מאמר:
האם אנחנו בוגדים בתכלית ובייעוד שלנו/ד"ר ברכה קליין תאיר

ארגונים יכולים להיות קצת אחרת...האדם = החיים יכול להיות קצת אחרת. כי אנחנו הרבה יותר ממה שאנחנו מכירים או יודעים!!! הארגונים שלנו הם הרבה יותר ממה שהם יודעים או מכירים!!!

להיות אחרת משמעו להיות – לחשוב – לדעת – לראות – לעשות – להשיג יותר באופן משמעותי. להשיג משהו שלא היה קודם לכן. ליצור ערך מוסף שלא היה קודם לכן. כדי להצליח להשיג 'יותר', עלינו לשנות תנועה; מתנועה אופקית (התפתחות) לתנועה אנכית (אבולוציה/שינוי צורה) = תנועה אנכית שמטפסת אל עבר הקומה ה-100 על מנת לממש את הפוטנציאל שלנו כיצורי אנוש אמיתיים, לחשוף את היכולת הכול יכולה שלנו כבוראים, להתחבר אל האמת המוכללת – שורשי הדברים ולקבל החלטות תבוניות, לפגוש בידע אדיר של הספרייה הקוסמית שיכול למקד אותנו במה נכון וראוי.  זו התכלית הקיומית שלנו. לשם כך באנו לחיים אלה או הקמנו את הארגונים שהקמנו. ההתנסויות בחיים ובארגונים, מעבר לתוכן פונקציונלי כזה או אחר, נועדו כדי לעורר אותנו אל עבר הטיפוס ומימוש הפוטנציאל האדיר שקיים בתוכנו.

אבל, מה לעשות ולאף אדם או ארגון מסורתי אין את העוצמה המספקת (עוצמת תודעה – מחשבה – מוח) כדי לטפס. לכן, באנו לחיים אלה עם חובת משימה/ייעוד (תוכנית הנשמה) והיא:  התכללות ביחסים היא הרווח היחיד שלנו. כלומר, האבולוציה שעלינו לעבור אשר תפקידה לצמצם את הפער בין הקומה הנוכחית בה אנחנו שוכנים לבין הקומה ה-100, נעשית בתוך יחסים! ככול שהיחסים הופכים למהודקים יותר, למוכללים יותר, לאיכותיים יותר, הם הופכים לעוצמתיים ומשמשים פלטפורמה לטיפוס.

כמה מאיתנו אכן בוגדים בתכלית הקיומית שלנו ובחובת המשימה/ייעוד שעלינו להשיג?

בגדול, יחסים מאתגרים אותנו ב- 4 נושאים: קבלה - נתינה - אמון – השתנות. אנחנו מתנסים בכולם. כל השעורים שיש לנו בחיים הם סביב 4 הנושאים האלה. לכן, זה הייעוד שלנו!

• קבלה ללא תנאי: קבלה את, קבלה מ, קבלת האחר כאדיר ולא כאובייקט או סובייקט (ללא סייגים, סיווגים, ביקורתיות), כבוד, פרגון, אהבה תודעתית.
• נתינה ללא תנאי: טריגר להתעוררות, חמלה, הזנה, ראיית טובת המכלול.
• אמון: יש לי אותי, עוגן פנימי מהותי, מוכנות להתנסות, לחבק כישלון, אמונה שהכול לטובה, ענווה,  סליחה.
• השתנות : אומץ, סקרנות, מוטיבציה, תנועה, שינוי צורה (מעבר מכלי נמוך לכלי גבוה), מימוש פוטנציאל גדול יותר.

כדי שניזכר ונתחייב הן לתכלית והן לחובת המשימה/הייעוד, פיתחתי מודל מוכלל. אציג כאן רק את עיקרו ואתמקד קצת יותר בחובת המשימה, כי גם אם נכשלנו בה, עלינו לקום ולהמשיך לטפס.

אהבה תודעתית היא העתיד היחיד – האנרגיה שמזינה יחסים, טיפוס ובריאה

"ההזמנה" ליחסים אחרים...(לבחור משפט ולדון בסיבה):

לא מעניין אותי ממה אתם מתפרנסים,

אני רוצה לדעת למה אתם משתוקקים עד כאב, ואם אתם מעיזים לחלום על היענות לכמיהות ליבכם.

לא מעניין אותי בני כמה אתם. אני רוצה לדעת אם תעזו להשתטות למען האהבה, למען החלום שלכם, למען הרפתקת החיים.

לא מעניין אותי אילו כוכבי לכת קובעים את מקום הירח שלכם,

אני רוצה לדעת אם נגעתם בלב צערכם, אם הבגידות שבגדו בכם החיים פתחו אתכם או שהצטמקתם והתכנסתם מפחד להיפגע שוב. אני רוצה לדעת אם תוכלו להישאר עם הכאב, שלי או שלכם, בלי לעשות דבר כדי להסתירו, לעמעמו או לתקנו.

אני רוצה לדעת אם אתם יכולים לחוות שמחה, שלי או שלכם, אם אתם יכולים לרקוד בפראות ולתת לשיכרון החושים למלא אתכם עד קצות אצבעותיכם, מבלי להישמר או להיות זהירים, להיות מציאותיים, או לזכור את מגבלותינו כבני אדם.

לא מעניין אותי אם הסיפורים שאתם מספרים לי אמיתיים,

אני רוצה לדעת אם אתם יכולים לאכזב אדם אחר כדי להיות נאמנים לעצמכם. אם אתם יכולים לשאת את אשמות הבגידה, ולא לבגוד בנשמתכם. אם אתם יכולים להיות נאמנים וראויים לאמון.

אני רוצה לדעת אם תוכלו לראות יופי גם אם לא כל יום יפה, ואם נוכחותו יכולה להיות בעבורכם מקור חיים.

אני רוצה לדעת אם אתם יכולים לחיות עם כישלון, שלכם ושלי, ועדיין להתייצב על שפת אגם ולצעוק אל הירח הכסוף, "כן"!

לא מעניין אותי היכן אתם גרים וכמה כסף יש לכם,

אני רוצה לדעת אם אתם יכולים לקום אחרי לילה של צער וייאוש, סחוטים ומוכים, ולעשות מה שצריך לעשות בשביל הילדים.

לא מעניין אותי את מי אתם מכירים או כיצד הגעתם לכאן,

אני רוצה לדעת אם תעמדו איתי בלב ליבה של האש, ולא תירתעו.

לא מעניין אותי איפה או מה או עם מי למדתם,

אני רוצה לדעת מה מקיים אתכם מבפנים, כשכל השאר קורס.

אני רוצה לדעת אם אתם יכולים להיות לבד עם עצמכם ואם אתם באמת אוהבים לשהות במחיצתכם ברגעים הריקים.

                                                                                    אוריה מאונטיין דרימר

הכול קשור ליחסים. אין בבריאה כולה דבר מלבד יחסים.   הבריאה = יחסים של תלות הדדית, השפעה הדדית, השתקפות הדדית, הזנה הדדית, למידה הדדית מהמיקרו הקטן ביותר ועד למאקרו הגדול ביותר (האל). דבר בבריאה לא יכול להתקיים לבדו. השלם נמצא בחלקיק המזערי ביותר, והחלקיק נמצא בשלם. בעצם הכול הוא מערכת יחסים פרקטלית ומאתגרת בין:

Self – We – Organization – Tomorrow's–Creation (SWOT-Creation).

הכול בעצם בבריאה פקעת אחת סבוכה, מרמת המיקרו ועד לרמת המאקרו. הכול מעגלים של "צבעים" (תדרים) שונים שזורים יחדיו ומונחים זה על גבו של זה. ככול שהיחסים מהודקים יותר, נוצרים שדות מגנטיים מאוד עוצמתיים  ומשפיעים (אנחנו רגילים לרווח ולפזר). נוצרת פלטפורמת צמיחה, התחדשות, השתנות וטיפוס. נוצר חוסן, עמידות, בריאות ועוצמת הישגיות. נוצרת אינטליגנציה מוכללת....תבונה אוניברסלית...רצון של מכלול.

סביב כל מעגל במיקרו או במאקרו  ישנה טבעת נשימה. טבעות הנשימה הינן התנועה של הבריאה, של החיים (מושך/שואף/חור שחור – דוחף/נושף/חור לבן). לכן הבריאה, ובתוכה האדם, והמערכות הארגוניות השונות ברמות שונות, נחשבות למערכות  אוטופואטיות (SWOT-CREATION). מערכת שצומחת, מתחדשת, משתנה מתוך עצמה תוך כדי טיפוס אל עבר ממד גבוה הבא.

בגלל השתלשלות הבריאה, הפקעת המהודקת נפרמה, חלקים רבים התפזרו במרחב (מה שמביא להפרדות, שיפוטיות, ביקורתיות, השוואתיות, לעומתיות), ורבים גם הצטעפו (ננעלו, סודות, תת מודע).

לכן, באנו לחיים אלה רק כדי לטהר את התכנים הנפרדים, ללכד מחדש את הפנים הרבים, את המעגלים הרבים, לבנות מכלול כפלטפורמת טיפוס ולהשיג את הקומה ה-100.

לכן השאלות המרכזיות שעלינו לשאול אם מבקשים אנחנו להגשים את התכלית + חובת המשימה/הייעוד הן:

1. עד כמה אנחנו מחויבים לטפס אל עבר הקומה ה-100? עד כמה אנחנו מחוברים לתכלית...
2. עד כמה החיים הם באמת הלקוח היחיד שלנו? עד כמה אנחנו מחוברים לתכלית...
3. איך אנחנו מפתחים את כושר הטיפוס? מהי המשמעות של כושר זה?  עד כמה אנחנו מחוברים לתכלית...
4. מה יהיה ההבדל בין יחד פונקציונלי (שיתופי פעולה) לבין יחד איכותי שהוא מרחב שותפות מהותי (בעלים של...)? עד כמה אנחנו מחוברים לחובת המשימה/הייעוד...
5. מי מאיתנו מסכים להישען על גבו של מי ולתמוך במעגלו של האחר כדי ליצור פלטפורמת טיפוס עוצמתית יותר? עד כמה אנחנו מחוברים לחובת המשימה/הייעוד...
6. מה יהיו הערכים שיאפשרו לנו לבנות את מרחב השותפות הזה? עד כמה אנחנו מחוברים לחובת המשימה/הייעוד...
7. עד כמה אנחנו מנסים לשנות אחרים בתוך יחסים במקום לשנות תנועה=יחסים? עד כמה אנחנו מחוברים לחובת המשימה/הייעוד...
8. עד כמה אנחנו מחוברים לאנשים ומצפים מהם לדברים במקום להיות מחוברים לנתיב/לתנועה/לייעוד/לתכלית?
9. מדוע אנחנו מסתפקים במועט, ברסיסים? עד כמה אנחנו מחוברים לתכלית...
10. מדוע רובנו מסכימים להיות ברגים/משרתים במציאות שאחרים מעצבים? עד כמה אנחנו מחוברים לתכלית...
11. מדוע רובנו מוותרים על לנהוג בחיינו ונגררים אחרי...? עד כמה אנחנו מחוברים לתכלית...
12. מדוע רובנו פועלים מתוך תועלת אישית? עד כמה אנחנו מחוברים לחובת המשימה/הייעוד...
13. בחרו אירועים שלאחרונה התקשיתם בהם (קבלה-נתינה-אמון-השתנות). מי היו האנשים מולם השתקף הקושי (נערי המעלית)? מה היה השיעור שהיה עליכם ללמוד (הייעוד)? האם למדתם?

מכאן שיחסים הם בית הספר לאבולוציה הכי עוצמתי שקיים. כל קוץ שאנחנו נדקרים ממנו, כל אבן שאנחנו דורכים עליה, כל גחל שאנחנו הולכים עליו, מטרתם אחת: לעורר את התודעה – מודעות שלנו לשעורים שעלינו לחוות על מנת להתקדם אל עבר הקומה ה-100. עד ש...נשיג מהות אור – אהבה – עוצמה:

מהות אור (צופן קליטה):

• נדע את שורשי הדברים (אמת גדולה) ולכן נקבל החלטות תבוניות שהן לטובת המכלול.
• נפתח את ארכיבי הידע ונזין את המשך התנועה אל עבר הקומה ה-100.
• נשיג רצון של מכלול = רצון מאחד ומלכד.

מהות אהבה (צופן מהות):

• נסכים לאיין את האגו.
• נסכים לראות כל אחד ואחת כשדה של אור/אנרגיה (nameless energies) ולא כגוף של זהויות ותכונות.
• נהיה מוכנים להתערבב ביחסים ולחוות אי קיום (אחדות = ריכוז הטבעות זו על גבי זו).
• נכבד את המתח בין תלות הדדית לאוטונומיה.
• נהיה מוכנים להיות מוביל/מובל בו זמנית (מזין/מוזן).

מהות  עוצמה (צופן מילה):

• נפתח תודעה – מחשבה – מוח מאקרו.
• נהיה בתנועה תמידית דוחפת – מושכת אל עבר קומות עליונות של המציאות.
• נאחד ניגודים לכדי שלם מרוכז ועוצמתי.
• נשפיע.

כאשר אנחנו מכלילים את 3 המהויות, אנחנו הופכים לבוראים – למחונני עשייה יוצאי דופן. מסוגלים לברוא את החדש כל יום מחדש.

מרחב שותפות אם כן הוא מרחב של הסכמה בו כול השותפים הופכים להיות בעלים של (קיימת ברית מהות בין כולם, within)...ולא בעלים על (כולם חתומים על חוזים, with). כלומר, מצד אחד לאף אחד ביחסים אין בעלות על "מרחב השותפות". האנשים מכוננים את המרחב, מעצבים אותו, מזינים אותו, רואים בו מטרה עילאית, אבל כול אחד אחראי לנתיבו שלו בלבד. כול אחד הוא פרוסה שוות ערך מהעוגה השלמה (תחושת המשפחה, השותפות האמיתית). מצד שני, כול אחד מתנהל ממקום של דוגמה אישית, הוא המנהיג של קיומו ללא קשר לתפקידו הפונקציונלי, הוא חש כלפי  המרחב כבעלים שלו ולכן איכפת לו שזה יצליח.

במרחב שותפות שכזה, אין אדם במרכז היחסים אלא הנקודה המוכללת WE  (נבנית בעזרת 6 ערכים: אחריות, מחויבות, אמון, תקשורת, למידה, השתייכות). כול תהליכי קבלת ההחלטות, פתרון הבעיות, הצמיחה וההתחדשות, נעשים מול הנקודה במרכז. אף אחד מהשותפים לא נותן או לוקח מהאחר דבר. כולם לוקחים ונותנים מהנקודה המוכללת שבמרכז. במרחב שכזה אין מקום למחשבות פרטניות (אינדיבידואליות), לרצון פרטני, למחשבות נסתרות, לשיפוטיות או לאחיזה בתכנים שמעוררים דיון מי צודק ומה נכון. כאשר אלה עולים, עולים צרכים במקום רצונות ונוצרת הפרדה; עולים תכנים מתחככים במקום אוניברסליים; עולה תגובה אוטומטית לגירוי במקום בחירה ממקום של חופש.

מרחב השותפות הנו מעגל רקורסיבי – מחזורי (נכון הדבר גם למבנה שלנו כבני אדם, למבנים של ארגונים, או למבנה של האל) שהתנועה שלו כול הזמן יוצאת וחוזרת אל נקודת מוצא עוצמתית יותר (לתנועה אין נקודת התחלה וסוף. יש לה רק משימה אינסופית אחת: לנשום = לאסוף עוצמה לעוצמה, פנים שונים, שעורים/לשאוף/להתכנס...לדחוף עוצמה, השפעה, טיהור, טיפוס/לנשוף/להסתעף).  כל אחד מהשותפים נמצא במרחק שווה מהנקודה שבמרכז (כולם שווי ערך ללא קשר אל התפקיד הפונקציונלי והמיקום ההיררכי). הכול גלוי לכול.  ככול שמרחב השותפות מסתחרר מעגלית מהר יותר ואף אחד לא מפנה את גבו לנקודה שבמרכז – WE, המרחב הולך ומתהדק והופך למרוכז ועוצמתי יותר. בכך, מאפשר לכולם לטפס. ככול שמטפסים גבוה יותר המרווחים בין המרכיבים מצטמצמים (אי קיום). רק אז מתאפשרת הנגישות לקדקוד = הקומה ה-100/התכלית.

אם אנשים נכשלים במשפחה או בארגונים (לא השיגו קואורדינטה בין ה- WE של מרחב השותפות לבין ה- UNITY של קדקוד הקומה ה-100), הם לא נכשלים בגלל האחר, אלא בגלל שהתכלית + חובת המשימה/הייעוד לא מושגות בעזרת GRIT:

THE POWER OF (משמעת); PASSION + (להט/תשוקה) DETERMINATION (נחישות/עניין/אומץ) + PERSEVERANCE (התמדה/התעקשות להתגבר על קושי/תקווה) = SUCCESS (הצלחה)!

1. מלא את הטבלה (GRIT). מה אתה למד על המשמעת – הלהט – התשוקה – הנחישות – האומץ – ההתמדה - ההתעקשות להשקיע בהתכללות/חובת המשימה/הייעוד ולהשיג את התכלית – הקומה ה-100?

מכאן שאין עלינו לנסות לשנות אנשים (וגם לא את עצמנו), אלא לשנות תנועה. שינוי בתנועה מביא לעוצמה חדשה של תודעה – מחשבה – מוח (זה השתנות  self-creation ולא שינוי). גם אין עלינו לשנות תוצאות בעזרת שינוי הסיבות, אלא בעזרת שינוי מחשבות (אמונה/כוונה).