סיפור:
פסיכולוג/ שרון אילני
"יש לנו המון על מה לדבר,״ התרווחה בכורסה הנוחה ונשמה עמוקות.
נכנעה לחרדות שליוו אותה כל חייה והתעקשה לקבוע עימו פגישה.
״בארצות הברית הליכה לפסיכולוג הוא מותג יוקרתי״ שכנעה אותה חברת ילדות
ומסרה לה את מספר הטלפון שלו.
׳משהו׳ חיבר אותן במשך כל השנים.
אולי החיים בצל השואה, אולי התלות שפיתחה בחברתה השתלטנית ואולי שניהם כאחד.
לפני כחודש קראה מאמר שהתאים לפאזל של חייה.
״אם לא תספר זה לא ייגמר״ היה המשפט שצד את עיניה והתנחל בתודעתה.
״השואה מחקה את האנושיות של השורדים״ גילתה את אוזנה של קצינת החינוך בדרכן למשרד
בתום טקס יום השואה.
ראתה, שמעה ושתקה.
בת יחידה הנושאת על גופה הצנום ונשמתה הסדוקה את נטל הטיפול בהוריה הקשישים.
״למה יש לך עיניים כל כך גדולות?״
״למה יש לך אוזניים כל כך גדולות?״
״למה יש לך אף כל כך ארוך?״
מרוב שאלות לא ראתה את היער, לא את הזאב ולא את כיפה אדומה.
שאלות טורדניות שהיו חלק מחטטנות שכונתית שמעולם לא הרפתה.
רק פעם אחת חשה שזה עמד לה על קצה הלשון והיא חייבת לשאול.
זה קרה בגיל 12 משנתבקשו ילדי הכיתה להביא תצלום ״הכי תינוק״
בגילאי חודשים ספורים לחייהם בעבור פרויקט יום המשפחה.
רק היא ויונתן היו היחידים שהביאו תצלומים מגילאים מאוחרים יותר.
היא הייתה גאה להציג תצלום בלרינה ממסיבת סיום שנה של חוג בלט כשהייתה בת חמש.
יונתן הציג תצלום שובב על מגרש הכדורגל השכונתי כשהיה בן 8.
״לא מצאנו את האלבומים,״ השיבה למורה.
״אבא אמר שהכל נישרף לפני שעברנו לגור כאן״ הסבירה משקלטה את מבטה המופתע של
רחלי מחנכת הכיתה.
״אני גוויה מהלכת,״ נזכרה איך שמעה פעם את אביה מסביר לרופא המשפחה.
מעולם לא ידע אביה לבקש. רק חילק הוראות.
״אני רעב...!״ פקד בקולו הצרוד.
״איפה החולצה?״ שאג בכעס.
״תכיני כוס תה״ איים בקוצר רוח.
״תני לי יוגורט״ ציווה בזלזול.
׳גרוטאה׳, ׳סמרטוט׳ כך נהגה לכנות את אימה הכנועה ומיהרה להתנצל.
לא יכולה הייתה להבליג.
׳עושה כדברו׳ בטרם תיאלץ להתמודד עם ׳עצבים׳ מרוטים שיהפכו תוך שניות למלחמת עולם.
מאבקי כוח לא היו הצד החזק שלה. את הרפיסות הכנועה ירשה מאימה.
טעמה המר של הרודנות לא התפוגג מעולם למרות מאמציה
לשחרר עצמה מהשפעותיה ההרסניות.
במשך שנים היא תרגלה את עצמה לעכל בקלות יחסית את רמיסת כבודן של האישה והבת.
בכל שנה, ביום הולדתה של אימה, קיוותה לראות את אביה מעניק לאישה שאיתו
את ׳אות המופת׳, וצל״ש ׳ההתמסרות והמסירות׳.
בערוב ימי הוריה, על מצע האלצהיימר וקריסת המערכות הקוגניטיביות,
נהגה להתוודות בפני חברתה ולפתוח סגור ליבה.
״בעומק ליבו העריך אותה מאוד,״ נהגה לשכנע את עצמה ולהרגיע את מצפונה.
היום על כורסת הפסיכולוג הגיעה לברר ולבדוק עם עצמה מדוע הפנימה את אורח החיים
הכנוע והמרופס של אימה.
מדוע מעולם לא יצאה להגנת אימה.
ניכרו בה היטב תסמינים מדאיגים של קוקטייל הרסני שעיצב את אופייה.
צייתנות כנועה ורופסת המלווה בהתפרצויות זעם אלימות.
התזזיתיות בהתנהלותה וחוסר השקט שמאפיין אותה גרמו לה למצוא את עצמה
קרחת מכאן ומכאן באותם מקרים שבהם נאלצה לקבל החלטות.
תמיד רצתה לְרַצּוֹת את כולם.
״ספרי לי על משפחתך,״ ביקש הפסיכולוג.
והיא מרוקנת את עצמה עד לטיפה האחרונה.
חודשיים לא שמעה ממנו.
פעמיים ביטל את הפגישות עימה ודחה אותן לחודש הבא.
קצת לפני חצות שלח לה הודעת ווטסאפ : ׳ערה?׳
ההלם שיתק אותה ומנע ממנה להשיב לו.
״כן״ השיבה לו בחיוב לאחר כרבע שעה.
ידע שתשיב והמתין בסבלנות.
״התיק אצלי״ שמעה את קולו מצידו השני של הקו.
״קשרים טובים עוזרים תמיד,״ קורטב של יהירות נשמעה בקולו.
״דליה שהחליפה אותי לפני שלוש שנים במשרד הרווחה, היום היא מנכ״לית עמותת אהב״י״
(איתור הורים ביולוגיים).
לפני חודשיים נתן לה להבין שהוא לוקח על עצמו משימה.
משהו הצית בו את החשד.
כל השנים רצתה לגעת ולא הצליחה להתקרב.
שמרה בקנאות מרחק נגיעה.
״למה יש לך שיער שחור ומקורזל?״ חזרה והדהדה באוזניה החטטנות השכונתית.
״אבא אמר שהכל נישרף לפני שעברנו לגור כאן,״ נזכרה כשהתנצלה בפני המחנכת.
טרקה את הטלפון. תוהו ובוהו כל מחשבותיה. חפנה ראשה בידיים רוטטות.
הלילה בחצות מצאה את החלק האחרון בתמונת פאזל חייה.
השתטחה על קברי הוריה הביולוגיים ומשם טסה אחוזת אמוק לחבק
שני כיסאות גלגלים.
להישיר מבט אל מול הוריה.
להביט לתוך עיני האלצהיימר הבוהות באוויר למרכז הכלום והמאום.
מדליית אהבה ענדה לצווארם וכתבה : הזיכרון הכי חזק הוא כל מה שאנחנו רוצים לשכוח.
ואבא היה אומר :
הגיון ללא זיכרון משול למבצר ללא חיילים והאור הוא אור גם אם העיוור אינו רואה אותו.
____________________________________________________________________
