מאמר:
על שכול וזיכרון/ עמוס אריכא
ספר חדש של הסופר אבי ולנטין "בסתר כנפיים" הופיע בימים אלה (הוצאת "מטר" ת"א, בעריכת הסופר יותם ראובני). זהו ספרו החמישי של אבי ולנטין והטוב מכולם. טוב במידה כזו שאני ממליץ לכל אוהב קריאה לא להחמיץ את החוויה של קריאת הספר החשוב והרגיש הזה. למרות הנושא שהוא עוסק בו, שכול וזיכרון מדובר בסיפור עלילתי שנכתב בהשראת דמותו של נער ישראלי שיכבוש לבבות וייחרת בזיכרון. הנער הוא מולי שבעת קורס צוללים צלל צלילה אחת יותר מדי ולא חזר ממנה.
אבי ולנטין שכבר קנה לעצמו קהל קוראים משלו הוא צאצא לאחת המשפחות הראשונות ברמת השרון. בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת החל לפלס דרכו בעולם המלים כעיתונאי-חוקר שקנה לעצמו שם כסופרו של עיתון "הארץ" העוסק בכיסוי העולם הפלילי. בתחום זה צבר מידע רב ונמנה עם העיתונאים שטענו כבר אז כי בישראל מתקיים פשע מאורגן המסכן את ביטחון האזרחים, וזאת בניגוד לתפישה המשטרתית הרשמית שהתכחשה למציאות כפי שהזמן הוכיח. כעבור שנים החליט לנסות כוחו בכתיבה ספרותית.
ספרו הראשון היה הרומן "אמת אבודה" ( 1984- הוצאת כינרת) שהתקשר ישירות עם עברו בחישוף הפשע המאורגן. כבר ברומן זה ניכרו יסודות של ריאליסטן שמיזג בתנופת כתיבתו שפה בהירה בגובה העיניים שלא השתנתה גם בספריו הבאים: "שהיד" (1989 – הוצאת עם עובד), שעל-פי מיטב ידיעתי היה בעל "הנגיעה הספרותית" הראשונה בנושא האינתיפאדה ודמות השהיד מככבת בו, "מלאכים שחורים" (1991 – הוצאת כתר, ירושלים) רומן על רקע העולם "התחתון", ו"שקרים שסיפרתי לעצמי" (1999- ספרי חמד, ידיעות אחרונות), רומן החודר לעולמה של צעירה המתמודדת עם בולימיה.
ועכשיו הנה בא ספרו החדש "בסתר כנפיים" שהוא בגדר תופעה מקורית מעניינת גם מבחינת איכות המבנה החכם של היצירה הזאת המצטיינת גם בלשון ספרותית גמישה ונבלעת בעיני הקורא. ולנטין מוכיח בספרו העלילתי החדש הזה כי זכה בקפיצת מדרגה משמעותית כסופר. אני מאמין כי בספר זה נחשף ולנטין כיוצרר ראוי לתשומת-לב מיוחדת של אותם מבקרים שנעלו עצמם בזירה מצומצמת של יוצרים אחדים. על אלה להרחיב מעגלם מול ספר איכותי כזה שהופעתו נחשבת גם כצל"ש להוצאת הספרים "מטר".
בספרו "בסתר כנפיים" מפעיל ולנטין בדמות המספר (הנקרא "יואב") פריטה כה עדינה על מיתרים רגישים בנפש הקורא, עד שזו הופכת לחוויה עוצרת-נשימה בהודה, כמעט כמו בהאזנה לצלילי יצירה מוסיקלית ההופכים זיכרון של שכול כה-בוער לתחושה שהנער, מולי (קיצור ממשה) אחיו הצעיר של המספר שנעקר מקרבנו לפני יותר מארבעים שנה הוא עדיין חי וקיים לתמיד. אם נאמר ביהדות "ה' נתן ה' לקח", כי אז אחיו הבכור של מולי, המבוגר ממנו בחמש שנים כמו לפת את זרועו של הבורא ועצר בעדו כאומר, עד כאן.
מכאן ואילך מולי לכאורה הנער בן העשרים שמת בצלילת אימונים לילית בנמל חיפה, כשנה לאחר מלחמת יום הכפורים, עדיין לא השלים ריחופו לפנתיאון הנערים שלנו – כי אחיו החי דבק בו ואיננו מרפה ממנו; מחזירו לקורא כנער ארץ-ישראלי שהתגבר באמצעות אחיו על ההשכחה, זו התופעה המעצימה את תחושת השכול בקרב החיים כל עוד הם עצמם לא הגיעו כיד הגורל לתחנתם האחרונה. באמצעות ספר זה מולי ישאר גם מול עיני קוראים בדורות הבאים.
כמו במעשה קסם חושף ולנטין ביד-אמן את שובו של האח מעבר לקלעים האפלים לקדמת בימת החיים. הוא עושה זאת מעשה אח אוהב באמצעות המשותף לשניהם והדומה ולעתים אף השונה. הוא מצליח להעניק למולי שייכות לכולנו, לכל אותם השותפים במשפחת השכול. אותה משפחה שאיבדה בנים, אחים, בעלים ואבות כה-צעירים. צריך לפעמים לדעת לאהוב את אלה שהלכו יותר משאנחנו אוהבים את עצמנו, כך מבטא למעשה הטקסט הדק כאריג רך שהמגע אתו מעביר צמרמורת. אבי ולנטין שייך לאלה המדברים בשמם של אותם שנותרו מאחור.
המבקש לאתר את מקור ההשראה לתיאוריים הכה-מיוחדים ברכותם של ספר זה, ייתן דעתו לציטוט שמובא כפתיח ל"בסתר כנפיים" ונלקח מהנובלה "מינוטאור" של בנימין תמוז. באותו קטע שנועד לקרב את היצירה לעין ולב הקוראים כתב תמוז: "מה זה מוסיקה, בעצם? זה דיבור. אבל הקומפוזיטור איננו מדבר במלים אלא בסמלים: כמו אילם שמדבר בתנועות ידיים..."
המוסיקה היא מוטיב מרכזי ועשיר עד מאד בעיצובו של סיפור זה החודר לתוכנו ואיננו מרפה. הצלילים מעולם המוסיקה הקלאסיקה ועד למוסיקה היוונית הים תיכונית, הופכים מנגד עינינו לעמוד שדרה שני בעלילת שחזור דמותו של מולי, החוזר ומתייצב כחי בידי אחיו יואב המספר את סיפורו.
עולם הצלילים מוכן תמיד לחבק את מי שרוצה להיות מחובק. הצלילים הופכים לקשר עז בין האחים והם בין שהם קלאסיים בין שהם "עממיים" הם כאזיקים האוזקים אותם לאדם אחד ואין להפריד ביניהם. האח המבוגר, יואב המספר הראשי, משתף את קוראיו ברבדים הדקים ביותר של ברית החברות ההדוקה הזאת בינו לבין אחיו הצעיר שמנסה להידמות לו; אחיו איננו רק עיתונאי שהצלחתו המקצועית משמשת מקור השראה לאח, אלא גם עובדת היותו קצין קשר בצה"ל, איש מילואים בחיל השריון.
דרכו הברורה של יואב נתפשה אצל מולי כדוגמה וכבר טרם גיוסו מולי בן השמונה-עשרה מנסה למדוד את יכולותיו מול אלה של אחיו והוא מתנדב לחיל הים ומוצב כימאי בסטי"ל וחולם בעתיד על לימודי פסיכולוגיה וביולוגיה, מקצועות שאהב, תוך שהוא מתמודד יום אחרי יום עם חולשה פיזית שמציקה לו הנובעת מסיבוכי קוצר-נשימה. התקלה הבריאותית הזאת שהוא מסתיר מאלצת אותו לשמור בכיסו על משאף, למקרה הצורך.
מסתבר כי השירות הצבאי המפרך הופך את הנער הצנוע מרמת השרון לגבר המתמודד היטב עם הדרישות הקשות הנתבעות בסטי"ל. הוא גם משתתף במבצעי שיוט מורכבים הרחק מגבולות הארץ לפני, בעת ולאחרי מלחמת יום הכיפורים, תוך שהוא משמש בתפקיד כוון הזוכה גם בתעודה הצטיינות על תפקודו המעולה. על רקע זה מצ'פרים אותו בשליחתו לקורס צוללנים.
המכתבים המוחלפים בן האחים מסייעים למולי, לשתף את אחיו הבכור במבוכותיו המאפיינות את גיל ההתבשלות. בפגישותיהם מעת לעת הם מקדישים מזמנם המשותף גם להאזין למוסיקה. בדממה. מתוך שתיקה, תוך לגימת משקה. יותר מאוחר כשיבוא האח ויחזור להפוך בזיכרונותיו, תהיינה אותן שעות כאבני דרך בהחייאת דמותו של האח, מבלי להגזים, מבלי להעניק לו שיעור-קומה מעל להיותו לתמיד צעיר בן עשרים שידע לאהוב גם משחק והצטיין בשחייה ובקליעה והיה מוקף תמיד בחבריו.
גם חוף הים שלנו הנמצא במרחק קילומטרים אחדים מבית המשפחה, הופך נחלה לנערי רמת השרון. הים המשתרע עד קו האופק מתמיד היה ממלכה אהובה על האחים. לימים יחבר הבכור את ארץ אהבתו זו לארץ ים-תיכונית נוספת – יוון. יותר נכון האיים שאין כמותם להוד.
ולנטין מחבר את הארץ הקטנה הזאת שלנו לחיבתו העמוקה לגן העדן היווני, ארץ האיים המדהימים ביופיים הנדיר. ארץ שנדמית כאילו בורא עולם בחר בה. זהו חבל עולם ששימש ארצם של הפילוסופים ואנשי הספרות הדגולים. ארצם של הטרובדורים בני זמננו שפריטה על המיתרים היא נוסחת ביטוי של מיליוני מעריצים, לפעמים איש בדרכו איש בפינתו האינטימית, ולעתים ביחד המוסיף לחוויה ממד מיסטי.
המספר מסתייע בעת שהוא מעצב בנאמנות את דמות האח הצעיר שעתיד למצוא את מותו בים, בעדויות חבריו מימי נערותו ברמת השרון ובחבריו מחיל הים ואלה שהיו אתו בקורס הצוללים ומסייעים גם בפתרון תעלומת הצלילה האחרונה והקטלנית. הוא נעזר גם ברחשי-לב של נערות שחיבבו את מולי וחברו אליו באותה עוצמת יפי סגולתו לתקשר ולחשוף יכולות של צעיר להיסחף בנתיב אוהבים. אלה, הצעירים והצעירות מספרים על חייו ומותו של מולי כפי שכל אחד הכיר אותו, מזווית אישית.
נסחפתי עם זרימת הסיפור אולי גם בשל העובדה שהתוודעתי לשכול משחר ילדותי בארץ. נערים וצעירים שילמו בחייהם לאורך הדרך להשגת קוממיות, אירוע שנתפש כיום אצל הצעירים בני הדורות האחרונים כמשהו בנאלי. עוד לא מלאו לי ארבע-עשרה כשפרצה מלחמת הקוממיות שנמשכה זמן רב וגבתה קורבנות באלפיהם מקרב הלוחמים הצעירים. השכול התנשא בחיינו כנד מים שמתגבה עוד ועוד ומסרב בעקשנות מוזרה להישבר. בין הנופלים היו בנים של חבריו היוצרים של אבי. הידיעות המרות השיגו אותנו בזו אחר זו, אינן פוסחות. אני זוכר את אבי בשתיקותיו הארוכות, כמו האבל הכבד שעטף את כולנו בכאב שקשה לבטאו, לעולם לא ירפה.
אחדים מהיוצרים השכולים אף נרתמו להנציח את הבנים. המשורר ראובן גרוסמן שהמיר שם משפחתו ב-אבינועם, על-שם בכורו נועם שנפל בארבעים ושמונה בהיותו בן עשרים ואחת, העלה תרומה משמעותית לארון ספרי הנופלים עם סדרת הספרים הנודעים שערך בשם "גווילי אש" והופקו בהוצאת משרד הביטחון.
לא ארחיב ביריעה הזאת פרט לציון אחד משיאי ספרות הזיכרון שבא לעולם זמן קצר לאחר המלחמה. היה זה כאשר התפרסם ספרו של משה שמיר "במו ידידו -פרקי אליק" (1951), שנכתב על אחיו אליק (אליהו) איש הפלמ"ח שנהרג בתחילת מלחמת העצמאות. הספר הזה נחשב עד היום לאחד מספריו המעולים של משה שמיר; נכס לאומי שכמו העלה את ספרות המלחמה שלנו בדרגה מעל לספרי זיכרון שרבים מהם נותרים על מדפי הארונות של הזיכרון הקולקטיבי.
מצאתי לחובה להזכיר ספר זה של שמיר מפני שחלפו מאז פרסומו ששים ושש שנים וכיום אפשר להיווכח כיצד נמתח מאותה נקודת זמן קו ישר וברור ליצירתו העכשווית של אבי ולנטין המבכה את מות אחיו מולי ביכולת ספרותית שמתמודדת היטב עם מרחב כישרונו של שמיר.
ספרו של משה שמיר נפתח במשפט שהפך לאחד הידועים ביותר בתולדות הספרות העברית: "אליק נולד מהים". הפרשנות הרחבה שניתנה למלים האלה היתה כי משה שמיר התכוון במשפט הלירי הזה להדגיש את צבריותו של אחיו. לעומת פרשנות זו מצויים הטוענים כי שמיר היה לא פחות יהודי מבן דורו חנוך ברטוב שנודע כמי שמחובר באדיקות לשורשיו היהודים, והיו שאף הגדילו כי שמיר עצמו התכוון לומר כי אלי היה תל-אביבי בכל מאודו והים היה חלק חשוב במסכת חייו הקצרה.
לכשעצמי אני סבור כי שתי הפרשנויות האלה אינן סותרות והן משלימות זו את זו. אנחנו שנולדנו בתל-אביב בין הדיונות שלאורך חוף הים כמו הוטבלנו מיד לאחר לידתנו במי הים המלוחים, ואילו באשר לקשרים שלנו עם שורשי היהדות של ההורים, ינק כל אחד איש כמידתו וצרכיו. אבל חולות רצועת חוף הים שהוגדרו בפיו של בנימין תמוז "חולות הזהב" (כשם קובץ סיפוריו משנת 1950), היו תבל לעצמה, כהמשך לאיים היווניים הטובלים במי אותו ים, בהם נהג המספר ולנטין לשהות מעת לעת בכדי לכתוב בחיק נופים כה מרהיבים בשלוותם המיתולוגית. יתכן ושם באווירה המאפשרת ליוצר להתייחד עם עצמו הוא יילד מחדש את מולי, בשם ההורים והאחות השכולים.
ומולי כאמור אהב את הים. אפשר היה להתחיל את סיפורו בעובדה שבשונה מאליק אחיו הצעיר של משה שמיר מולי אחיו הצעיר של המספר ולנטין שאהב את הים משחר ילדותו גם מצא את מותו בים בצלילה אחת מיותרת.
זמן-מה לאחר שהתחיל מולי לצלול במסגרת קורס הצוללים הוא חש כי הוא יתקשה להשלים אותו. נראה כי מצוקת הנשימה שלו גרמה לו לבקש ממפקד הקורס להחזירו לספינתו. המפקד שלמד להעריכו הפציר בו לשקול מחדש את בקשתו. בלילה מולי יצא לצלילת בדיקת קוער נחתת עם בן זוג שחבל קישר ביניהם על-פי הכללים. הנהוגים בצלילות אימון ליליות.
מהצלילה הזאת יצא שלם בן זוגו של מולי. ניסיונותיו של המספר לברר נסיבות מותו של אחיו לא עלו יפה למרות שהגיע לבחינת תחקיר הבדיקה של חיל הים. התחושה של ולנטין היתה כי מדובר בחקירה שטחית שאינה שלמה ואין בה תשובות לשאלות נוקבות. כחוקר מומחה התעוררה בקרבו מועקה שהתמונה העולה מדפי התיק איננה מסבירה מי חתך את החבל המקשר בין שני הצוללים ומה גרם לצולל בן זוגו של מולי לצוף חי ולהשאיר בתחתית הים את גופתו של מולי.
ניסיונו של המספר לחשוף בכוחות עצמו את החסר בתיק החקירה מקנה לפתע לסיפור המצועף בהילה קסומה, תפניה הגולשת כמעט למציאות של עיתונאי חוקר והפעם של טרגדיה שאירעה בחצרו.
עלי להימנע מלחשוף את התפניות של הסיפור הכתוב כתכליל (פרטיטורה) סוחף של יצירה מוסיקלית אך התווים שלה הם מסימניה המובהקים של כתיבה כובשת. אין ספק כי המבנה המקורי והיפהפה של הפסיפס החכם ממנו מורכב הסיפור, מעבר לשורש הטראגי האישי, הופך ליצירה ערכית שראויה לשבחים והערכה עמוקה. היה זה יוסי שריד איש הספר והמנסח המעולה שלפני מותו קרא את כתב היד ופסק פסוקו הקולע: "לא התוודעתי לספרים הרבה שהם כל-כך ישראלים בהווייתם כספר הייחודי הזה".
