מאמר:
הכתיבה הוידויית של רחל / דורית שירה ג'אן


 הגישה שלי כלפי רחל המשוררת שונה ממרבית הגישות של החוקרים והקוראים את שירתה.
 רחל כותבת הרבה על סבלה ומצוקותיה, רחל בעיני, למרות קשייה וכאבה, הייתה אישה חזקה לאורך כל הדרך. כאב לא הופך אותך לרופס ומסכן. לרחל היה  חוזק פנימי שנתן לה כוחות להמשיך לחיות, להמשיך ליצור שירה גם במחיר של סבל רב .

רחל  הבינה  כי הסבל מבודד אותה ממרבית  החברה הסובבת אותה:
סְבִיבִי הִשְׁחִיר מֶרְחַב שָׂדוֹת
מֶרְחָב אִלֵּם;
הִרְחִיק שְׁבִילִי – שְׁבִילִי בּוֹדֵד,
שְׁבִילִי שׁוֹמֵם...
 מתוך השיר: "הלך נפש".

הכתיבה של רחל מביטה לכאב ולפחד בעיניים.  מעשה שרק אמיצים יכולים לו ולכן היא בחרה לכתוב כפי שכתבה. שירתה נכתבה מתוך עמדת חוזק. היכולת הזאת לחשוף את מסתרי הנפש באומץ כה רב הופכת אותה חזקה בעיניי. רחל לא כתבה כדי שירחמו עליה, וגם אם במידה מסויימת ביקשה הזדהות עם סבלה, הרי שכתיבתה המשובחת כל כך מעמידה את הכל בפרופורציות הנכונות. ונתנה לה מבע של כוח ולא של חולשה.
 היא מודעת לכך שהבדידות עשויה הייתה  להחליש אותה, אך היא נאבקת בעצמה להמשיך לשמור לעצמה את כחול השמים ואת אהבת החיים ולא להתמכר לסבל ולבדידות:

בִּבְדִידוּתִי הַגְּדוֹלָה, בְּדִידוּת חַיָה פְּצוּעָה
שָׁעוֹת עַל שָׁעוֹת אֶשְׁכַּב. אַחֲרִישׁ.
הַגּוֹרָל בָּצַר בְּכַרְמִי אַף עוֹלֵלוֹת לֹא הוֹתִיר.
אַךְ הַלֵּב הַנִּכְנָע סָלַח.
אִם הַיָּמִים הָאֵלֶּה אַחֲרוֹנֵי יָמַי הֵם –
אֱהִי-נָא שְׁקֵטָה,
לְבַל יַדְלִיחַ מִרְיִי אֶת כָּחֳלוֹ הַשָּׁקֵט
שֶׁל שַׁחַק – רֵעִי מֵאָז.
 מתוך השיר: "בבדידותי הגדולה"

כתיבתה לא נועדה ליצור סחיטה אמוציונלית אצל הקוראים. רחל לא נהגה כך וגם לא כיוונה לכך. שנותיה האחרונות של רחל אשר נסובו סביב מחלתה וכאב הבדידות היו אכן קשות מאוד. אבל היא כתבה את עצמה ואת חייה בעוצמה.
וגם בשנותיה האחרונות בתל אביב (ברחוב בוגרשוב 55) בשיא סבלה, היא מנחמת את עצמה בתוך השירה הוידויית של כאב וסבל, להמשיך להאמין בטוב, להאמין שהברכה עוד תגיע אליה. היא שומעת בתוך הסבל את "נגינת הנחמות". הנה השורות:

הַכֹּל מְבֹרָךְ, לַכֹּל נְגִינַת נֶחָמוֹת,
בַּכֹּל רְמָזִים טְמִירִים, וְהַכֹּל יִסְכֹּן
לַחֲרֹז עַל חוּטָיו אַלְמֻגֵּי הַמִּלִּים הַנָּאווֹת.
כְּיַד הַדִּמְיוֹן.
 מתוך השיר: "ששונות זעירים"

כרחל המשוררת גם אני כותבת כתיבה וידויית. שירת הכאב והנפש שלי שואבת לא אחת ממעיינותיה, בספרי הראשון " עד מאה ועשרים שירים" הקדשתי שער שלם להדהודי שירתה בקרבי  . עבורי רחל המשוררת היא אם ואחות. ואולי חברה טובה ומוכשרת, לא חברה שהייתי מרחמת עליה וכותבת על כל שיר שלה : "הוי רחל רחל כמה כאב".אני מצדיעה לכשרונה ולתעצומות הנפש והכישרון שהביאה עימה. רחל יחידתי לעד.

חשיבות כתיבתה של רחל המשוררת חורגת בימנו הרבה אל מעבר לחומר הלימודי לבתי הספר, לעבודות חקר, ופסטיבלי שירה.

היא משוררת שהטביעה את חותמה היטב על הארץ הזאת ומסמלת-מסמנת בשירתה את הזיקה הבלתי אמצעית בין אהבת הארץ והייסורים שבכך לבין ההגשמה הלאומית והאישית של רבים מאיתנו

דמותה משקפת זאת היטב.

 

אסיים בשיר שלי מתוך ספרי " עד מאה ועשרים שירים"- הוצאת ארגמן מיטב - מחזור מהדהדת את רחל המשוררת

כיסוף 
====
רָצִיתִי
לִזְעֹק זְעָקָה
לִלְחֹשׁ לְחִישָׁה
 לָגֹל אֶבֶן מִפִּי,

בְּאֵר הַמִּלִּים.
אַךְ נִמְלֵאתִי
שְׁתִיקָה
 הִתְיַתְּמוּ מִלּוֹתַי.

כִּי אֵין בִּי קוֹל
אֶלָּא קוֹלוֹ
שֶׁל כִּסּוּף
 אֵלַיִךְ – רָחֵל.

וְיֵשׁ בִּי כְּאֵב
וּדְמָעוֹת
וְעֶרְגָּה לֶאֱחֹז בְּיָדֵךְ
 לְנַחֵם וּלְהִתְנַחֵם.