אַרְצִי נָשְׁקָה שְׂפָתַיִךְ בְּאֹפֶק נַפְשִׁי/ יעקב אלג'ם
אם נמתח את כל המילים לחוט יצירה וירטואלי, נגלה כי משלושת ספרי השירה של המשורר חיים ספטי אפשר ליצור חוט רצף ארוך יותר מהיקף כדור הארץ! אסופת השירים יוצרת מפעל מילולי הכולל נושאים שונים מעולם הרוח ומעולם החומר, אשר אדם בר דעת עשוי להידרש להם. חיים ספטי מעביר תבל ומלואה למעבדה פרטית משלו. כך נוצרו שלושת ספריו: "דו"ח על יתרת הנפש", "הזמן קורס, ניתך" ו"האהבה הלבנה".
אני מבקש להתמקד בשער הראשון בספר "האהבה הלבנה". שם השער כשם הספר, ובו 39 שירים על האהבה וגרורותיה.
יש המגדירים אהבה כקבוצת רגשות וחוויות הקשורות לתחושה של חיבה עזה כלפי ישות אחרת. האהבה מאופיינת בגעגועים ובחיפוש אחר קרבת הנאהב. האוהב דואג לנאהב ומבקש את טובתו. אהבות רבות נועדו לכשלון ונסתיימו בטרגדיות, אף אם היה להן מימוש זמני. פסיכולוגים אומרים שבאהבה הרומנטית מרכיב הדמיון והפנטזיה חזק מאד והקנאה היא מוטיב מרכזי. האהבה הרומנטית כרוכה בסערות ובטלטלות רגשיות, ולא כלולה בה חיבה במובן של כדאיות או תועלתיות. הפסיכולוג אריק פרום אומר שבאהבה מצוי הדחף המשמעותי ביותר אצל האדם להתאחד עם הזולת.פרום קובע שהאהבה היא פתרון אידיאלי לתופעת "הבדילות הקיומית שהאדם חווה בחייו".
מוטת כנפיה של האהבה בשירת חיים ספטי רחבה ככיפת השמים, גַּרְמֵי הטבע נוטלים בה חלק. היא אחד מהיסודות המרכיבים את ההוויה האנושית- כמו האש והמים. זו אהבה גלויה, אהבה של צהרי יום, של תשוקה בשרית. אהבה כבשיר השירים:"תִּשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהָ חֲשׁוּקָה בַּדּוֹדים"{"וְאָנוּ אֲדֻמִּים ",עמ' 39}.
השיר "צָהֳרֵי הַיּוֹם לִתְשׁוּקָתִי" {עמ' 25} מהווה מעין מניפסט,הצהרת האהבה על פי חיים ספטי. "צָהֳרֵי הַיּוֹם לַתְשׁוּקָה הַחֲבוּיָה, לָרֹגַע הַמְדֻמֶּה, לִקְרִיאַת הָאֵשׁ... עֵין הַשֶּׁמֶשׁ לְבִטְנֵנוּ לַחֲלָצֵינוּ לִירֵכֵינוּ לִתְנוּעוֹתֵינוּ לִתְהוּדַת הָאֵשׁ בֵּינוֹת לַקִּירוֹת/ שְׂפַת הַשֶּׁמֶשׁ לְהִתְעַלְּסֻיּוֹתֵינוּ, לִתְנוּדוֹת הַלֶּהָבוֹת/ מַלְּבּוּשֵׁי הַשָּׂפָה הַבְּרוּרָה, הַגְּלוּיָה, לְמַעֲרֻמֵּינוּ/ שְׂפַת הָאֵשׁ לָאֵשׁ, שְׂפַת הַפְּרָחִים לְגַנֵּנוּ".
על פי הדרמטיות של המילים, לכאורה זו אהבה גדולה מהחיים. הלא זה טבעה של האהבה הרומנטית, על יצריה ותשוקותיה. סף הריגוש שלה מטפס במעלה הליבידו, אך- עד מתי?. הפסיכולוג הקוגניטיבי רוברט סטרנברג מאונ' ייל פיתח מודל בשם "המודל המשולש". הוא מניח ששלושה הם מרכיבי האהבה הרומנטית: האינטימיות, שהיא המרכיב הרגשי; התשוקה היא המרכיב הָהַנָעָתִּי והמחויבות - שהיא המרכיב הַהַכָּרָתִי. אם שלושת הגורמים מתקיימים, כי אז זו האהבה מושלמת. שפת השיר של ספטי, על פי נדודיה בין חַוַקֵי סולם הרגשות, היא שפתה של האהבה המושלמת,כלומר הרומנטית .הארוטיקה שלטת בתאורי האהבה ,על גבול מַזְמוּטֵי עֲגָבִים. "סוֹבֶבֶת בְּמַעְגְּלֵי הַבְּשָׂרִים/ גֶּחָלִים וְאֵשׁ סָבִיב לָהּ... שַׁקְעִינִי בְּגוּפֵךְ חֲשׁוּקָה בַּגַנִּים/ לוֹחֶכֶת גּוּפִי נָחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי" {"וְאָנוּ אֲדֻמִּים", עמ' 39}. השיר החזק בשלב זה של האהבה הרגשית הוא הפואמה "מְרַחֶפֶת אַתְּ בְּעַרְפִלִית אַהֲבָתִי הַנִּשְׂרֶפֶת" {עמ' 50}. השיר אימז'יסטי בחלקו, כאשר בשלב מסוים הליריקה גוברת. תמונת הלשון מציגה דימויים ויזואליים. "אַיֶּלֶת-בָּר בְּיַעֲרוֹת זִכְרוֹנִי/ עֲצֵי תְּשׁוּקָתִי עוֹדָם בְּגַנֵּךְ/ צְבָאֵי עֵינַי מִנַּחַל פָּנַיִךְ... עַנְנֵי הַתְּשׁוּקָה בְּנַפְשִׁי אוֹגְרִים גְּבִישַׁיִךְ/ נְחָלַיִךְ זוֹרְמִים בְּעַרְבוֹת דִּמְיוֹנִי// מַחְשְׁבוֹתַי נְשָׂאוּךְ אֶל מִטַּת הָאֲהָבִים". אידיליה איננה רק שיר סיפורי פסטורלי אלא גם מצב נפשי נזיל - בו נמצאת האהבה.אך כמה זמן יכול אדם לשהות במים? כמה יכול הדג ביבשה? רגע הַשֶׁבֶר הוא רגע השיא של האידיליה. גדול כאבו של הצד הדחוי: אמנם: "אוֹרִי וְלֵילִי הִשִּׁיקוּ כְּנָפַיִךְ בְּלִבִּי/ אַרְצִי נָשְׁקָה שְׁפָתַיִךְ בְּאֹ פֶק נַפְשִׁי", אבל,ומיד: "בְּמֵיטַב מַחְשׂוֹפַיִךְ בָּאת אֵלַי/ וּבְמֵיטַב מַלְבּוּשַׁיִךְ נִפְרַדְתְּ מֵעָלַי/ בַּת תַּנִּינִים וּנְסִיכָה תַּמָּה/ סוֹעֶרֶת וּשְׁלֵוָה". השימוש באוקסימורונים פורשׂ לִפְנֵי הקורא את עומק התחושה האמביוולנטית של המשורר {כעס וגעגוע, זכרון ובחילה} ביחס לאהובתו הכזבנית. כאן מתחיל שלב ההתפכחות אצל המשורר האוהב, תחילה בזליגה אטית על ידי אמירה לעומתית ולבסוף בפרץ רגשות עז, המשורר מטיח האשמות על כחש והעמדת פנים: "אוֹהֶבֶת לִכְאוֹרָה ... פָּנַיִךְ כִּבְיָכוֹל אֵלַי וְעֵינַיךְ מִמֶּנִּי וְהָלְאָה//... נְקִיָּה... וּמֵעָווֹן// הָאֵשׁ שֶׁבְּלִבִּי מֵאֲחוֹרַיִךְ// נַפְשֵׁךְ נְקִיָּה, וְנַפְשִׁי בָּאַהֲבָה". ועוד אמצעי אמנותי שכיח: הַאֲנָשָה, בעזרתה המשורר הופך את האהבה לישות אנושית וּבִשְׁמָה הוא מצליף באהובתו: {האהבה} "מְטִיחָה בָּך אָשָׁם// זוֹעֶמֶת בְּאֵין קוֹל, עֲצוּרַת חֲרוֹן עַל הַעֲמָדַת פָּנַיִךְ". הבית האחרון בשיר משקף את כל סולם הרגשות והטלטלה שעובר המשורר, החל מההתאהבות ועד למפח הנפש, בהכרה כי "... פָּנַיִךְ צְלָלִים שֶׁל כַּחַש// פָּנִים אֲחֵרוֹת לָךְ, לְשׁוֹנֵךְ רְמִיָּה/ רֵיק מֵרֶגֶש-אֵלַי לִבֵּךְ/ פִּתְאוֹם הוֹתַרְתִינִי לְבַדִּי אֶל מוּל מְנִיפַת תְּשׁוּקוֹתַי/ וְרִגְשׁוֹתַי נַחַל אַכְזָב" {"מָסַךְ פָּנַיִךְ", עמ' 37}. כמה יפה הדימוי: אדם עומד לבדו מול מניפת תשוקותיו. בשיר זה מופיעה השורה "עִוֵּר וְשׁוֹטֶה הוֹבַלְתִּינִי כִּרְצוֹנֵךְ בִּנְתִיבֵי תּוֹעַלְתֵּךְ". בזה המשורר מניח כי ל"אהובתו" היה כדאי והיא הפיקה תועלת בזמן ששהתה לצידו, ולכל היותר היה לה רגש חיבה כלפיו.
הבית האחרון בפואמה מסכם את גלגולי "האהבה הלבנה" על פי חיים ספטי. יש לציין שבשום שיר השפה אינה גולשת מתחת לחגורה, במינוח המקובל של אברי הגוף ועם זאת הקורא מוצף בארוטיקה חושנית, רבת דמיון ואסתטית:
אֵלַיִךְ הִתְאַוֵּיתִי בִּתְשׁוּקָה עֲתִירָה, הֲמוּמָה,
עוֹרֵךְ לָכַד עֵינַי בְּצִלְצְלֵי פִּתּוּיִים,
שָׁדַיִךְ-אֲגַמִּים הֶעֱרִיתִי אֶל עֵינַי,
תְּשׁוּקָה סוֹחֶפֶת, בְּרָקִית, רֵאשִׁית אַהֲבָתִי אֵלַיִךְ ,
אַהֲבָה דָּרְכָה בְּנַפְשִׁי בִּסְעֹר יָמֵינוּ
כָּמַהְתִּי וְלֹא רָוִיתִי, עֲצֵי יַעֲרִי הוֹתַרְתְּ צְמֵאִים,
נִסְחַפְתִּי אֵלַיִךְ וְאַתְּ הִצַּבְתְּ הַסֶּכֶר,
אֶת הָאֵשׁ בְּאִבָּהּ כִּבִּית, לַשָּׁוְא צַדְנוּ אַיָּלָה וְאַרְיֵה,
יֵין אַהֲבָתֵנוּ אַרְצָה שָׁפַכְתְּ,
וּמִלּוֹת הַהִצְטַדְּקוּת בְּפִיךְ הִלְבִּינוּ.
האהבה הלבנה היא אהבה שמימית טהורה, היא הירח, אבל בני אדם מתלקחים בשמש בתשוקה. "וּבַמֶּה תַּעֲמֹד הָאַהֲבָה הַטְּהוֹרָה בִּפְנֵי הַמַּרְאָה הָעֵירֻמָּה// הִיא לָרוֹם וְהֵם לַבְּשָׂרִים// הִיא לַלְּבָנָה וְהֵם לַחֲמָּה// הִיא בִּמְצוּלוֹת הַלֵּב וְהֵם עַל פְּנֵי הַגַּלִּים// {"וְאֵיךְ תַּעֲמֹד הָאַהֲבָה הַלְּבָנָה", עמ' 14}.
הפואטיקה של חיים ספטי אינה מסתפקת באינטימי ופורצת מעבר לו. אושר, אידיליה של אושר - אינם מצע מספיק על מנת להכיל את היקף הגיגיו וריגושיו ואת תנופת לשונו. על כן... "נֶחְשַׁקְתְּ עַד צַעַר" {עמ' 18} והוא... "כְּשִׁמְשׁוֹן- דְּלִילָה עַד מָתַי תְּעַנִּי אוֹתִי" {עמ' 20}- ויש בו "צֶלֶם נָחָש" {עמ' 22} והדמות הנמענת
כְּ-אַתְּ ..."אָפְקֵךְ הַלֹּא-מֻשָּׂג" { עמ' 27}.חיים ספטי דָּבֵק בחלקו בזרם הרומנטי בספרות . מעיקריו- הדגשת הרגש, הדמיון,המסתורי; אהבה ושנאה,אמת ושקר, חירות ולאום,התרפקות על העבר, הגנה על האשה חסרת הזכויות : "מַשָּׂא צְבִיעוּת בֶּן דּוֹרוֹת מֻטְבָּע בַּחֲזִיָּתֵךְ// מִינִיּוּתֵךְ הָיְתָה לְנוֹשֵׂא אָסוּר// דּוֹרוֹת הָיוּ לִי פָּנִים אֵלַיִךְ בְּמִטָּתֵנוּ" {עמ' 49}- . רבת פנים אהבתו של המשורר: פעם הוא חומל ופעם תוקף ומאשים, אך לרוב "כּוֹשֵׁל בְּאַהֲבָה אֲבוּדָה// כְּצִפּוֹר נִשְׂרֶפֶת הָלַכְתְּ מִמֶּנִּי" {עמ' 31}. כאשר הקורא יוצא מהשער "האהבה הלבנה" אל הספר בכללו, הוא עשוי להרגיש טלטלה, כמי שנשפך לתוך אוקיינוס מילים חדש.אין כמעט נושאים שחומקים מהמניפה של חיים ספטי. בשירי השער השלישי, "ניחוח אמריקאי", מצאתי יותר נביא זעם ותוכחה מאשר נביא נחמה.
לספר 190 עמודים. הוא מרגש באופן שִׂכְלִי. בכל שיר נתון המשורר בוחן וממשש את הוויתו.וזוהי ליריקה צרופה. עושר הלשון מרתק לקריאה. אבל
גודש השירים באכסניה אחת לפעמים מפחית מהַהִפָּעַלוּת של הקורא ומהחד- פעמיות של אמירות מקוריות ומעניינות- כפי שכל יצירה נצפית להיות כזו.
יעקב אלג'ם
