אלמנה עליזה/ יהודה ניסן

דליה עמדה  אל מול הראי פשטה ולבשה חליפות את בגדיה

לא! זה יקר מדי ,חשבה שלבשה את השמלה הכחולה, חבל עליה.

לבסוף לאחר ניסיונות  רבים החליטה ללכת על מכנסי בד אפורות וחולצת טריקו.

 בעודה ניצבת ,בעירומה מול המראה מהרהרת בליבה שהיא נראית מצוין לגילה.

מניפה מרימה את שדיה ונותנת להם לגלוש לבד . היא  מרוצה מהתוצאה:

אחרי הכל יש  חזה יפה חזק ומוצק כשל בחורה צעירה. רגליה חטובות ללא כתמים ונימים וטוסיק כמו שטוסיק  אכן צריך להיות.

הטלפון מצלצל לפתע.  היא עונה ושומעת את בנה אמנון הבכור "אימא את מוכנה? צריך כבר לצאת, אני כבר מגיע"

בראשה עברו שאלות רבות מי יבוא וכמה יבואו,טוב לא כל יום קוברים בעל, הרהרה.

חשבה על חייה בלעדיו,עכשיו נצא לשוק, טוב שהיה סוכן ביטוח ,אקבל כמה מיליונים,מאיפה כל הטוב הזה

מגיע אלי? גם אלמנה,גם ירושה - יש.

שלא כהרגלו כל בוקר שהיה מתעורר לפניה מתרחץ מתלבש, אוכל ארוחה קלה ,שותה קפה

ויורד למשרד בקומת הכניסה בביתו. הבוקר שמה לב שגדעון בעלה לא התעורר ואז קוראת

דליה בשמו,גדעון גדעון וגדעון "נאדה גורנישט" איננו.

החליטה שלא לאבד עשתונות, פתחה את תיקו חיפשה כספים ואולי מסמכים שעלולים לעניין

אותה,כרטיסי אשראי ואולי חשבונות שאינה מכירה.

ירדה למשרדו שהיה בקומת הקרקע בביתם, עברה על מסמכים וחשבונות ואספה מסמכים

שחשבה שיועילו לה.

ורק אז כשסיימה  לבדוק צלצלה לילדיה בקול בוכים והודיע להם על פטירתו של אביהם.

התאמנה דליה אל מול הראי בהבעת פנים עצובה,וגם קולות של בכי השמיעה קולות הבכי

הגיעו לבנה שבינתיים הגיעה לאספה שקרא "אימה אל תבכי,"את צריכה להתגבר"

לכשעצמה היא כבר ידעה את התשובה שתומצתה במשפט "מחר גם יום" וכפי שאימה נהגה

לומר "הלך משה בא יהושוע"...

פעם קנאה בחברתה ורדה האלמנה על סיפורי ההצלחה שלה אצל גברים.

 הבילויים והחוויות המסעירות.

כל אותה העת שהיא בחדרה זמזמה לה את השיר של שרה ברייטמן "זמן להגיד שלום"

Time to say hello .

לא שחייה היו רעים עם בעלה גדעון ,הוא דאג לכל ומעולם לא החסיר ממנה דבר אלא חייה

היו משעממים וללא צבע.

גדעון יצא מדי בוקר למשרד שלו כסוכן ביטוח עצמאי וחזר מאוחר בלילה ואילו היא בבית  מחכה ומשתעממת לה. יום דומה למישנהו-, צפייה ובהייה בטלוויזיה. מדי פעם  ספר לקרוא וכך יום רודף יום.

ולא שהיא נראית רע לגיל ארבעים ותשע .  נהפוך הוא,אישה מושכת מאוד היא דליה . אפילו בעלת גוף של ילדה עור פנים חלק,חזה מוצק ובולט אך לא  מדי...

ובינתיים בזמן הזה הכינו ילדיה את הבית לשבעה כי הרי יבואו הרבה אנשים לנחם.

ילדיהם אמנון הבכור בן עשרים ושש שעבד בפיתוח בחברת היי טק. יוני בן עשרים וארבע

סטודנט במכללה למינהל בראשל"צ ששכר דירה עם חברתו.

והבת הקטנה גלית חיילת משוחררת בת עשרים ואחת לומדת לפסיכוטכני לקראת הרשמה ללימודים.

הם מוכנים לצאת לבית העלמין,שתיקה במכונית כל אחד מהם ומחשבותיו עד שהגיעו לבית הקברות ירקון.

שם כבר המתינו בני משפחה ומכרים, חברים לעבודה  וגם לקוחות ידידים ושכנים.

יש הבוכים מחבקים ומתנשקים,ויש הלוחצים ידיים וגם כאלה המסתפקים בנדנוד הראש.

אבל דליה עם מטפחת פרחונית לראשה,בוכה ודומעת,כולם עטים עליה לאמצה כל אחד

בתורו,לעיתים מגבירה את הבכי וזועקת מה אעשה בלעדיך.ולעצמה חושבת אעשה הרבה.

אכבוש ואכבש ואצלי לעולם לא יתייבש...

שהורידו את גדעון לקבר פתחה דליה בסדרת צווחות וזעקות ובכי מר וכולם עטו עליה

להרגיעה ולנחמה.

והמראה כאלה המסתובבים בין המלווים לראות מי הגיע,עבורם זה כמו מפגש מכרים.

עברו שלושה חודשים מפטירתו של גדעון,דליה באתרי הכרויות ובכרטיסיה מאות פניות

מגברים.

קנתה בגדים חדשים,הכול מותגים או חנויות בוטיק יוקרתיות.

לאלה הגברים שפגשה סיפרה על כמה קשה לה מאז שנפטר בעלה ואיזה אדם מיוחד היה

ואיך דאג לה,אבל המסכן השאיר אותה בחובות ותמיד הגברים הציעו את עזרתם,כל אחד

לפי יכולתו ואפשרויותיו ( כמובן).