות, שכן יש אמות-מידה רבות להערכת איכותה של יצירה, אך יצירות שעולות בהן שאלות מוסריות הן משמעותיות יותר מיצירות שלא עולות בהן שאלות כאלה, שכן השאלה המוסרית מציבה בפני גיבורי היצירה דילמה וצורך להכריע בשאלה המוסרית, והשאלה הזו מגיעה גם לפתחו של הקורא, השואל את עצמו מה היא עמדתו שלו בשאלה זו.
שאלה נוספת שאתייחס אליה היא האם רצוי שהסופר או המשורר יביעו את עמדתם בשאלה המוסרית שביצירתם? דעתי היא שכאשר מדובר בסיפור או ברומן בדיוני, רצוי שהסופר לא יביע את עמדתו, כדי שלא להשפיע על הקורא בקביעת עמדתו לגבי השאלה המוסרית, אלא יעשה זאת באמצעות דבריהן ומחשבותיהן של הדמויות השונות, שיציגו צדדים שונים של התייחסות לשאלה המוסרית, דבר שגם יהפוך את היצירה למורכבת יותר ולמאתגרת יותר לקורא, אך כשמדובר בסיפור או ברומן אוטוביוגרפיים וכן בשירה, יש מקום להבעת עמדתו של היוצר, שכן מדובר במקרים כאלה ביצירות אישיות, כמו בשירה, או ביצירות שיש ליוצר נגיעה אישית אליהן, כמו ביצירות אוטוביוגרפיות, ואך טבעי שהיוצר יביע את עמדתו, במישרין או במשתמע, והקורא, המודע לכך שמדובר ביצירות אישיות או ביצירות שיש ליוצר נגיעה אישית אליהן, לא יושפע מהבעת עמדתו של היוצר.
החלטתי שלא להסתפק בהבעת דעותיי הנ"ל, אלא לבחון מה קורה מהבחינות הנ"ל בכמה יצירות של יוצרים גדולים בספרות העולמית והעברית. אדבר בקצרה על עשר יצירות שעוסקות בשאלות מוסריות מסוגים שונים, שאלות אישיות, חברתיות ולאומיות, פליליות עד כדי רצח, או לא פליליות, כלומר שאלות הנוגעות לנורמות חברתיות. אציג בפניכם במשפטים אחדים לכל יצירה את השאלה המוסרית, או השאלות המוסריות, שאני רואה בה. בנוסף לעשר היצירות האלה, אתייחס גם לנושא שירי המחאה, שהם, למעשה, לדעתי, סוגה שלמה שעוסקת בשאלות מוסריות.
1. המחזה "אנטיגונה" מאת סופוקלס:
הרקע: העיר תֶּבַּי ביוון העתיקה. לאדיפוס וליוקסטה המלכה נולדו שתי בנות, אנטיגונה ואיסמנה, ושני בנים אֶטֶאוֹקְלֶס וְפּוֹלִינֵיקֶס. פוליניקס בגד בעיר מולדתו ועלה עליה למלחמה כמצביא צבא העיר ארגוס. צבא ארגוס הובס, ושני האחים נפלו בקרב. מלך תבי באותה עת הוא קריאון, והוא מוציא צו שאוסר לקבור את פוליניקס, עקב בגידתו בעיר מולדתו.
במחזה מתעוררות שתי שאלות מוסריות: א'. האם הצו של המלך מוסרי. ב'. מה גובר על מה- צו המלך, או צו האלים, שהוא גם צו המנהג וצו הצדק וגם חובת האחיות כלפי אחיהן להביאו לקבורה, כפי שמציגה זאת אנטיגונה.
2. הנובלה "דו-קרב" מאת צ'כוב:
הרקע: הזואולוג פון קורן טוען שלָיֵיבְסְקי, הגיבור הראשי של הנובלה, הוא אדם שלילי, שאינו מועיל לחברה. הוא בטלן שאינו עובד, מבלה את מרבית שעות יומו במשחקי קלפים וחי על חשבון חבריו, ועוד כהנה וכהנה, והגרוע מכול- הוא אף עלול להזיק לחברה, שכן עקב היותו אדם משכיל, ההמון עלול לראות בו דוגמא לחיקוי, להיות מושפע ממנו ולנהוג כמוהו. בדברי פון קורן על לייבסקי יש הדים ברורים להשקפת הדרוויניזם החברתי, והוא אף משתמש במונחים מתורת דרווין. פון קורן מחליט להרוג את לייבסקי על-ידי הזמנתו לדו-קרב באמתלה קלושה, וכמעט שמצליח להורגו.
השאלה המוסרת המתעוררת בנובלה: האם זה מוסרי להרוג אדם בשם השקפת הדרוויניזם החברתי.
3. הרומן "החטא ועונשו" מאת דוסטוייבסקי:
הרקע: הסטודנט לשעבר רסקולניקוב, המוכשר מאד והעני, שנאלץ להפסיק את לימודיו מחמת מחסור כספי, רוצח מלווה בריבית זקנה, חולת שחפת ומרושעת, ושודד את כספה. ההצדקה לכך נמצאת במאמר שפרסם רסקולניקוב לפני הרצח, שבו מובעת ההשקפה שלאנשים מיוחדים מותר לבצע פשעים, אם הדבר נדרש למען השגת מטרותיהם החשובות והחדשניות, שיקדמו את האנושות וייטיבו אתה, וכן במחשבתו, שיש קשר בינה לבין השקפתו הנ"ל, שבכספה הרב של הזקנה החולה, שממילא לא תחיה עוד זמן רב, ניתן יהיה להביא רווחה לו ולאנשים עניים רבים, ביניהם צעירים מוכשרים.
השאלה המוסרית: האם בשם ההשקפה והמחשבה הללו מותר לרצוח בני אדם.
ברומן זה מתעוררות שתי שאלות מוסריות נוספות. הראשונה: האם אישורה של אמה החורגת של סוניה לסוניה לעסוק בזנות כדי להציל את שלושת ילדיה הביולוגיים הקטנים מרעב נורא, והסכמתו-בשתיקה של אביה הביולוגי של סוניה, המובטל מחמת התמכרותו לטיפה המרה, הינם מוסריים. השאלה השנייה: האם הסכמתה של אמו של רסקולניקוב, לדעתו של רסקולניקוב, כי אחותו אבדוטיה תינשא לגבר עשיר שאינה אוהבת, כדי לעזור לרסקולניקוב לסיים את לימודיו, בעזרת כספי הבעל לעתיד, היא מוסרית. במישור הפילוסופי, מתעוררת גם השאלה האם נכונותן של סוניה ואבדוטיה להקריב הקרבה כה קיצונית את טובת עצמן למען טובת בני משפחתן היא מוסרית, ובהכללה: האם צריכים להיות גבולות לנכונותו של אדם להקרבה עצמית למען אחרים ומה ההצדקה המוסרית לכך.
4. הרומן "אנה קרנינה" מאת טולסטוי:
הרקע: אנה קרנינה בוגדת בבעלה ונוטשת את בנה הקטן ואת בעלה, כדי לחיות עם המאהב שלה.
השאלה המוסרית: האם זה מוסרי שאישה תבגוד בבעלה ותנטוש אותו ואת בנה הקטן, למען אהבתה לגבר האחר.
5. המחזה "מותו של סוכן" מאת ארתור מילר:
הרקע: הסוכן הנוסע וילי לוֹמֶן הפך לעובד יעיל פחות, מחמת גילו המתבגר, והוא פוטר מעבודתו.
השאלה המוסרית: האם זה מוסרי לפטר עובד, שהפך לפחות יעיל מחמת גילו המתבגר.
6. הסיפור "מסע הערב של יתיר" מאת א. ב. יהושע:
הרקע: בכפר יתיר עוברת רכבת פעם ביום, בערב. צעירה ששמה זיוה הוגה תוכנית שטנית לגרום לכך שהרכבת תסטה ממסלולה ותדרדר לתהום. היא יודעת שהמספר בסיפור, שהוא עוזרו של מנהל תחנת הרכבת בכפר, מאוהב בה. היא מציעה לו לעזור לה בהגשמת תוכניתה, ומבטיחה להעניק לו את חסדיה בתמורה לכך. המספר מסכים להצעתה, ועל-ידי שימוש הפוך בדגלי האיתות שאמורים לכוון את נהג הקטר במעברה של הרכבת בכפר, הוא מטעה אותו וגורם לרכבת לסטות ממסלולה ולהדרדר לתהום.
השאלה המוסרית: האם זה מוסרי שלמען קבלת חסדיה של זיוה, שאותה המספר אוהב, הוא גורם למותם ולפציעתם של אנשים רבים.
7. הסיפור "מות הזקן", אף הוא מאת א. ב. יהושע:
הרקע: אישה רבת פעלים, הגברת עשתור, מביאה, בהסכמה ובשיתוף פעולה של יתר אנשי יישוב מסוים, להמתתו של זקן בן כאלף שנים, בריא לחלוטין ובמלוא כוחו, מחמת עייפותה ועייפות יתר אנשי אותו יישוב מלשאת אותו, כלשונה, עקב גילו המופלג.
השאלה המוסרית: האם זה מוסרי להמית זקן מופלג רק מחמת גילו, בטענה שהסובבים אותו עייפים מלשאתו
8. הנובלה "חירבת חיזעה" מאת ס. יזהר:
הרקע: במלחמת העצמאות, יחידת חיילים מקבלת "פקודת מבצע", שמחמת "ידיעות על סכנה מתעצמת של מסתננים" ו "גרעיני כנופיות" ו"שליחים במשימות אויב "בכפר חירבת חיזעה, מוטל עליה לגרש את כל תושבי הכפר, לפוצץ את בתי האבן ולשרוף את בקתות החומר, לאסור את הצעירים ואת החשודים ולטהר את השטח מכוחות עוינים. היחידה פוצלה לשלוש קבוצות חיילים, שיעסקו בגירוש וביתר המשימות. הנובלה מתרכזת בעיקר בקורותיה של אחת משלוש הקבוצות, שאליה השתייך יזהר עצמו, בתקופת היותו חייל, שעליה הוטל תפקיד איגוף הכפר, ואנו נקרא לה "קבוצת האיגוף".
בנובלה מתעוררים שני רבדים של שאלות מוסריות: הרובד הראשון הוא ברמת המפקדה, שהוציאה את "פקודת המבצע"- האם המטרות הצבאיות של המבצע הצדיקו גירוש של כול תושבי הכפר, כולל נשים, ילדים וזקנים ופיצוץ בתי האבן ושריפת בקתות החומר. הרובד השני הוא ברמת החיילים שבשטח- קבוצת האיגוף נתקלה במקרים רבים בזקנים, בנשים ובילדים, שלא ברחו למשמע היריות שירו חיילי היחידה קודם כניסתם לכפר. בכול הִתקלות כזו, מתעוררות שאלות מוסריות כיצד מן הראוי היה לנהוג בנסיבות כאלה וכיצד נהגו החיילים, או חלקם, בפועל.
9. הסיפור "השבוי", אף הוא מאת ס. יזהר:
הרקע: במלחמת העצמאות, סיור צבאי ישראלי לכד, ביוזמה שאינה מתוכננת מראש של מפקד הסיור, רועה צאן ערבי על צאנו והביאו לחקירה במחנה הצבאי. בחקירה, הרועה המפוחד והכנוע ענה על כל השאלות שנשאל על המערך הצבאי בכפרו, גם ללא כל הפעלת לחץ כלפיו מצד החוקר, אך למרות זאת הוכה שוב ושוב כאמצעי לחץ לאמירת "האמת". למרות זאת, ולמרות שנראה בבירור שחקירה נוספת מיותרת לחלוטין, המפקדים לא שחררו אותו, אלא החליטו לשלוח אותו לחקירה נוספת במחנה אחר. החייל שישב לצדו של הרועה בחלק האחורי של הרכב הצבאי, שהוביל את הרועה לחקירה הנוספת, הוא, על-פי הלך מחשבותיו ההומאני והמצטיין בערכים מוסריים גבוהים, המוכר לנו מ"חירבת חיזעה", יזהר עצמו, בהיותו חייל. הוא משוכנע שחקירה נוספת לא תידלה כל מידע צבאי נוסף על הכפר מן הרועה (הוא נכח בחקירה, בתפקידו כזקיף) ומודע למצבו האומלל של הרועה התמים והחף מפשע ולגורל הצפוי לו אם יגיע למחנה האחר ולגורל האומלל הצפוי לאשתו ולבנותיו הצעירות, שיוותרו בלעדיו בכפרן במשך שנים, ללא משענת כלכלית, ואולי אף לא יראוהו עוד לעולם. החייל מתלבט האם לשחררו, למרות הפקודה שקבל להובילו לחקירה הנוספת, ולאחר התלבטות קשה מחליט שלא לשחררו.
בסיפור זה, שלפי סימנים רבים הינו אוטוביוגרפי, על יחידה צבאית שאליה השתייך יזהר, והמתאר מצבים שהייתה ליזהר יגיעה אישית אליהם, מתעוררות שלוש שאלות מוסריות: א'. האם היה זה מוסרי ללכוד רועה צאן תמים, שאינו לוחם (ואת צאנו, משענה הכלכלי של משפחתו), כדי לדלות ממנו מידע צבאי, והאם היה זה מוסרי שלא לשחררו בתום החקירה, לאחר שהשיב על כל השאלות שנשאל. ב'. האם מחובתו המוסרית של החייל- הזקיף היה לפעול לפי צו מצפונו, שהורה לו לשחרר את הרועה, למרות הסיכון הוודאי שמעשהו לא יובן על-ידי חבריו, שילעגו לו, ועל-ידי מפקדיו, שיעמידוהו לדין, או שהיה עליו לפעול על-פי הפקודה חסרת הטעם שקיבל להוביל את הרועה לחקירה נוספת. ג'. במישור פילוסופי-משהו, מתעוררת השאלה האם עליצותם המתפרצת והמתמשכת של כל חיילי הסיור ושל מרבית חיילי המחנה על לכידת הרועה וצאנו (מבלי שגילו כל רגישות אנושית למצבו של האומלל של הרועה התמים והחף מפשע), לרבות רצונו של אחד מחיילי המחנה ומחשבותיהם של חיילים אחדים נוספים להורגו, הינם מוסריים.
10. ספר השירים "עיבל" מאת חיים גורי (בספר 86 שירים ללא שמות. במקום שמות, ניתנו להם מספרים).
הרקע: חמישה משירי הספר (מס' 19, 27, 28, 29 ו-53) עוסקים, לפי הבנתי, בקרב אחד (אחד מני רבים שבהם לחם גורי, ושבהם, כך משתמע, לא ארע כדבר הזה, כלומר מדובר באירוע חריג), שבו הוצאו להורג אזרחים חפים מפשע, לא לוחמים, בישוב ערבי, מתוף רצון לנקמה מצד חלק מחיילינו ומתוך רצון לבוא חשבון עם הישוב, שלוחמיו, שגורי מכנה אותם "אנשי סדום ועמורה", עשו, כך משתמע מכינוי זה, מעשים נפשעים כלפי חיילינו ואולי גם אזרחינו.
השאלה המוסרית המתעוררת בשירים הנ"ל: האם היה זה מוסרי להרוג אזרחים חפים מפשע כנקמה ומתוך רצון לבוא חשבון עם הכפר על מעשיהם הנפשעים של לוחמיו, וכן מהי מידת האחריות המוסרית של הלוחמים, ביניהם גורי, שאמנם לא נטלו חלק בהוצאה להורג, אך גם לא ניסו למנוע אותה, במידה שהדבר היה ביכולתם.
11. סוגת שירי המחאה:
מעצם טבעם, שירי מחאה עוסקים בשאלות מוסריות, כגון אי-צדק, עושק, עוול חברתי או פוליטי או מדיני, חוסר שוויון חברתי וכלכלי קיצוני ועוד כהנה וכהנה. למעשה, לדעתי, ניתן להתייחס לכל שירי הסוגה הזו כשירים המעוררים שאלות מוסריות- מה נכון ומה לא נכון ומה צודק ומה לא צודק מבחינה מוסרית.
לסיכום: אנו רואים שיוצרים גדולים בספרות העולמית והישראלית כתבו ביצירותיהם על נושאים מוסריים מסוגים רבים ומגוונים, מבלי להירתע אפילו מנושאים כמו רצח או ניסיון לרצח על רקע של השקפות שונות, ולדעתי הכתיבה על הנושאים האלה הפכה את יצירותיהם לבעלות משמעות רבה. כמו כן, בכל יצירות הפרוזה הללו לא הביעו היוצרים את עמדתם בשאלות המוסריות שעליהן כתבו, מלבד בנובלה "חירבת חיזעה" ובסיפור "השבוי", שבאירועים המתוארים בהם הייתה לסופר נגיעה אישית. כמו כן, בספר השירים "עיבל" ובשירי המחאה שנכתבו ומוסיפים להיכתב, הביעו ומביעים המשוררים את עמדתם בשאלות המוסריות שעליהן הם כתבו וכותבים. היצירות השונות שבהן בחרתי לעסוק כאן נבחרו באקראי, ללא כוונת מכוון מבחינת המסקנות שאגיע אליהן, על פי מה שהעלה זיכרוני מיצירות שלמדתי או קראתי ביוזמתי במהלך חיי, והן אישרו את הנחות היסוד שהנחתי ושאותן הצגתי בתחילת דבריי. כמובן, יתכנו דעות אחרות והנחות יסוד אחרות, ויתכן שגם להן ניתן למצוא סימוכין ביצירות ספרות.
הערה לגבי סעיפים 7 ו-10: במאמריו "תובנות אחדות על הסיפור 'מות הזקן' " (פורסם באוגוסט 2017 ב"בכיוון הרוח", ועדיין מופיע ברשימת הפרסומים האחרונים) ו"והדברים החסרים והשתיקות הנוספות", על הספר "עיבל" (מאמר נרחב, שפורסם בשני חלקים, באוקטובר ובנובמבר 2013, ב"אימגו" וניתן להגיע אליו על-ידי הקלדת שם המחבר ב"חיפוש"), כתב מחבר הדברים הנ"ל בהרחבה בנושא ההיבטים המוסריים שבסיפור ושבספר השירים (במאמר על "עיבל", דבריו נכתבו בפרק ז', שפורסם בחלק ב', וכן בפרק א' ובפרק י"ג, פרק הסיכום). עקב קוצר היריעה לא הובאו הדברים כאן במלואם, והמעוניינים יוכלו לקוראם בשני המאמרים הנ"ל.
