כרמלה הייתה אהבתי הראשונה. אני בן חמש והיא בת שלוש. אני בגן, היא לא. כרמלה הייתה יפה, היו לה שערות לבנות קצרות, עיניים גדולות בצבע של – משהו, בין תפוז לנחושת. במשך שעות הייתי מביט בעיניה. ואפילו שלפעמים נגעתי בה, ליטפתי את גבה, או נישקתי את ראשה – הייתה זו אהבה אפלטונית.
היא מצידה – אף שמעולם לא אמרה זאת, אהבה אותי גם כן, כשהייתי שב הביתה מהגן הייתה עורכת לי קבלת פנים, שגם כיום אני מאחל לכל צמד אוהבים להיות מסוגל לתת ולקבל כמוה. בפשטות, ללא משחקים ובמלוא הרגש. אני הייתי נסחף אחריה. היא הייתה זו שקבעה את הטון. היא הייתה זו שגילתה פתיחות ואני נסחפתי – המשוררים ודאי היו אומרים – כשיכור.
היינו מטיילים בשדות ולפעמים לא הייתי הולך הביתה, פוגש בה בדרך ומשם הישר לשדות. שעות היינו מבלים יחד, רצים ומשתוללים. אני הייתי בדרך כלל מהיר יותר, אך בכל הנוגע לטיפוס – היא הייתה הרבה יותר טובה ממני, כך, שהשלמנו זה את זו.
לא היו לי הרבה חברים, ובילינו המון זמן ביחד. עד כמה שהדבר היה תלוי בי ביליתי איתה ככל האפשר – סוחב אותה אחרי, כשנשלחתי למכולת להביא לחם, לירקן להביא ירקות, לראות את הפר העצום בתוך המכלאה, או, לבקר יחד איתה אצל התיש.
את הפר הערצתי, הוא היה גדול ועצום כזה ועם זאת נהג בשלווה וללא התרגשות. את התיש שנאתי, היה לו ריח מאוד לא נעים והוא היה גם מסוכן מאוד, פעם, התנפל עלינו כאשר נכנסתי איתה לתוך הגדרה ובקושי הוציאו אותי חי משם.
כשהייתי מבקר אצל חברים אחרים, לא לקחתי אותה איתי. הם לא ידעו איך להתמודד איתה, בגלל המרץ שלה וחוץ מזה באמת אי אפשר היה לעמוד איתה במקום אחד, תמיד משכה אותי למקום אחר. לכן, העדפתי שלא תבוא איתי לחברים שלי וכיוון שהעדפתי את חברתה על כל חברה אחרת, נמנעתי ככל האפשר מלבקר חברים אחרים. גם מתנה נתתי לה ובמו ידי ענדתי לצווארה.
הוריי ואני גרנו אז בבית עריף, כפר ערבי נטוש, מזרחית ללוד. זה היה בתחילת שנות החמישים והם ניסו להיות חקלאים. זה, איך אפשר להגיד? לא בדיוק הלך! התברר להם, להורי, שהם מבינים בחקלאות כמו שהפר מבין, באלקטרוניקה. ומכיוון שלא הייתה שום ביצה בסביבה שאפשר לייבש אותה, או לפחות לקבל ממנה קדחת בריאה, כמו שכתוב בספרים, שצריך, אם רוצים להיות חלוץ, לא הייתה להם ברירה לדעתם, והחליטו לעזוב ולעקור ליפו. – הבולגרים האלה.
אני לא זוכר בדיוק איך סיפרו לי. שלא תחשבו שלא נלחמתי, כארי, או כתיש, אם תרצו. נלחמתי. אך דבר לא עזר. הם החליטו שלבי השבור אינו מחיר רב מדי בהשוואה לטרדה שתיגרם להם אם ייכנעו לדרישתי. בקיצור, בוקר אחד העמיסו את כל הסמרטוטים[1] על איזה אוטו שטרטר כאילו מזמן היה צריך לרדת מהכביש.
הפעמון שנתתי לכרמלה מתנה, אפשר היה לשמוע אותו עוד זמן רב. אך קודם לכן, לפני שנעלמה מעינינו, ניסתה להשיגנו, אלא שלא ידעה לרוץ מהר, כפי שסיפרתי.
זהו, כרמלה נשארה מאחור כי הורי חשבו שאין בעיר מקום להחזיק עז. האוטו נסע ואני בכיתי. הפעמון שתליתי על צווארה, צלצל עוד קצת ונדם. תפסתי קצב קבוע בתיפוף הרכב – כר מ לה, כר מ לה כר.. והדמעות בלחיי.
אני חושב שכרמלה הייתה בהריון באותו זמן, לא ממני, מהתיש הנבזה. חשבתי שנגדל את הגדיים ביחד. אך לא כך רצה הגורל. ולא כך הסתיימה אהבתי לכרמלה. שכחתי, ברבות הימים שכחתי.
אהבתי בילדותי כל חודשיים ילדה אחרת, אך בסיומה של כל פרשיית אהבה כזאת לא חשתי שברון לב כפי שהייתי מיוסר אז, כשהורי קטעו באכזריות את אהבתי הראשונה.
מאז, אני סבור, שהמבוגרים לא מבינים באמת הרבה באהבה.....
[1] אחד מזיכרונות הילדות הראשונים שלי הוא המסע באנייה מבולגריה לישראל. רכושם של הורי היה מוטמן בשני סדינים, קשורים כחבילות והכילו אותו.
