מגילת רות, העוסקת ביחסי כלה וחמות וביחסי גבר ואישה מפתיעה אותי בכל קריאה מחדש. למרות העת הרבה שחלפה מאותם ימים, למרות השינויים, יש בה דברים שתקפים גם היום ושיש בם מן העניין
מעבר לסיפור ההיסטורי המסורתי.
והנה נקודות אחדות המודגשות במגילה:
החולשה הנשית, והאנושית – המחייבת תושייה ועצמה.
השימוש שעל האישה לעשות בגופה.
הכוח הטמון בהולדה, ברחם, באימהות, כערך שעדיין נותר בעצמתו, כבימים בהם נעמי מְצֵרָה על כך שאין בה ערך ולא תוכל ללדת יותר, כוח שהושב לה – "לאמר יולד בן לנעמי".
הבעלות על האדמה, הקשורה באדם, בגבר, שכיום חל בה שינוי משפטי אבל לא מהותי.
שימו לב לפואנטה בסוף המגילה – אילן היוחסין של דוד המלך, השמות הם של גברים בלבד. לולי המגילה לא היינו יודעים אודות דמן של רות ונעמי, ורחמה של רות, גיבורת המגילה שאימהותה אינה נזכרת "לאמר יולד בן לנעמי", כביכול – אם פונדקאית, זכותה נאמנותה לחמותה ולא אימהותה!
וראו נא – בלשון העברית רחם - איבר הנמצא אך ורק באישה, הינו ממין זכר.
הנקודות שהבאתי עשויות לשמש בידי לצורך דיון פמיניסטי במגילת רות, אולם הופעתו של בועז, מיד בפרק ב' והצגת אישיותו בסיפור המעשה, מביאה אותנו לתקפות שהזכרתי, שכן הדיון יהיה בהכרח פוסטפמיניסטי, כאשר הגבר, למרות מעמדו הדומיננטי באותה תקופה, מגן על האישה, למרות חולשתה.
נוהגים לקרוא את מגילת רות בחג השבועות בבית הכנסת, מנהג שנקבע בבבל במאה השמינית לספירה. ניתן להבין זאת. הרי המגילה מהווה מעין אידיליה. פרק חיים בעם היושב על אדמתו וניזון מפריה. הגעגועים לקציר החיטים, שחיבר בין האנשים, שאפשר הצטיידות במזון למשך השנה, באו לידי ביטוי בקריאתה בגלות. המגילה תמונתית מאוד ואף פונה אל החושים הנוספים. ניתן אפילו לומר שריח צביטת קלי נודף ממנה, וקולות הקוצרים ברינה נשמעים מתוך סיפורה.
ועדיין ניתן לשאול מה הביא לכך שסיפור זה נכלל בחמשת המגילות? במה זכה? להבנתי, בנוסף לתמונה האידילית של חיי העם על אדמתו, בנוסף לסיפור אילן היוחסין של המלך דוד, יש לפנינו סיפור אהבה. לא בהכרח אהבה בין גבר ואישה, שאכן גם היא מופיעה כאן, אלא אהבת אישה לרעותה המבוגרת ממנה – לחמותה. בפסוק ו' נאמר בפירוש על ידי הנשים "כלתך אשר אהבתך". המספר אינו מסתפק בעלילת הסיפור, בדברים אשר נאמרו על ידי רות לנעמי: כי אל אשר תלכי אלך" ואפילו "באשר תמותי אמות" אלא מחזק באמירת נשות בית לחם את אהבת רות לנעמי. בנוסף לכך הרי יש כאן עוד אהבות – סיפור האהבה לארץ, לעם, ובין איש לרעהו. לכן ניתן להבין מדוע מופיעה האידיליה של "מגילת רות" לאחר "שיר השירים" ב'ספר הספרים'.
מגילת רות מצטיינת בעיני כסיפור מהבחינות של מבנה העלילה, הדמויות והלשון. כלומר שמלבד התכנים החשובים המופיעים בה של היחס לגרה, מנהג הגאולה המתבטא בגאולת הרכוש ובמתן מעמד חוקי וכלכלי לאלמנה ולחלש בכלל, אהבת הארץ, עבודת האדמה, הקשר הקהילתי, היא מהווה מופת לכותב הסיפור הקצר בזכות סגנונה. יש בה מתח, רומנטיקה והתרחשויות בלתי צפויות המושגים ביריעה קצרה להפליא.
כל מילה, כל משפט טעונים. הרי ניתן להתייחס לאישיותם של כל אחד מהגיבורים, למנהג הגאולה, ליחסים בין רות ונעמי, ולקשר הנרקם בין רות ובועז, לתחכום שברקימת הקשר הזה. מי התחיל בו? האם רות? המלקטת החרוצה, החכמה? או אולי נעמי היא שראתה את ההזדמנות לראשונה.
אחת הדוגמאות ליכולתו של המספר לבנות דמות באמצעות עלילה, היא דמותה של רות. שהרי היא יפהפייה, שאחרת בועז לא היה שם לב אליה, וחרוצה, נאמנה, מסורה, צנועה, נבונה. וכל זאת אנו לומדים מבלי שהדברים נאמרים בצורה ישירה.
לכן אין זה פלא שאני חוזרת לקרוא את מגילת רות ולגלות בה רזים בכל קריאה מחדש.
