סיפור:
התרה/ אושרית מינץ 
הלנה יושבת בכורסה האהובה עליה בסלון אל מול הטלוויזיה הכבויה. את הכורסה הזאת בעלת הגב הגבוה מצאה ביום חמישי אחד, היום שבו אנשים מוציאים את הגרוטאות שאין הם רוצים בהן עוד. בעיניה החדות זיהתה מיד שזהו רהיט בסגנון אנגלי וסחבה את הכורסה עד ביתה ברחוב צדדי. בד הגובלן היה בלה וקרוע במקומות רבים, וכאשר מסרה אותה לריפוד ולשיפוץ מחדש, לא הצליחה למצוא בד דומה. אבל היא בחרה בקטיפה בצבע ארגמן שהתאימה להפליא, ולאחר שחלקי העץ נצבעו מחדש, נראתה הכורסה כרהיט מהודר והייתה גם נוחה לישיבה.
עכשיו הלנה נשענת אחורה בכורסה ומניחה רגליה על הדום תואם שהצליחה למצוא בשוק הפשפשים. ידיה עסוקות בפקעת צמר גדולה שנראית סבוכה להפליא. כל המסתכל עליה לא היה מאמין כי ניתן להתיר את הערבוביה השוררת בה.
היא מושכת חוט ועוד חוט. לרגעים נדמה לה שהיא מצליחה להתיר תסבוכת גדולה, אבל אז שוב היא מגיעה להסתבכות שבה אין היא מוצאת את דרכה.
הבית שקט. מאז שדורי עזב את הבית ועבר לגור שלושה רחובות ממנו, בביתה של חגית האצנית התמירה והשזופה, המשמשת מאמנת במכון וינגייט, הבית שקט לעתים קרובות. יש ברכה בשקט הזה, אך לפעמים הוא מעובה ומכביד ומונח על כתפיה כמו אסל רב משקל. רק היא ויותם נותרו עכשיו בבית, לאחר שאחותו, מוריה, בחרה בפנימייה בירושלים כמוקם לימודיה למשך ארבע השנים הבאות.
גופה של הלנה עייף ויגע מכל העבודה הקשה שעשתה בגינה באותו הבוקר. היא נזכרת איך טיפסה על הפיקוס הגדול, זה שדורי והיא שתלו יחד כשאך קנו את הבית.
עם השנים גדל והתרחב הפיקוס, וגזעו האיתן והמפוצל שימש מקום משחק ליותם ולחבריו שאהבו לטפס עליו ולהיחבא בין ענפיו המסועפים. לפני שנתיים דורי סידר ליותם מקום ישיבה בין ענפיו הרחבים של הפיקוס. הוא הניח שם לוח עץ וקיבע אותו בין שני ענפים כך שיצר מקום ישיבה לשניים עד שלושה ילדים שהיה להם חפץ 'להתבודד' מן העולם ולחוש כמו באי פרטי משלהם.
אבל עכשיו יותם כבר יותר מבן שתיים-עשרה ואינו משתמש כמעט ב-'בית-העץ' שלו, והפיקוס גדל עוד ועוד והתרחב כל כך עד שענפיו הגבוהים מאיימים על חוטי החשמל ועל רעפי הבית.
הבוקר הלנה החליטה לעשות מעשה; לקחה סולם גבוה ומזמרת ענק וגם מסור של ענפים והחלה גוזמת חתיכה אחר חתיכה את הצמרת הרחבה, שכמו עוף בעל מוטת כנפיים עצומה, הצלה על כל חלקה הקדמי של הגינה.
היא ניסרה וגזמה, גזמה וניסרה וכל אותה עת חשה שהיא מסירה מתוך גופה גידול ממאיר שהחל פושט בו.
ובעת שניסרה, באו דמעות הזעם ובקשו לחנוק את גרונה, וחלקן אף סרב להישאר כלוא בין השמורות ופרץ והתגלגלו על לחייה. וכיוון שאבק הניסור דבק אל זעת לחייה, חרצו הדמעות שבילים דקים בתוך 'האיפור' של פניה שהיה לו יתרון זה –הוא שמר על עורה הבהיר והעדין מפני להט השמש המזרח תיכונית, שלמרות השנים הרבות שבהן בילתה בחברתה, הלנה עדיין לא הסכינה עמה.
וכך ניסרה הלנה וגזמה בענפי הפיקוס עד שזה איבד מחצית מפארתו. ולאחר שהגדמים שכבו למרגלות העץ העבות, הביאה הלנה את המריצה ממחסן הגינה ופינתה את הגזם, מריצה אחר מריצה אל המקום שיועד לכך, שממנו יילקח על ידי משאית הגזם לאי שם. היא אפילו גרפה ואספה את הזרדים הדקים ואת העלים שכיסו את הקרקע ואת השביל עד שלא נותר זכר למעשיה.
רק הפיקוס הגדול עמד ערום למחצה לאחר התספורת האלימה, עד שנולדו בליבה צער ורחמים על הזעם שיועד לאחר, שאותה כילתה בעץ שלא עשה לה רעה.
לאחר שרחצה, והחליפה בגדים, הכינה הלנה ארוחת צהרים ליותם ושמה אותה בצלחת מכוסה במקרר, אחר כך אכלה בעצמה והלכה לחדרה למנוחת צהרים.
ועכשיו, לאחר שקמה ושתתה את הקפה של ארבע, היא יושבת ופורמת ומתירה את פקעת הצמר מבלי שתדע בדיוק למה היא מועידה את חוטי הצמר המותרים.
ידיה עסוקות, אבל מחשבותיה נודדות במרחקים. היא זוכרת כיצד אימא, שכמוה נעזבה על ידי בעלה למען אישה אחרת, בחרה להתמודד עם מצבה. אימא שלה לא הייתה אמונה על עבודת הבית והגינה, כי הוריה של הלנה גרו בדירה בעיר אירופית גדולה, ואימא עבדה שעות רבות, ואת הבית ניהלה מריה העוזרת והאומנת של הלנה שהתגוררה איתם עד שעלו לארץ.
אימא לא הוציאה זעמה על האיש שעזב אותה באמצעות עבודת כפיים, ובמקום זאת עבדה שעות רבות במשרד ולא ראתה כמעט את ביתה ואת בתה. הלנה אינה כועסת; היא מבינה שעול הפרנסה נפל לפתע על אימה וגם קשה היה לה לראות את הבית שנתייתם.
אבל הלנה היא אשת מעשה, לכן היא מעסיקה את ידיה בכל מה שניתן לעשותו בבית ובגינה וכך עתותיה אינן פנויות להתמסר לצער.
השעה כבר קרובה לחמש אחר הצהרים והלנה חוככת בדעתה אם להדליק את הטלוויזיה. לפתע נפתחת הדלת בסערה ויותם פורץ לחדר בפנים נרגשים.
- אימא! אימא! טולי! רועד קולו ונשנק.
הלנה מזנקת על רגליה וחובקת את כתפיו של יותם.
- מה קרה יותמי? מה קרה לטולי?
אבל יותם אינו מצליח להוציא מילה, הוא רק מושך אותה בידה אל הדשא הגדול, שעכשיו משנגזם הפיקוס, הצל בו הצטמצם. ושם ליד שיחי היערה ההקרוטית היא רואה את טולוז – טולי החתלתול הקטן והמתוק שלהם, שוכב ללא נוע וראשו שמוט.
הוא רק בן שלושה חודשים. פרוותו שחורה על הגב ובטנו לבנה, ויש לו גם 'גרביים' לבנים, קצה לבן בזנבו ומסביב לאפו הקטן והלח. טולי הוא חתלתול כה מתוק. דורי נתן אותו ליותם מן ההמלטה של החתולה של חגית, ויותם אוהב אותו בכל לבו. גם היא, הלנה, אוהבת אותו מאוד, למרות שלא אחת היא כועסת עליו כשהוא מחדד את ציפורניו על בד הספה בסלון.
עכשיו הוא שכב ללא ניע והלנה מבחינה בקילוח דק של דם מפיו הקטן הפעור כמעה.
- זה סער, הכלב של נמרוד! זועק יותם בזעם. אני אהרוג אותו, את הרשע הזה! אני אשים לו רעל בבונזו שלו, שימות!
הלנה מיד מצמידה את יותם אליה והוא בוכה עכשיו בקול בצורה בלתי נשלטת. היא מלטפת את תלתלי הזהב האדמדמים שלו ומעטירה נשיקות על מצחו ועל ראשו האדמוני.
- יותמי, סער הוא כלב ציד, וזה פשוט הטבע שלו. זה לא שהוא אכזרי, הוא פשוט בנוי ככה. אני כל כך מצטערת! גם אני עצובה על טולי החמוד שלנו.
והיא באמת מרגישה איך דמעות עולות בבית הבליעה שלה ואומרות לחנוק אותה וכמה מהן אף מצליחות להימלט מבין השמורות, זו הפעם השנייה באותו היום.
- אני אתקשר לאבא. אומרת הלנה ומחבקת את יותם חזק יותר, ויחד הם צועדים לעבר הבית
היא מרימה את שפופרת הטלפון ביד רועדת ומהססת. ושוב היא מהססת לפני שהיא מחייגת את המספר. היא חוששת לשמוע את קולה של חגית. אבל כיוון שזהו יום שישי, יש סיכוי סביר שגם דורי בבית. ואכן דורי הוא שמרים את השפופרת.
- הלו? הוא אומר. קרה משהו?
- כן דורי, הכלב של נמרוד הרג את טולי שלנו. בשבילו זה היה שעשוע, אבל אני צריכה עזרה. אני לא... לא מסוגלת לגעת... בגופה של טולי. היא אומרת בגמגום.
- אני מצטער, אנחנו הולכים עכשיו לים. אני בטוח שתסתדרי. והיא שומעת את השפופרת בצד השני מוחזרת אל כנה.
- אבא... לא יכול... לבוא עכשיו. היא אומרת מבלי להסתכל בעיניו של יותם. אנחנו נסתדר לבד. והיא רואה שיותם מפסיק לבכות ומחוויר ומבטו הופך להיות כבוי ואטום. ואז הוא סב על עקביו ויצא החוצה בריצה, והלנה רואה מבעד לדלת הפתוחה כיצד הוא מטפס בסולם ועולה ויושב ב-'בית העץ' שבין ענפי הפיקוס הגזומים.
היא עומדת רגע ללא ניע, חסרת אונים, ואז היא פונה אל מרפסת השירות, לוקחת יעה ומגב ויוצאת אל הגינה.
היא עומדת מעל גופתו הקטנה של טולוז-טולי החתלתול ואינה יודעת מה לעשות. ואז בעזרת המגב היא מעבירה את הגופה אל היעה. היא מודעת שכל אותה העת צופה בה יותם מתוך ענפי הפיקוס החפויים. כשהיא הולכת בשביל, לעבר הפח הירוק, הוא יורד באחת וכבר הוא על ידה.
- את לא מתכוונת לזרוק את טולי לפח, אימא?! הוא זועק.
- לא... לא... אבל מה נעשה?
- בואי נקבור אותו בגינה.
- נקבור אותו? אנחנו?
- כן אימא. ונעשה לו מצבה.
הלנה חושבת רגע ואז היא ניגשת אל מחסן הגינה שנשאר פתוח עוד מהבוקר ומוציאה ממנו טוריה.
יותם מביט בה והיא בו ואז שניהם ניגשים ומתייצבים לרגלי הפיקוס.
בקלות רבה חופרת הלנה את הבור הקטן שדי בו כדי לטמון בו את טולי. היא לא מסוגלת לגעת בידיה בגווייה הקטנה, לכן היא הופכת את היעה לתוך הבור ואחר היא ויותם מכסים את החתלתול באדמה התחוחה.
הלנה מסתכלת סביבה ומבטה נופל על אבן בזלת גדולה למדי שאותה הביאו היא ודורי מאחד הטיולים שלהם בגולן. בעזרתו של יותם, היא מגלגלת את האבן על גבי תלולית הקבר.
עכשיו עומדים שניהם ומביטים בקבר הטרי ובאבן שעליו.
- מחר נחרוט בו את שמו של טולי. היא אומרת בקול שקט מאוד, ויותם מהנהן בעצב.
הם חוזרים יד ביד אל הבית פנימה ויותם עולה מיד לחדרו.
הלנה מתיישבת שוב בכורסת הארגמן שלה ולוקחת את הפקעת לידיה וחוזרת אל מלאכת ההתרה. עכשיו נדמה שמצאה את החוט המוביל, ומלאכתה הופכת קלה יותר מרגע לרגע.
לבסוף מונחת לרגליה ערימה של חוט מותר, שהיא מתחילה לגלגל לכדור צמר הולך וגדל עוד ועוד בין אצבעותיה.
