סיפור:
רק בגלל שאני כבר מת /  זאב ליכטנזון

רק בגלל שאני כבר מת יכולות להיכתב השורות האלה.

מדויק יותר, אני יכול לכתוב אותן. גם לא מדויק . יש מהן כותבות את עצמן .

רופא שהיה במקום קבע את מותי.

ויש יתרונות בלהיות מת. לא משהו אמוני , או דתי , גנ-עדן , גנ-הינום או גן גילגולי אחר.

סתם. מת.

יש קצת נדל"ן ,צמוד קרקע .יש שקט, מרוסס לפעמים בבכי אמיתי או בתפילה מזיעה ומקצוענית.

שכנים שקטים. עתיד יציב ובטוח. שקט. אפילו אלוהים לא מגיע.

מת. אני יודע , כי קודם הייתי חי. וזה הסדר הנכון .לא בטוח , יש חושבים , כי קודם אתה מת ורק

אחר כך חי. בצורה כזו או בפורמאט אחר. ממש לא משנה עכשיו.

חי ,זה לא אומר , שלא מת. רק ההגדרה אחרת ולפעמים גם ההרגשה.

בתור חי אני מתפקד כעובד צבור במשרדי העיריה. עם כל הציוד שבכיר  בינוני צריך . רכב משפחתי ,

כסא מנהלים, שולחן, מיחשוב, פנסיה , סוציאלי. הכל. ממש בסדר.  

וגם משפחה, תעודת סוף מסלול , אות צבעוני של מלחמה, פטור ממילואים, חודש לסיום משכנתא.

פיקס.

המשכנתא סדרה לי דו משפחתי בכפ"ס , ברחוב הולנדי , כשהצמוד שלי הוא אח של אשתי הראשונה

אתו דווקא מסתדר. אתה לא. אז החלפנו – היא לאחר, אני לאחרת ושלום על ישראל ואשתו.

די מוזר, אבל התרגלתי. כשהיא מגיעה אליו, חצי פעם בשנה, לא רואים, לא נפגשים, במקרה הכי  

גרוע שלום, שלום ,וזהו.

הילדים כבר היו מספיק גדולים כדי לא לגדל פוסט טראומה מהאירוע.

גם לא רבנו, מי יודע מה. ככה, רגיל, זרמנו. בדיוק ההיסטוריה של הרבה בני גילנו.

זיון צבאי , רבנות, חופה, ארבע לידות. לא בטוח מי הזורע .משכנתא הכל, כל הקומפלט. מעונן

חלקית .לא מזג אוויר קיצוני.  

אז החלפנו. רשמית. היא עם הרבה. אני יותר שמרני, טיפוס שמסתפק במועט.

להזכיר לכם. למת יש פטור מזוגיות וגם פטור מארנונה, מים, חשמל ,  מע"מ ,ביטוח. ה כ ל פטור.

זול מאד להיות מת. כשאומרים, שחיי אדם זולים, זו לא פוליטיקה של מלחמות. זה

ריאליטי.

למעשה, זה אמצעי כל כך כלכלי ונוח שמיישים אותו די הרבה מאד כפתרון מעשי.

מזל שאני לא איזה מלך מצרי קדום, עוד היו מצופפים אותי עם  כלב יקר ערך, זהב, מחמדים

ועוד המון ריהוט אחר. תאמינו לי. מיותר. אין מה לעשות עם זה. מספיק עם מה שהיה בשלב הקודם

או מין מארג'ה הודי, שצולים לו את אשתו הצעירה, כצידה לדרך.

מזל שאני לא. טוב שכך. תנו לי את השקט שלי. מתאים לי. לא רוצה לארח פה.

מעניין. בתפקיד חי לא התחשק לי אף פעם לכתוב .אולי זה בגלל כל הטפסים האלה והניירת הלא 

נגמרת.

וחוץ מזה , היום הכל קצר, מה זה קצר  קצירצור, שפה של אותיות, של סימנים, ציורים לא מילים. 

אני משתמש, אבל לא הכי חזק בזה. טוב, כבר לא ילד .

אפרופו ילד. דווקא היה די נחמד.  

כמו פרויידלה קטן הייתי מאוהב באמא שלי .ולא שאדיפוס

למד בכתה שלי, אבל זכיתי לעשות לה מה שמכונה שערירוייתית ומקצוענית – גלוי עריות.

מתי ? משהו כמו שלוש או ארבע ועוד פעם אחת בערך באזור הבר-מצווה.

אז ככה.

פה נמוך ושעיר מסתכל עלי בזמן שהיא מתכופפת  באמבטיה עם סמרטוט ומלטפת את האריחים

לנקותם.

אני סקרן ופטפטן נדחף קדימה כדי לדבר עם הפה החדש והמוזר הזה, היא צוחקת. דוחפת והודפת

אותי לאחור , כך שאני מתחפר בפה הזה שמלא רוק.

אחר כך היא מנדנדת עלי את ערימת השדיים שלה כדי לסבן קודם אותי ואחר כך את כל הגודל

השמנוני שלה. ושוטפת טוב-טוב-טוב , שנהייה נקיים ומריחים טוב. וממשיכים להתנקות בישיבה

נוחה באמבט ,כי זה יותר כייף מהעמידה וגם יותר ביחד. אני יושב עליה, קדימה מול קדימה. 

נלחץ לריפוד של הכריות הגדולות שלה, אל הזקנקן שלה שמדגדג לי בטוסיק ואפילו מותר לי לעשות  

פיפי בפנים, כי אין דבר ,הטוש מנקה הכל חת-שתיים.

וככה עד שגדלתי מספיק בשביל להסמיק. ואז מהר מאד זה הפסיק. לא הרשתי לאף אחד להיכנס 

כשאני מתקלח.

ופעם אחרת, אחרי שנים ולגמרי לגמרי במקרה, כשכבר ידעתי מה ומי וככה. כמעט שלוש עשרה.

חזרתי מוקדם מהביתספר. היה חם נורא . בבית כל התריסים מוגפים. כמעט חושך.

התקלפתי ובא לי להתפנק במיטה של ההורים, כי שם יותר קריר, עם המזגן והצד צפון עם הבלי 

שמש.

שיט. המזגן לא עבד. נזכרתי שבדיוק ראיתי עכשיו בחדר המדרגות הודעה על הפסקת חשמל בין  

שתיים עשרה  לשתיים.

גם היא היתה כבר בבית משום מה. נרדמה על הבטן עם התחת הלבן שמסתכל בתקרה. הלבן בלט

מאד בגלל שהכל היה מוגף וסגור כל כך. שמעתי רק את המאוורר הריצפתי שלוחש.

בגיל הזה כבר הרגשתי וידעתי מהי הזדקרות וקומה זקופה.

הרוק נתקע לי בגרון. רציתי רק לגעת ולדעת.

בשקט בשקט התיישבתי על הברכיים משני צידי הרגליים שלה והתכופפתי.

התכופפתי ככה שהקצה שלי נגע בין שני צדדיו של הכריך שלה.

התכופפתי עוד קצת מתגלצ' אל תוך החלק והרך הזה. היא רק ניערה קצת כמו שמגרשים זבוב

קינחה בנחירה קטנה.

ירדתי עוד טיפה ורק פחדתי, שדפיקות הלב שלי יעירו אותה. שמעתי אותן כמו רעם בקיץ.

וזה נמשך ונמשך והיא רק הרחיבה בנוחות את המיפשק, כאילו אומרת , בוא מתוק שלי בו.

וגם הרימה, כך נדמה לי, כאומרת, דע מאין באת.

מרוב שכאבו לי הידיים כבר, נפרשתי לה על כל הגב. פלשתי עוד טיפה, התנפחתי והקאתי על כל

הבתוך והלמטה.

חשבתי שאני מת. אבל לא כמו עכשיו. אותו דבר, אבל אחרת לגמרי.

נבהלתי נורא. גם הייתי עוד מת, מת מבושה. וגם שמעתי ממנה גניחה כמו של מת בסרטים.   

כמה אפשר להיות מת בבת אחת? לא ספרתי, אבל הטרידה אותי נורא הבעיה, איך מנגבים, איך 

מנקים , איך בורחים ,בלי  שיש טוש שעושה  את זה חת-שתיים.

ופתאום. אין דבר מותק. לבריאות מתוק שלי , בגלל שאתה נסיך שלי אני מלכה שלך. אתה כבר גדול

ואני יסביר לך מה עושה לך כל כך טוב.

בבת אחת נרגעתי. לא עשיתי שום דבר רע לאמא שלי. היא לא כועסת עלי. אמא אוהבת אותי תמיד.

החזקתי אותה חזק ונשמתי ונשמתי ונשמתי.

נדמה לי שנרדמנו. לא יודע כמה זמן.

עד שהרגשתי שאני שוב כואב ונפוח וחותר באגמון עם משוט אחד  

עכשיו היא כבר הרשתה לי לזוז כמו שעושים ומכאן הלכנו לטוש להתנקות חת-שתיים.

וזהו. סוף שעור. תעודת גמר. 

ויותר זה לא קרה, לא במקרה ולא בכוונה. היא הסבירה לי וזהו. לא התביישנו , או משהו וזה

באמת עזר לי להבין ולצרוך את ההמשך, שהתחיל בערך שנה אחר כך.

עכשיו אני מספר לכם מעמדה של אוטוטו שלד. ממש ספור בלי בשר. לגמרי לא סקסי. גם

לא סחבתי לכאן את פרוייד שישכב אתי ויחד נקבור את הסיפור. סתם ספור. לכם הוא פיקנטי, לי  

אפיזודה של כייף משפחתי.

זה עוד יתרון של מת , אף אחד לא אומר לך מה לעשות. מלאכים? תשכחו מזה. אמנם אני עוד טרי 

כאן , אבל עד עכשיו לא ראיתי אפילו חתיכת כנף.

וכשאף אחד לא אומר לך מה להרגיש, לעשות, להגיד, לא צריך להבחין בין טוב לרע ולהתלבט, טוב 

למי רע למה, מיותר להיזהר, להישמר, להיטהר, לוותר ,לקחת או לתת פחות או יותר , בקיצור ...

למרות שרוחצים את הגופה לפני שמלבישים אותה במדים של מת, האחר כך כבר לא מעניין אף  

אחד.

מתמלאים בחול וחוץ מתולעים אף אחד מלמעלה לא בא לנקות. לאף אחד זה כבר לא מפריע כל 

החול הזה.

אולי בהתחלה ,עוד בא מישהו להשקות בדמעות את ארגז החול הזה עם כובע האבן שמעליו.

גם זה עובר. ממשיכים להתפלש לבד בחול עד שיבוא המשיח. וזה כבר סיפור אחר.

בכל זאת , למה ספרתי דווקא את הספור הזה? כי זה סיפור מלא חיים .לספר, ככה,

בפה מלא ,זו  פריבילגיה של מתים או מטופלים קשים.  

במעמדי היום ,אף אחד לא ישלח אותי לטפול, לא יוכל להגיד לי, אה-אה ,בגלל זה היית ככה וככה

וככה. כי אם  יש למה , תמיד יש גם ככה.

נו, ואחר כך. החיים. סיפור שלם. רצועה קצת ארוכה ואפילו מסודרת של כל מה שצריך.

ויום אחד, או אפילו לילה, אתה יודע  פתאום שזה מה זה למות. אפילו שעוד חי.

מת. אפילו שבסביבה עוד לא יודעים.

נכון, אין דבר כזה לא יודעים. אז הם ידעו. ויעשו את  כל הפרוטוקול, יבכו, יספרו, יזכרו , ישכחו

יזכירו, ישכיחו וכך יהבהבו עוד שנה ועוד שנה ועוד, עד ש

ואני נשאר בנדל"ן שלי ודי .לא רוצה כלום מאף אחד. שקט.

ואמא שלי ? אתם סקרנים. מזל שיש לי רק הרבה חוויות טובות ממנה, כי היא כבר מתה-חיה הרבה

שנים. עטופה באלצהיימר שלה. התחילה צעירה , יפיפיה  ומושכת ונגררת לקו הגמר , סיעודית

ומבולבלת. לא כלום כזה. ממלאת את תפקידה כספקית פרנסה למטפלות ולמוסד. כן. תמיד היתה

אשה טובה. לא ממלאת אחרי הברכה : שתזכי לחיות את כל ימי חייך. היא כבר לא.

ואני בן טוב. מגיע לה. בצדק. ככה גם אומרים בסגל. מגיע כל יום, מטפל, מדבר אל המנורה ואליה

ביחד, מעודד את המטפלים ומשלם בזמן והרבה.

עכשיו היא לא באה אלי ואני לא מגיע אליה. לא טוב הבן המת מהמטפל החי. אבל ידאגו לה. הכסף

מסדר הכל ואני הרי הכנתי הכל מראש. איש מסודר.

גם בתור מת אני מסודר. יודע בדיוק את המקום. מאין באתי ולאן אני הולך.

כותב קצת כדי להתאוורר מהמתח הזה של השינוי הקיומי. בכל זאת, שינוי הוא שינוי.

חוץ מזה , אם כבר שאלתם ,אז הכל בסדר. תודה