שיר:
חָבֵר אָמַר לִי לִכְתֹּב שִׁיר/ דוד ברבי 



לֵךְ לְבֵית-הַכְּנֶסֶת, תִּשְׂמַח
עַל הַכְנָסַת הַסֵּפֶר.
לֵךְ תִּשְׂמַח לִכְתֹּב שִׁיר.
אֵיךְ אוּכַל לְסָרֵב לָאִישׁ –
אִישׁ חָבִיב שֶׁאֵין כְּמוֹתוֹ רַבִּים,
וַאֲנִי צָרִיךְ לְשַׂמֵּחַ אוֹתִי וְאוֹתוֹ.
הַסֵּפֶר הוּא שֶׁנָּתַן לִי אֶת הַמִּלִּים,
מִלִּים שְׁלוּבוֹת, מִלִּים עַתִּיקוֹת
מִשְׁתַּלְּבוֹת עִם חֲדָשׁוֹת,
יְשָׁרוֹת וּמִסְתַּלְסְלוֹת.
מְתָאֲרוֹת אֶת הַמַּרְאוֹת הַלַּחִים
שֶׁל נֶפֶשׁ מִשְׁתּוֹקֶקֶת, מִדַּפֶּקֶת
אֶל דַּלְתּוֹת שָׁמַיִם נְעוּלוֹת.
מַעְגְּלֵי שִׂמְחָה יְצַלְצְלוּ
אֶת צִלְצוּל הַתִּקְוָה.
רִנּוּנֵי קוֹלוֹת מִתְעַרְבְּבִים,
שִׁירַת מַעֲמַקִּים מִתְלַהֶבֶת.
עַם הַסֵּפֶר חוֹגֵג.
וּמַדּוּעַ לֹא נַרְחִיב מַעְגָּלִים
כְּמוֹ מַהְפֵּכָה מְשַׁמֶּרֶת עַצְמָהּ,
וְלָמָּה לֹא נַגְשִׁים אֶת תִּקְווֹת
אֲבוֹתֵינוּ –
לִהְיוֹת לָעוֹלָם אוֹר?!
וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן,
נֵאָחֵז בִּסְפָרֵינוּ,
נִתְקַע בְּשׁוֹפָר אֶת שִׁירֵינוּ –
שִׁיר הַלֵּל לַסְּפָרִים.