שיר:
קִלְקוּלִים / שלומית מירון

לֹא יָכֹלְתִּי לְהַחְלִיט אִם לְהַמְשִׁיךְ לְסַיַּע

לְצִפּוֹר הַפְּצוּעָה

שֶׁהֶחָתוּל שֶׁלִּי

בְּמֶחֱוַת אַהֲבָה

פֵּרֵק עַד לְמַחֲצִיתָהּ

וְהִנִּיחָה לְרַגְלַי כְּשַׁי.

גֵּרַשְׁתִּי אוֹתוֹ בְּחֵמָה שְׁפוּכָה

וְאָסַפְתִּי אוֹתָהּ בְּיָגוֹן -

מְרוּטָה וְצוֹלַעַת, הִנַּחְתִּי אוֹתָהּ בֵּין הַשִּׂיחִים.

לוּ  יָכְלָה אוּלַי הָיְתָה נוֹשֵׂאת תְּחִנָּה -

תְּנִי לוֹ לְסַיֵּם אֶת הַמִּשְׂחָק הַזֶּה,

אַל תַּשְׁאִירִי אוֹתִי כָּכָה, חצִי חַיָּה.

אֲבָל אֲנִי לֹא יָכֹלְתִּי

כִּי נִרְאָה הָיָה שֶׁהִיא מְנַסָּה,

בִּשְׁאֵרִית כֹּחוֹתֶיהָ,

לִחְיוֹת -

לְנַפְנֵף בַּנּוֹצוֹת שֶׁעוֹד נִשְׁאֲרוּ,

לְצַיֵּץ מִגְּרוֹנָהּ הַשָּׁבוּר.

וְעַכְשָׁו בֵּין הַשִּׂיחִים, עִם מָה שֶׁנּוֹתַר מִמֶּנָּה,

עוֹד צְפוּיִים לָהּ אֵי אֵלּוּ רִגְעֵי חַיִּים -

תַּחַת שֶׁמֶשׁ הַחֶסֶד הֶחָרְפִּית הַזֹּאת,

תַּחַת הָעֵץ שֶׁרוֹקֵד לזְמִירוֹת אַחְיוֹתֶיהָ.

יֵשׁ הָאוֹמְרִים כִּי כֻּלָּנוּ אֶחָד -

הַצִּפּוֹר הַזֹּאת שֶׁרַק רוֹצָה  לָעוּף,

הֶחָתוּל הַזֶּה שֶׁרַק רוֹצֶה לְשַׂחֵק,

כֻּלָּנוּ אֶחָד. הַרְמוֹנְיָה צְרוּפָה.

רַק הָאָדָם מְקַלְקֵל הַכֹּל,

לֹא עִם הַמַּעֲשִׂים,

עִם הַצַּעַר.