באחר צהרים קייצי של חודש אוגוסט, אבא שב הביתה מהעבודה, פתח את דלת הבית, חלף במסדרון בצעדים קלים והגיע לסלון שבו ישבתי ועיניי נעוצות במסך הטלוויזיה ששידר את אופרת הסבון היומית.
הוא עמד לצד כורסת הסלון החומה, פנה אלי ברוך וקרא: "חוה'לה".
למשמע קולו הסטתי מבטי אליו והבחנתי שהוא אוחז בידו האחת שקית שעל גביה מתנוסס לוגו של חברת צעצועים מוכרת.
הבנתי מיד שקנה לי מתנה וניתרתי על גופו נרגשת ושמחה.
"מה קנית, אבא?" שאלתי בצעקה רמה
"פתחי וגלי בעצמך" השיב מחוייך
מאחוריו הגיחה אמי והציצה בסקרנות על המתרחש.
חטפתי מידיו את השקית, התיישבתי על הספה והצצתי לתוכה.
בתנועות ידייים זריזות משכתי החוצה קופסא מלבנית עטופה בנייר עטיפה ומעוטרת בסרט וורוד.
קרעתי את נייר העטיפה עם כפות ידיי הקטנות ונאורו עיניי.
על הקופסא הופיע תצלום של רולר-בליידס!
גלגיליות להב חדשות ומבהיקות עם גלגלי סיליקון!
רולר-בליידס שחורים עם פסים סגולים לרוחבם, המעוטרים בשרוכים וצמדני פלסטיק דביקים שנקנו במיוחד בשבילי!
לבי כאילו ניתר מבית החזה מרוב אושר וצעקתי "יש!" אחר כך שבתי למקום מושבי וניסיתי לפתוח את הקופסא.
אבי ואמי שידעו כמה שמחתי באוצר החדש הביטו עלי ואחד על השני בסיפוק ובשביעות רצון.
פעמים רבות הם שמעו כמה מתחשק לי להחליף את הרולר-בליידס עם גלגלי הפלסטיק האיטיים ברולר-בליידס עם גלגלי סיליקון שעמם ניתן להתגלגל במהירות ובשמחה על מדרכות ומשטחים חלקים.
השקית השקופה אותה שלפתי מתוך קופסת הקרטון חשפה אותם במלוא הדרם, יפים אפילו מהתצלום, עזי צבע ומרשימים.
דקותיים לאחר מכן כבר התגלגלתי ברחבת הכניסה לבית, כשהכלב הלבן והנמרץ ספארקי מנתר על ברכיי בהתלהבות.
אמי ואבי ניגשו אלי והגישו את מגני הברכיים, מגני המרפקים והקסדה והפצירו בי להיזהר, ואני, מתוך רגש של הכרת הטוב נשמעתי להם - הרכבתי את הקסדה והנחתי את מגני הברכיים והמרפקים והמשכתי להתגלגל בעודי מנסה לסלק את ספארקי הכלבלב ולהדוף אותו ממני כדי שלא יפגע, ידרס או ימעך מתחת לגלגליי.
הוריי הותירו אותי לבד ברחבת החצר ונכנסו לתוככי הבית, ואילו אני התגלגלתי והתגלגלתי עוד ועוד, פעם ימינה ופעם לשמאל, פעם במעגלים ופעם ישר ואפילו קיפצתי במדרגה אחת לאחר שווידאתי שאף אחד לא מסתכל.
לפתע שמעתי קולות אנשים מפטפטים, בכל רגע שעבר עוצמת דיבורם הלכה והתעצמה, עד שיכולתי לשמוע את תוכן הדברים.
"חבל" אמר איש אחד והשני קבע: "זה הגורל וכך הקדוש ברוך הוא רצה"
בלמתי את גופי המתגלגל עם מעצורי הפלסטיק האחוריים וחידדתי את שמיעתי.
בין סורגי שער הברזל הירוק של חצר ביתי ראיתי אותם עולים במעלה הרחוב, קבוצה המונה כחמישה עשר גברים, צפופים כבכוורת דבורים, נעים במקשה אחת קדימה לעבר המשך הרחוב המתגבה.
התגלגלתי עם הרולר בליידס לעבר השער ומבין סורגיו הצצתי לעברם - כולם חבשו כיפות ולבשו בגדים פשוטים ויומיומיים, הם פסעו בצעדים מהירים עם גו רכון מעט והחליפו דברים ביניהם.
פתחתי את שער הברזל הקטנטן ויצאתי לכביש.
ספארקי החל לנבוח ואני היסיתי אותו, "שקט ספארקי, אני תכף חוזרת" פקדתי עליו וסגרתי אחרי את השער.
המעבר ממשטח החצר המישורי לעלייה ההררית של הרחוב הייתה מעט מסובכת ואלמלא אחיזתי בשער הייתי מועדת.
קבוצת האנשים הלכה והתרחקה ממני, היא רחקה ממני כעשרים מטרים ואני שאפתי להגיע אליה, לקחתי תנופה והחלתי להתגלגל במעלה ההר לעברה.
נצמדתי לימין הכביש אולם הכביש היה ריק מרכבים. נראה היה כאילו הרחוב עמד מלכת, מלבד קולותיהם הנמוכים של הצועדים לא שמעתי ולא ראיתי דבר.
לאחר זמן מה הצלחתי להתקרב לחבורה וכמו נטלתי על עצמי את תפקיד המאספת רחקתי ממנה מרחק חמישה מטרים ולא יותר - בכל פעם שהתרחקה ממני הגברתי מהירותי וכשקרבתי אליה - בלמתי.
לא רציתי לעורר עניין מיוחד ואכן לא עוררתי, אף אחד מהגברים בקבוצה לא הסתכל אחורנית לבדוק מה עושה הילדה הקטנה ומה מבקשת מהם, מדוע נצמדת אליהם ואינה מרפה.
לקראת קצה הרחוב נעצרה החבורה ליד שער משפחת אלון, פתחה אותו והוא השמיע קול חריקה, הם נכנסו זה אחר זה ונשקו למזוזת השער ולבסוף סגרו אותו.
בסגירתו הגעתי גם אני ועמדתי מולו מבולבלת.
על השער תלויה הייתה מודעת אבל בצבעי שחור-לבן שעליה נכתב: "בצער רב ובלב דואב אנו מודיעים על פטירת רועי אלון, בננו ואהוב נפשנו"
עמדתי וקראתי וכשהסתכלתי הצדה זיהיתי פרצה בגדר שממנה הצצתי על בית משפחת אלון לראשונה בחיי.
מדרגות לבנות וגבוהות מובילות לבית משפחת אלון, חצר מטופחת למדי, דשא נמוך, מלונת כלב חומה וריקה וכמה עצי פרי.
דלת הבית הייתה פתוחה ובגינה עמד בחור שעמד ועישן סיגריה בעצבנות, הוא הביט לכיווני וזזתי בבהלה אחורנית. חששתי שיראה אותי.
הזוג אלון היה זוג מוכר בשכונה - האם מרים הייתה ספרנית בספריה העירונית והאב אלישע היה פועל מפעל חייכן וחברותי.
את שניהם הכרתי והם הכירו אותי. הם הקפידו לברך את משפחתי בברכת שלום כשנתקלו בהם וכשראו את אמי מדדה עם שקיות הקניות ליד חנות המכולת הקפידו להציע לה טרמפ הביתה.
עמדתי ליד השער וכבר פניתי לחזור לביתי עד שלפתע בתוך השקט הגדול והנורא שמעתי צרחה מסמרת שיער ומקפיאת לב, כזו צרחה לא שמעתי מחיי, כאילו הייתה של חיה שסכין ננעצה בה בפראות ובלי רחמים: "רועי שלי, למה????".
למשמע הצרחה מעדתי ומיהרתי להניח ידיי על הכביש השחור כדי לא להיפצע. מרים אלון צעקה בביתה שלה ליד החלון. לבה יצא מבית החזה מרוב כאב שורף וחותך.
"איפה הילד שלי?" המשיכה כאובה בזעקות שבר רמות, "איפה???"
למשמע הזעקה האחרונה הסתלקתי מיד מהמקום.
לב הילדה שלי לא עמד בעוצמת הכאב והתגלגלתי במהירות, הרחק מהבית של מרים אלון הצורחת והרחק מביתי שלי, עוד רגע והייתי בשטח ההפרדה המשולש שברחוב היסמין ומשם כבר קצרה הדרך למרכז המסחרי הישן.
הגלגלים נעו מעצמם וגופי נתלה עליהם כחסר כל אחיזה. הוא היה חלוש ונרפה. צרחותיה של מרים הלמו ברקותיי. ניסיתי לברוח מהמקום האיום ההוא והתגלגלתי במהירות. קיפצתי על מדרגות המדרכה, חמקתי משם, וניסיתי לשכוח מה ששמעו אוזניי.
בן שמונה עשרה היה רועי, טוב עיניים ויפה, שחקן כדורסל מוכשר עם חיוך מבויש וקבוע בזווית הפה.
את האופנוע מרים לא רצתה והוא התעקש. התעקש למרות שביקשה והתחננה שיניח לזה, אמרה לו בכעס שזה לא פחות מרעיון עיוועים.
גופו ניתק ממנו, נחת בחוזקה על הסלעים וספג חבטה אדירה, ראשו דימם וכעבור כמה דקות נפטר מן העולם ומת.
בשבת חמימה לפני שבוע נסעתי ברכבי ברחוב היסמין במהירות איטית וזיהיתי את שכנתי דפנה, המורה לשעבר בבית הספר היסודי, שצעדה על המדרכה לצד הבת הגבוהה שלה.
הבת (שאת שמה איני זוכרת) הייתה בת הזוג של רועי בתקופה שקדמה למותו.
דפנה הספיקה לחזור בתשובה מאז שלימדה אותי דברים בתוך כיתה קטנטנה ולבנת קירות בבית הספר ובתה הצעירה שבגרה מאז איבדה את הברק משערותיה הצהובות.
את השקט ברחוב הפר רעש המנוע של רכבי, גלגליו התגלגלו מאליהם ושתי הנשים אפילו לא הסיטו את ראשן אחורנית כדי לראות מי נוסעת מאחוריהן, קרובה ועוקבת בעיניה.
