שיר:
לְעוֹלָם חַסְדּוֹ…/ יעקב ברזילי

כָּל אָדָם וְיִעוּדוֹ.

סָבִי, נוֹעַד לִתְפִלּוֹת.

מִתּוֹךְ שִׁבְעָה עָשׂוֹרִים בְּחַיָּיו

שִׁשָּׁה עָבְרוּ עָלָיו בִּתְפִלָּה.

הוּא הִתְפַּלֵּל מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר

עַד רֶדֶת עֶרֶב,

וְגַם אַחֲרָיו.

מֵעוֹלָם לֹא יָצָא

אֶת ד' אַמוֹתָיו

זַן אֶת גּוּפוֹ בְּמַיִם לַחַץ

וּבִתְפִלּוֹת:

"אֵין אֱלֹהִים זוּלָתֶךָ", מִלְמֵל

וְהִדֵּק רְצוּעוֹת תְּפִלִּין עַל שְׂמֹאלוֹ

עַד בָּאוּ יִסּוּרִים בִּבְשָׂרוֹ.

הוּא הִסְתִּיר פָּנָיו בְּמַחְבּוֹא טַלִּית

וְלֹא רָאָה אִשָּׁה רוֹחֶצֶת בַּנָּהָר,

גַּם לֹא שָׁמַע חֲתוּלָה מְיַלֶּלֶת בְּעוֹנָתָהּ

וְלֹא יָדַע שֶׁכַּדּוּר הָאָרֶץ הוּא עָגֹל.

הוּא רַק הֶאֱמִין,

הֶאֱמִין שֶׁאֱלֹהִים הוּא חַנּוּן וְרַחוּם

וּלְעוֹלָם חַסְדּוֹ…

וּכְשֶׁסִּיֵּם לְהִתְפַּלֵּל,

סָבִי שָׁב לִהְיוֹת מָה שֶׁהָיָה,

תְּלוּלִית עָפָר.

וַאֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַתְּלוּלִית

וְאוֹמֵר שָׁלוֹם לַעֲפָרוֹ.