מאמר:
שירתה נצרפת בכאבה/ ניצן בש 
דורית ג'אן, 51, משוררת תל-אביבית. גדלה בשכונת עזרא בתל-אביב כבת זקונים למשפחה מרובת ילדים, ממוצא עירקי. בצעירותה התחנכה בחינוך החרדי. למרות זאת ולמרות חינוכו הקפדני של אביה ( מנטליות שהביא עימו מעירק) התגייסה לצה"ל. נישאה בגיל 20, אם לשניים וסבתא לאחד.
בגיל 38 נתגלה גידול בראשה. היא עברה ניתוח, ממנו נותרה אצלה פגיעה עצבית שמלווה בכאבים כרוניים ולקות ראיה חמורה. וכן פגיעה נפשית.במהלך השנים הבאות, נאלצה לשהות חלק ניכר במיטה, שהיא מלווה בכאביה .
לפני כשלוש שנים החלה לכתוב שירים. בהתחלה שירים ארוטיים, שירי אהבה, משפחה, נוף ילדותה ואח"כ שירת כאב. בשירת הכאב הרשתה לעצמה להיחשף ולהציף את כאביה הפיזיים והנפשיים.
לדידה, חלק מכתיבת השירה היא חוויה מיסטית. בראיון לרדיו קול רמלה, ב: 14/5/16 (youtube. Com) היא מתארת את כתיבתה כנובעת מתוך כאביה. במהלך הלילה השחור והשקט. אז היא עוברת חוויה שמתוכה, בוקע שיר. היא לא מתעקשת לכתוב, אלא מחכה למוזה שפוקדת אותה מעת לעת. כתיבתה , לדבריה, נובעת מצורך כפוי לכתוב את כאביה. הנבירה בכאב מחייה אותה מחדש, לדבריה. שיריה, אכן נעים בתוך מעגליות של כאב והרפיה, רצון למות ורצון לחיות. ההתעסקות הבלתי פוסקת בכאב לא מאפשרת, למעשה, להירפא ממנו. וזה אכן מתבטא בשיריה.
דורית ג'אן כותבת כמעט תמיד בגוף ראשון . היא דוגלת בפשטות ובהירות. במאמרה 'שירה אינה יהירות' (אתר 'בכיוון הרוח' – bkuovnhroh1.com), היא גורסת שמשורר צריך להיות בעל שאר רוח וכי אינו צריך להיצמד לכללים ולעובדות, כפי שלעיתים מכתיבה הכתיבה האקדמית. כמי שלא רק דורשת, אלא גם מקיימת, דורית ג'אן לא למדה כתיבה בסדנאות או באוניברסיטה ( הארץ- מאמר מפי שלומית אסיף ). מבחינתה, הכללים היחידים לכתיבת שירה טובה הם: אמינות, בהירות ופשטות, מעוף, דמיון ומקוריות החייבים להיות מגובים באיכות. השיר צריך להיות בהיר ופשוט, ברור ומובן לאחרון הרוכלים בשוק. לא צריך לחקור למה התכוון המשורר.
בניית השיר, לדבריה , מעבירה מסר חד וברור ועליו מעט "בשר",. שתיים שלוש דוגמאות, הרחבה קצרה ואז פאנץ' של שורה או מילה מטלטלת. היא מזדהה עם דברי המשורר נתן אלתרמן: "אבן הבוחן האמיתי של השיר, הוא האמת הסובייקטיבית שגוררת אחריה את האמונה של הקורא – אותה הבנה רגשית, אותו הד חיים החוזר ונשנה בלב הקורא." וכן עם הגדרתה של המשוררת אמילי דיקנסון: "אם אני קוראת ספר ומרגישה כפור בכל גופי עד כי שום אש לא תוכל לחממני, אני יודעת שזהו שיר."
נתקלתי בשירתה של דורית ג'אן, בפייסבוק. ישירותה וזמינותה לקוראים , הן בתדירות העלאת השירים והן בתגובותיה המיידיות לקוראים, קנו אהדה בליבי. דורית ג'אן כותבת על הכל : משפחה. אהבה, ילדות, ארוטיקה, ושורשים אך מעל כולם בולטים שירי הכאב שלה ולכן בחרתי בשלושה מהם, מתוך ספרה 'עד מאה ועשרים שירים', שיצא בהוצאת ארגמן-מיטב ובו 183 עמודים.
בחרתי בשלושה שירים מתוך הספר: 'נפשי יוצאת אלי' (עמ' 118 בספר), 'שולחת יד אלי נפשה' (147) ו'ואחרי החושך' (70).
השיר 'נפשי יוצאת אלי' (118), כמו רוב שיריה של דורית ג'אן, כתוב בגוף ראשון. היא ספונה בחדרה, מוגף התריסים. קר לה. גם אם היא חשה קור פיזי, ברור שהיא סובלת מהיעדר חום אנושי בעטיה של בדידות. בבית השני היא כותבת:
"קר לי, קר לי
אין לי נוחם וחדרי מוגף
נשימתי המתקצרת
בדידות שתכסף."
זו 'סיטואציה תיאורית' שממחישה את מצבה של הכותבת, פיזית ונפשית, אך לא ברור עדיין אל מי היא ממוענת – האם היא קוראת לעזרה מהקורא או ממישהו אחר. גם בחינה על פי המודל של רומן יקובסון, לא מספקת בשלב הזה, לאחר שני הבתים הראשונים, את התשובה. ברור ההקשר, גם השדה ברור - דבריה שנאמרו. אך באין נמען, הצופן לא ברור בין המוען לנמען, מה גם שאין מגע ביניהם.
למרות הסיטואציה הברורה של ייאוש, אפלה, היעדר חום ובדידות, היא נאחזת בתקווה. בבית הראשון היא כותבת:
"נפשי יוצאת אלי
מתהומות קוראת לי
לבוא להיות/
ולא לחדול."
לכאורה, הבית הראשון היה צריך להיות השני ולהיפך, כאילו רוצה, מראש, להרגיע את קוראיה מפני החידלון האפשרי שעלול לקרות בעקבות הבית השני. ייאוש ותקווה שמעורבבים זה בזה. קוטביות בין חיים למוות שהיא נעה בתוכה. זו בחירתה. זהו חלק מ'חירות המשוררת', שמעדיפה כך לסדר את מילות שירתה.
בבית השלישי מתבהרת התמונה. היא מחכה למישהו ספציפי. היא לא סומכת על הגורל, או לחילופין, על הקורא האנונימי שיבוא לגאול אותה מבדידותה, אלא מצפה לאישה שאותו היא מכירה ואף את תגובתו הצפויה למצבה.
"תכף הוא יבוא ויאמר:
- ערב מהנה בחוץ
נצא אל המולת הרחוב
כי יש חיים, למות לא טוב."
הסיטואציה מתחלפת מ'תיאורית ' ל'עלילתית'. הקורא נדרך לנוכח ההתפתחות ומחכה לבאות. גם המודל הפונקציונאלי של רומן יקובסון הולך ומתקרב למימוש, לנוכח הופעתו הצפויה של
הנמען ומימוש הקשר. הקשר עומד להתממש בין המוענת שבבית השני ביטאה את מצבה הירוד ('פונקציה אמטיבית) לבין הנמען שעומד להיענות לקריאתה בבית השלישי (פונקציה קונאטיבית – ממריצה).
הבית הרביעי מפזר כל ספק. המשוררת בוחרת בחיים ולא רק בם, אלא בתשוקה ובמימושה:
"ואני אשיב לו כך
- קצתי ברחובות הומים
בשאון נשים פותות ובהמולת ילדים
בוא החייה אותי בין הסדינים."
המשוררת משלימה את המודל של יקובסןן, גם אם במחשבתה בלבד.
ניכרת בשיר הזה גישתה הישירה והבהירה למלאכת הכתיבה. היא אינה נזקקת ל'הפרות' משום סוג ואפילו לא לדימויים ומטאפורות. המסרים חובטים בבטנו של הקורא ללא "מתווכים". השיר נע על 'שדה סמנטי' אחיד, מתחילתו ועד סופו, ללא מטאפורות או דימויים. ישיר ובוטה. פשוט וחד.
דורית ג'אן, באחד הפוסטים שהעלתה בפייסבוק (11/1/16), מציינת ששאבה את הרעיון לשיר זה מן המקורות (שיר השירים, ה', 6): "פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר נפשי יצאה בדבר ולא מצאתיהו. קראתיו לא ענני." באותה נשימה היא מזכירה גם את זיגמונד פרויד, הפסיכו-אנלטיקן, שתורתו נשענת על הקיטוב שבין המוות לחיים, בין הארוס לתנאטוס. ובסיום, כך גם על פי פרויד, הליבידו – יצר התשוקה והחיים מנצח. שני אלה, המקורות והפסיכולוגיה, שזורים בשירתה, הן בשל הרקע הדתי שלה בעבר והן בשל בעיותיה הנפשיות בהווה.
בשיר 'שולחת יד אלי נפשה' (147), חוזרת המעגליות לאורך הקטבים של החיים והמוות. השיר הזה שונה מיתר שיריה בכך שנכתב בגוף שלישי, הגם שברור לקורא כי היא כותבת מכאביה. דורית ג'אן אומנם מאמינה שרק כתיבה בגוף ראשון מעניקה לשיר אמינות, אך גם כאן באים לידי ביטוי הכללים שמנחים אותה: אמינות, בהירות ופשטות, מעוף, דמיון ומקוריות. דורית ג'אן משאילה ביטוי אובדני 'לשלוח יד בנפש', לצורך המחשה של נבירה, תרתי משמע, בנפשה, כדי להירפא מפצעיה ומסבלה, כפי שיתברר בהמשך.
"שולחת יד אלי נפשה
ללטף פצעיה
לחבוש להגליד
את שדימם אתמול."
היא משתמשת במטאפורה של פציעה,חבישה והגלדת הפצעים, כדי לבטא את חומרת פגיעתה הנפשית. היא מנצלת את חירות המשורר לצורך שימוש במילים ובביטוי שמשמעותו הפוכה. היא שולחת ידה לחיים ולא למוות. הרפרור, הדונוטציה, הקונוטציה והאילוזיה חוברים יחד למשמעות שונה מהמקובל בטקסטים אחרים. כל השיר פרוש על שדה סמנטי אחיד כקונסיט, וכתוב בטכניקה של 'סיטוציה תיאורית'. היא ממשיכה בבית השני את הקו הזה:
"כך לעסות ברוך מלטף
את אשר ננטש
להשיב חיים חפצים
לנפש הצמאה, לאדמה החרבה.".
שוב חוזר השימוש במטאפורה, הפעם של אדמה חרבה שצמאה למים – לחיים. לכאורה יש כאן 'הפרה' מסוג של 'עודפות'. הבית הראשון חוזר באופן זהה כמעט בבית השני, גם אם במילים אחרות ובסיוע מטאפורה אחרת. אבל הרעיון והמסר אחידים – להשיב חיים לתחושת החידלון, באמצעות טיפול עצמי. אם ניעזר במודל הפנקציונלי של רומן יקובסון, המשוררת היא המוען וגם הנמען, המגע הוא מגע עצמי והקשר ביניהם מתממש מן המילה הראשונה של השיר ועד האחרונה.
בבית השלישי היא כבר מבטאת, לכל אורכו, את כמיהתה החד משמעית לחיים. אומנם גם בו, מופיע חששה מן המוות, אך ברורה העדפתה לחיים:
"שולחת יד אלי חיים
בריקוד עתיר היופי
של חיות, ללא כל דופי
שולחת יד אלי נפשה
לחיות! ולא כדי למות."
ואם לא היה ברור עד עכשיו, היא גם מפרשת את הביטוי 'שולחת יד אלי נפשה .... לחיות! ולא כדי למות." יש כאן שימוש ב'פונקציה מטאלשונית', על פי רומן יקובסון, כשהמשוררת מרגישה צורך להסביר את המשמעות האחרת של הביטוי. אומנם לא מקובל, לרוב, שמשורר יסביר את השימוש האחר במילותיו, בגוף השיר. אך כנראה היה לה חשוב להבהיר זאת לקוראיה, פן יטעו להבין כי רצונה למות. הרצון שלה להיות ברורה, פוגם לדעתי , הפעם, בדינמיקה של השיר. לדעתי לא היה צורך מצידה, להבהיר את כוונתה. היא הייתה ברורה גם כך. יחד עם זאת, ניכר כאן, כמו בשירה 'נפשי יוצאת אלי', כי חשוב לה להבהיר את בחירתה בחיים על פני המוות. ניכר הדבר, כפי שציינתי מקודם, בהפיכת מיקומם של הבתים הראשון לשני וההיפך בשירה 'נפשי יוצאת אלי'.
השיר 'ואחרי החושך' (70), בניגוד לקודמיו, כאן, נפתח וממשיך לכל אורכו, כמעט, בתקווה ובאופטימיות:
"עוד יבואה אור גדול
יעטוף כל נהי ומכאוב
כי האדם
לא לעמל יולד."
הנימה פילוסופית ופחות אישית מיתר שיריה של דורית ג'אן. היא נושאת בו 'אני מאמין' בגוף ראשון רבים:
"יגיה אור גדול
יחלחל
לתוך ימים
בנהרה ישטוף גופנו."
זהו טקסט עם גוון של תפילה דתית. פחות אישי ויותר אונברסלי. המשוררת מנצלת את חירותה לשימוש בקונספט של מילים ומשפטים שדומה כאילו לקוחים מטקסטים תנ"כיים:
"ברוך יהא האור הזה
ברוכה תהיה גם הילתו
שתעטוף גופנו
ושתאיר ימינו."
זו סיטואציה 'הגותית' שדורית ג'אן מציבה בה את עצמה לצורך העברת המסרים שלה. כמו ב'נפשי יוצאת אלי' , היא לא נזקקת לדימויים ומטאפורות. המסרים ישירים ובהירים לכל. לכן גם אמינים. לשיר יש אופי 'פורמליסטי'. המשוררת מעבירה את מסריה בדרכה ומאפשרת לקורא להבין את המסרים דרך כאבה האישי:
"ואם מוכה הוא ונחרף
קצובות לו
שעות החשיכה
ואחרי המחשך."
הרקע האישי של סבל ובדידות, כפי שעלה משיריה הקודמים, כאן ובכלל, הוא הטריגר לתפילתה והוא סולל את דרכה המיוחדת להביע את תקווותיה בשיר הנוכחי.
יש בשיר עומס מסוים של חזרה על דברים – 'עודפות' שהמשוררת משתמשת בה כדי להעצים את מסריה. יחד עם זאת, לדעתי, העודפות הזאת לא פגמה בשטף של השיר. אולי בגלל שכתבה את השיר בצורת תפילה, הקורא יכול לספוג עודפויות כאלה, כמקובל בטקסטים של תפילה.
הנימה הפילוסופית והסיגנון התפילתי מתעצמים בבית החמישי ובשישי:
"ידע יידע האדם
שאין הוא רק אורח
הנוטה ללון במחוזות תקווה
ואהבה ונחמה.
הוא דייר של קבע
שם יקבע את מושבו
ואחרי החושך והאור
ישובו תוהו וגם בוהו."
אלא שסופו של השיר, אינו כקודמיו. אם קודמיו הסתיימו בניצחון הארוס והחיים על המוות, כאן מתהפכת המגמה. השיר האופטימי לכל אורכו, מסתיים בנימה פסימית ופטליסטית. לא משנה מה יתכנן וכמה יקווה, בסופו של יום ' ישובו תוהו וגם בוהו'. השיר האופטימי הופך באמצעות שורת מחץ אחרונה, לשיר פסימי. בבחינת 'האדם מתכנן תכנונים ואלוהים צוחק מלמעלה'. השימוש
במונח התנ"כי 'תוהו ובוהו', שמוכר לכל אדם מפרק בריאת העולם של ספר בראשית, הופך גם לאחריתו של דבר. 'והארץ היתה תוהו ובוהו ... וחושך על פני תהום'. דורית ג'אן לא יכולה לחמוק מגורלה. בתוך תוכה היא יודעת שחייה ימשיכו להתנהל על המנעד שבין ייאוש לתקווה ובין חיים לחידלון.
נגעתי, אם כן, בשלושה שירים, שירי כאב, שסגנונם שונה. האחד: 'נפשי יוצאת אלי' – שיר אישי, בגוף ראשון. כתוב כסיטואציה תיאורית, בוטה וישיר ללא דימויים ומטאפורות. השני : 'שולחת יד אלי נפשה' – גם כן שיר אישי, אך נכתב באורח יוצא דופן בגוף שלישי, מתחיל כסיטואציה תיאורית והופך לסיטואציה עלילתית, עמוס מטאפורות. השלישי: 'ואחרי החושך', מקבל צורה של תפילה אישית. נטול מטאפורה ודימוי.
שלושה שירים שונים במבנה, אך שואבים את תוכנם ממצבה הפיזי והנפשי של המשוררת. למרות שונותם המבנית, הם חוסים תחת אותו רעיון. המאבק הקוטבי בנפשה של המשוררת, בין החיים והמוות. שירת כאב שלא סוטה מהרעיון המרכזי חרף הגיוון שבאופן אמירתו.
אסיים בשיר מאוחר של דורית ג'אן, שאינו מופיע בספרה ושאותו פירסמה בפייסבוק לפני זמן קצר (4/5/16) :
עיצבון
"עצב קטנטן
יבצבץ לו תמיד
על ראש שמחתי
יזכיר לי
ימים
אחרים
לעולם אותר
קצת נוגה
גם אם כל
מתיקות העולם
תוגש לשפתי."
• ניצן בש- סטודנטית להוראה בסמינר הקיבוצים בתל אביב.
