סיפור:
שותפים לדירה/ אלומה עברון 

"הוא בבית" – חשבתי, כשפתחתי את הדלת. צלילי הג'ז המתועבים שלו מילאו את כל הדירה. כמה שנאתי מוסיקת ג'ז! נמלטתי אל חדרי, ושמתי דיסק של מוצרט להרגעת עצביי. שקועה במוסיקה המבורכת, לא הרגשתי בדפיקה על דלת חדרי. הוא עמד בפתח.

"את יכולה להלוות לי קצת גבינה צהובה? ", שאל. "אחזיר לך בהזדמנות הראשונה", הבטיח.

"לא!", עניתי בקרירות, זוכרת עדיין את סירובו המנומס להשאיל לי שתי עגבניות לסלט בערב הקודם.

לא הרגשתי כל ייסורי מצפון. אחרי הכול, היה זה הוא, שהחליט על "הסכם אי החלוקה" לגבי האוכל במקרר. יצור מוזר. "קו הגבול"  עבר בדייקנות במרכז, מותיר לכל אחד מאתנו שני מדפים. לא פחות ולא יותר. אותו קו עבר גם בתא ההקפאה, והפריד בין שקיות האפונה והגזר הקפואים שלי, לבין הנקניקיות  והקבב המאוסים. שלו. רוצח! רק אדם חסר מצפון כמוהו, מסוגל לאכול בתאווה כזו בשר בעלי חיים אומללים. רק אדם חסר רגש מסוגל לסרב לניסיונותיי הנאצלים להפוך אותו לצמחוני. אבל חזיר נשאר חזיר!

"אני מקווה שאת יוצאת הערב", אמר. "אני צריך את הדירה". חצוף שכמותו! אם עוד היו לי קודם אי אלו תוכניות לצאת מהבית, הרי שעכשיו ביטלתי אותן סופית.

"החבר שלי עומד על זכותו לבלות אתי ערב שקט בחיק הבית", אמרתי במתיקות של רעל עכברים, מציצה בשביעות רצון בהבעת הזעם שהתפשטה על פניו. פנים נאים דווקא יש לו, לנבל חסר הלב.

טריקת דלת חדרי הייתה תשובתו. חייכתי בעליצות, והגברתי את מוצרט.

הנערה שהכניס לדירה מאוחר יותר הייתה זרה לחלוטין. היא לבשה מכנסי טייטס בצבע כתום מחריד, מכנסי ערווה, כפי שאני קוראת לסוג זה שבקושי מכסה את האזור ההוא, ולהשלמת המראה המושלם, לדעתה,  התהדרה בתלתלים בצבע סגול מזעזע, עם פסים באדום עז.

איני יודעת מדוע, אך חשתי דחף פתע להרגיז אותו. "עדנה התקשרה, ומאוד התפלאה, שלא היית בבית. היא ביקשה להזכיר לך, שמחר אתם מוזמנים להורים לארוחת ערב", אמרתי בקול צלול, שללא ספק חדר בעד הדלת הפתוחה של חדרו, שם ישבה הכתומה-סגולה-אדומה והפריחה טבעות עשן מפיה המשוח בשפתון, איך לא – שחור..."לכי לעזאזל!", הייתה תשובתו. כאן באו כמה הסברים מגומגמים לאורחת, שאותה עדנה אינה אלא אחותו, עובדה נכונה, לצערי.

דאגתי שהטלוויזיה תהיה על הווליום הכי חזק בסלון משום שהציגו תוכנית בלט מיוחדת של הלהקה המלכותית הבריטית. למעשה, לא ממש ששתי לצפות בפעם האלף באגם הברבורים, אבל לא השתגעתי לכבות את המכשיר, שכל צליל ממנו מקדם אותו למצב רתיחה. אך כשנכנס למטבח, כל  שהרתיח היה קפה, שאותו נשא על מגש היישר לחדרו. "אני מקווה שאת לא אוהבת בלט", הספקתי לשמוע אותו אומר לה, לפני שסגר את דלת חדרו ונעל אותה בצורה הפגנתית. במקביל שמעתי רעש אדיר. לא, התקרה לא התמוטטה עליו כפי שקיוויתי, זו פשוט הייתה הפתיחה לדיסק הג'ז האהוב עליו, שתמיד טען ש"עושה לו עור ברווז", ואני תמיד הסכמתי אתו, אך מסיבה לגמרי אחרת...

שותפים לדירה. רק שותפים, ולא יותר, הרגעתי את עצמי. אין כל סיבה להתייחס אליו יותר מאשר לארון או לשולחן. ממילא הוא משול בעיניי לקרש, אם כי קרש משויף כהלכה, יש להודות. איך אפשר בכלל לחבב יצור כזה, שאת כל משכורתו בחברת ההיי טק הוא מבזבז על  ספרי מידע על חיות בר ? לא די שאת כל שעות הפנאי שלו הוא מקדיש לספארי ברמת גן, ומאכיל שם את האריות בנתחי בשר שותתי דם, הרי כשהוא שב הביתה, חיה שכמותו, הוא מביא אתו צחנה כזאת, שעדיף לא להגדיר אותה, כי אין לה הגדרות בשפה העברית. לאחר מכן הוא פותח את המקרר וטורף, כן, טורף,אין לזה מילה אחרת, שש נקניקיות או שמונה קציצות קבב, ועוד יש לו החוצפה לשאול אותי – "רוצה גם?" מגעיל ברמות!

 מבעד לדלת חדרו אני שומעת רחשושים. מה הם עושים שם? מבלי משים אני מתחילה לצעוד בעצבנות בסלון. מה הם עושים שם, לעזאזל? אני מנסה לצפות בבלט, אבל לא מצליחה להתרכז.  

השעות מתמשכות, ודלת חדרו אינה נפתחת. איזו בחורה זולה הוא הביא הפעם! הוא באמת מתאים לה, שניהם חיות! שני שפנים מיוחמים! זה מזכיר לי שהייתה תקופה שניסה לשכנע אותי להסכים לנוכחות של זוג שפנים בדירה. מה עוד? "יש לי אלרגיה לשפנים", הסברתי לו, מנסה להישמע מדוכאת ככל האפשר.

"יש לי בשבילך תרופה מצוינת", בישר לי. "למדי לחייך, ואז ייעלמו כל האלרגיות שלך". תראו מי שמדבר! "אני אלמד לחייך, כשאתה תלמד לדבר בלי שגיאות, פרא אדם חסר השכלה!", צרחתי, והטלתי לעברו אגרטל, שידעתי שהוא בלתי שביר. כמה חבל שזה לא היה האגרטל שחשבתי, ואת השברים נאלצתי ללקט ללא יעה, שאבד לי לאחרונה. הוא , כמובן, לא הציע  להשאיל לי את שלו.

ברגע זה נפתחה דלת חדרו. קברתי את פניי במהירות באנציקלופדיה העברית, והתחלתי לשתות בצמא את הכתוב שם, כאילו חיי תלויים בהבנת מצבו הגיאוגרפי המיוחד של חבל הבאסקים בספרד.

"לא אמרת שאת מתכוונת לבלות ערב שקט עם החבר שלך מול הטלוויזיה?", שמעתי את קולו.

פניי אדמו כלהבה. "שכחתי שיש לו בחינה במשפט בינלאומי מחר", מלמלתי חלושות. ברגע הבא נחטף ממני בגסות הכרך העבה של האנציקלופדיה. "אני מצטער להזכיר לך, שאין לך רשות לגעת בספרים  שנחשבים לרכושי הפרטי", דקלם הרשע, לפני שנעלם בחדר האמבטיה.

רועדת מזעם הקשבתי מבלי משים לשריקתו העליזה, חזרה בלתי מוצלחת על אחד מקטעי הג'ז האהובים עליו. אני אראה לו! נכנסתי לחדרו כשעיני יורות זיקים. הסגולה-כתומה הייתה שרועה על המיטה בשיער פרוע  וסדין כרוך ברישול סביב גופה העירום. התעלמתי לחלוטין מנוכחותה. פתחתי מגירות, הזזתי את הארון, פשפשתי בין כלי הכתיבה על השולחן. "מוזר, הייתי בטוחה שהם כאן", מלמלתי בייאוש טבעי ככל האפשר. "מה את מחפשת?", פעה השפתון השחור לכיווני. "את החוטיני הוורוד שלי", עניתי רהוטות, וחמקתי במהירות לחדרי. שינסה עכשיו להסביר לה את זה...

התרווחתי על השטיח העבה בחדרי והרגשתי נהדר. הייתה זו הרגשה שחייבה לשים יצירה חגיגית כמו "הקיסר" של בטהובן. עצמתי עיניים בעונג. המוסיקה הייתה הרמונית, מסודרת, כמו שאהבתי. מבעד לדלת הסגורה שמעתי חילופי דברים. לא יכולתי לקלוט מה היו, אך לא היה ספק באשר לטון שבו נאמרו. לא היה זה טון נעים במיוחד. שיריבו! שיתקוטטו! שיכו זה את זו! שיצנחו מתים על הרצפה, וככה אפטר משניהם!

דמיוני הלך וגבר: הוא תולש לה את תלתליה הסגולים אחד- אחד ובועט בה החוצה מהדירה ללא הסדין שעליה, אך לא לפני שהיא מספיקה לעקור לו את כל שיניו אחת-אחת. לא יכולתי להתאפק, והצצתי מבעד לחור המנעול .מוזר, אך לא ראיתי דבר חוץ ממשהו כחול משונה. הדלת נפתחה בפתאומיות, ומצאתי את עמי מתבוננת היישר אל מכנסי הג'ינס הכחולים שלו. "חטטנית זולה שכמותך!", קרא לעברי בתיעוב.

"נפל לי עגיל זהב", התגוננתי בטיפשות, מגששת ביסודיות מוגזמת את הרצפה הריקה למראה ליד דלת חדרו. טריקת דלת הדירה הייתה הדבר האחרון ששמעתי באותו ערב. הלכתי לישון בהרגשה מוזרה של תבוסה. מחר אראה לו! הבטחתי לכר שלי.

אבל למחרת, כשחזרתי מהמשרד חשכו עיניי. מהפכה נוראית שררה בדירה. הוא היה שקוע באריזת חפציו בקופסאות קרטון חומות, מבלי לזכות אותי במבט כל שהוא.

"תיעדר זמן רב?" , שאלתי בתקווה.

"לתמיד!", באה התשובה. "אני עובר דירה. מצאתי שותפה שאוהבת ג'ז ולא ממש נהנית לחטט בענייני אחרים".

דמעות זעם הציפו את עיניי. יצור מתועב! ודאי נהנה עד בלי די מהחוכמה הנבובה שלו. ראיתי אותו מקפל את בגדיו ומסדר באופן מופתי את אוסף הדיסקים המאוס שלו, כשהוא מרפד אותם בנייר עבה. "לך לעזאזל!", קיללתי, ונעלתי בהפגנתיות את דלת חדרי מאחוריי. שמעתי את דלת הכניסה נטרקת מספר פעמים, רעש גרירת חפצים, קולות גבריים אחרים, ולאחר מכן שקט. שקט שלא היה כאן שנתיים.

איזה שד דחף אותי להיכנס לחדרו? הקירות הערומים היו כל כך לבנים בלי התמונות שלו. הרצפה הייתה קרה וזרה ללא השטיח הבלוי שלו. מבלי משים הרגשתי לחלוחית בעיניי. מטומטמת! לבכות בגללו?  אלו הן דמעות רווחה, הסברתי לעצמי, אך עצמי לא האמינה. מבעד לריסיי הלחים הבחנתי במשהו משחיר בפינת החדר. ודאי שכח משהו. התקרבתי. דיסק של ג'ז.  "בילי הולידיי", קראתי את שם הזמרת, ואחר את שם הדיסק - SOLITUDE   (=בדידות). היצור המתועב החליט כנראה להשאיר לי מזכרת שנונה במיוחד, לדעתו!

 אך מה דחף אותי לשים את הדיסק במערכת המשוכללת שבחדרי? אולי לנסות להבין, אחת ולתמיד, מה יש בצווחות הסקסופון השטותיות האלה? הקשבתי. אחר המשכתי להקשיב. אחר שמתי שוב מהתחלה. משהו החל לפתע להתבהר במוחי. היה איזה סדר באותו אי סדר מוסיקלי. מין סדר פרוע, משלהב, שונה כל כך מהסדר המסודר של מוצרט.

  לא הרגשתי כלל, שדלת הכניסה נפתחה שוב, והוא עמד בפתח חדרי. "שכחתי דיסק אחד", אמר. ואני שתקתי. לא יכולתי להוציא הגה. גרוני היה חנוק כשהבטתי בנעליו, וצלילים פרועים, נהדרים של ג'ז הציפו את החדר.

 (ׂC)
כל הזכויות שמורות לאלומה עברון