מאמר:
על חירות ואמונה/ צב'יה כהן

הקדמה

כבכל שנה, לקראת קריאת ההגדה בליל חג הפסח, אנו מקדישים ממחשבתנו למילים "חירות" ו "בני חורין". בניסן, הראשון לחודשים, השתחרר עם ישראל משעבוד מצריים ויצא לחופשי. מיד עם יציאתו של עם ישראל ממצריים, התחיל העם בתהליך לימוד רוחני של תורת השם, ששיאו במעמד מתן תורה בחג השבועות. במעמד הר סיני, קיבל עם ישראל על עצמו את התורה בבחינת "נעשה ונשמע". ברגע אחד מכונן, הפך עם של עבדים משוחררים, להיות "עם השם" וכל אחד מעם ישראל הפך להיות "עבד השם". על הרצף הזה, בין עבדות הגוף למצרים מצד אחד, ובין עבדות הרוח והנשמה לקדוש ברוך הוא מן הצד השני, נכתבו לאורך הדורות תילי תילים של מילים, בניסיון להגדיר מהי חירות אמת. במאמר זה אנסה להציע נקודת מבט רוחנית, המנסה ליישב את תחושת הקוטביות הנוצרת למשמע המילים "חירות  ו"עבד השם".

העבדות בראיה רוחנית

העבדות מוכרת לנו כמצב של שייכות פיסית של אדם אחד לאדם אחר, העושה בו כרצונו. העבדות הפיסית חלפה פסה לה מן העולם, אך לפני מאות שנים בודדות. אין עוד בעולמנו מצב של עבדות אדם לאדם אחר. יחד עם זאת, עבדות אדם לאדם, היא עתיקה מאוד ומוכרת לנו אף בתורה. בתורת ישראל מוכר מצב שבו אדם נמכר לעבד לאדם אחר. למשל, כאשר גנב עובר על חוקי התורה וגונב מאדם אחר, ואין בידו להשיב את הגניבה, הוא נמכר לו לעבד כדי לפצות אותו על הגניבה שגנב ממנו. עבד כזה רשאי לצאת לחופשי ב"תחנת יציאה" בשנה השביעית, ואם אינו חפץ בכך, ירצע אדונו את אזנו והוא יישאר עבד למשך יתרת חייו. זוהי עבדות בה גופו של העבד, מחשבותיו, רצונותיו, ואפילו רכושו, ככל שיש לו רכוש, כולם יהיו שייכים לאדון. האדון צריך לספק לעבד קורת גג, מזון ובטחון גופני, כולם מעשה ידי אדם.

בקצה הרוחני השני של מושג העבדות, נפגוש את עבדי השם, הם בניו של עם ישראל, העם הנבחר. עם ישראל משעבדים את רצונם ומחשבתם בכוונה לעשות את רצון השם, ובד בבד זוכים, כתוצאה מכך למעמד נשגב כבנים של מלך. מעמד זה, כעבדיו של אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא, הוא מעמד המקנה לעבדי השם ולעושי רצונו הגנה נצחית מהכחדה בעולם הזה, ואת חיי הנצח של הגוף והנפש בעולם של גאולה. ההנאה של עם ישראל ממעמדו כעם הנבחר, כבניו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, תתגשם רק בעולם של גאולה, כאשר כל אומות העולם יכירו באלוקי ישראל כמלכם.

העבדות המודרנית היא העבדות לזמן

לאורך הדורות התחלפה עבדות הגוף לאדם, בעבדות אחרת. זוהי העבדות לזמן, המניע את גלגלי העולם ואת הנאות העולם הזה התלויות בזמן. כך, אדם קם בבוקר ליום עבודה ארוך כדי לספק לעצמו את מזונו, ומספק לעצמו את מזונו כדי שיוכל לקום בבוקר לעבוד, וחוזר חלילה. בתוך מעגל הקסמים הזה נמצאות הנאות העולם הזה, בבחינת מפלט מעט, שעיקרם המוכר לנו, מסתכם בהצלחה מעמדית וכלכלית. נראה לכאורה כי אנו חופשיים, באשר אנו זוכים לחירות המחשבה ולחירות התנועה של הגוף. יחד עם זאת, אנו נעים ופועלים על פי כללים חברתיים המוכתבים לנו על ידי אנשים. אם נתמזל מזלו של אדם, יחיה בחברות נאורות יותר והכללים החברתיים יהיו בעיניו נסבלים יותר. אם לאו, סבלם של הפרט והחברה בה הוא חי הוא גדול. כך יוצא, שבעבדות המודרנית של דורנו, לא רבים מצליחים באמת לבטא את חירותם, גם כאשר הם בעלי הצלחה מעמדית וכלכלית. טבעה של ההצלחה הוא שהיא תלויה בהתייחסות החברה המזינה אותה, ולכן היא תובענית ומכלה את זמנו של האדם, ואת חירות מחשבתו. אמנם, קיימת לאדם מצליח תחושה כי הוא מגשים את עצמו, אך תמיד מקנן בו החשש שאי ההצלחה מחכה לו מעבר לפינה, רק כדי להחריב את כל שעמל להשיג. במובן זה, הופך האדם להיות שבוי של הצלחתו, במחשבה ובמעשה, ורק למעטים יש יכולת אמת להשתחרר מן העבדות לזמן, וללכת בעקבות חירות אמונתם. עבדות הגוף, גם זו המודרנית, ככל שהיא נוגעת לעם ישראל, היא תוצאתו הישירה של מצב שבו עם ישראל או מי מיחידיו, אינו מקיים כראוי את ייעודו כעם הנבחר לעשות את רצון השם, על פי חוקי התורה ומצוותיה. לא בכדי, שועבד עם ישראל כעבד למצרים, עוד בטרם נעשה העם ל"עם השם", ובטרם הוטל עליו התפקיד לעשות את רצון השם בתורה שנמסרה לו במעמד הר סיני. מרגע שהוטלה על עם ישראל העבדות הרוחנית להשם, לא ניתן עוד לקיים מצב שבו עם ישראל הוא עבד בגוף לעם אחר. אך ניתן לעם ישראל חופש הבחירה בין להיות עבד השם ובין להיות עבד הזמן על תולדותיו בעולם הזה. הבחירה היא בחירה שתוצאתה צפויה וידועה מראש, כאמור בכתובים. הוא שנאמר "הכל צפוי והרשות נתונה".

חירות אמת מנותקת מן הזמן

לעומת העבדות המודרנית לזמן, אדם שהוא "עבד השם" הוא אדם חופשי, הוא בן חורין. מדוע? משום שהוא מאמץ לעצמו כללי מחשבה וחיים, הניתנים על ידי מהות רוחנית על זמנית, כל יכולה, חופשית ונשגבת, הוא הקדוש ברוך הוא. השם, הוא אדון כל האדונים והוא אינו כפוף כלל לחוקי העולם הזה ולמגבלות הזמן. בהיות נשמת האדם חלק אלוקה ממעל, חש האדם את תחושת החופש העל זמנית וכך הוא מתנהל בעולם הזה. כך, אדם הולך לישון בלילה מתוך ידיעה כי אין וודאות אם יקום בבוקר, אולם הוא מתכנן תכנון לעתיד מתוך אמונה ובטחון שלם שהוא אכן יתעורר בבוקר. מקור תחושה זו היא על זמניותה של הנשמה, שהיא החיבור אל כוח עליון על זמני כל יכול ונצחי. ובאשר לגוף? הגוף שייך לעולם הזה. אם החופש האמיתי שייך כאמור לחלק הרוחני שהוא הנשמה, יהיה זה נכון להכפיף את הגוף לחלק החופשי שבאדם, הוא הנשמה. ככל ענייני העולם הזה, גם הגוף הוא בר חלוף. ממילא תמצית חופש הגוף היא החופש לנהוג ולחיות על פי הכללים הרוחניים, החופשיים והנשגבים של העבדות להשם, המחברת את הנשמה ליוצרה.  עבד השם אם כך, הוא בן חורין בדרגות הגבוהות ביותר של המושג חירות. ברוחו, הוא איננו עבד עוד לשום תכתיב של אדם או חברה, שכולם בני חלוף בעולם הזה. ההיפך הוא הנכון. כאשר האדם מחובר בנשמתו אל השם, יוצרו העל זמני של האדם, הוא  אינו מדבר עוד במושגי עבדות כלל, והוא נהנה מתחושת חופש אמיתית ומלאה.

בין חירות ואמונה

החירות היא כאמור חירות הנשמה. היא נובעת מכך שנשמת האדם היא חלק אלוקה ממעל ומקורה במהות רוחנית על זמנית, חופשית מעל למגבלות של זמן ומקום. כאשר האדם מתקיים בעולם הזה, הוא מתקיים תוך הבנה שהידיעה שלו היא ידיעה מוגבלת. עד לפני כמה מאות בשנים, היתה ידיעת האדם ידיעה מקומית בלבד, ורק עם ההתפתחות הטכנולוגית, התרחבה ידיעת האדם עד מאוד. עדיין, בעולמנו רב הנסתר על הגלוי. מצבים בהם המדע אינו מספק פתרון למצוקות האדם, הם מצבים בהם נדרש האדם לאמונה בכוח העליון שיצר אותו והביא אותו לחיות בעולם הזה. מקור האמונה הזו הוא מקור של כוח עליון שאיננו תבוני, הוא הכוח הבלתי מוגבל המצוי מעל ידיעת האדם. זהו המקור לאמירתו של רבי נחמן מברסלב כי "במקום שהשכל נגמר, שם מתחילה האמונה". אם כך, כאשר האדם ממלא את מחשבתו בעבודת השם, הוא מסוגל להשתחרר מכבלי הדעת השכל והמחשבה האנושית. וכאשר האדם משתחרר מכבלי השכל והמחשבה האנושית ומסתגל למחשבה האלוקית, בדיוק במקום זה, כאן מתחילה האמונה. האמונה, שהיא מעל המחשבה האנושית, הינה הידיעה הברורה כי הכל וכי כולם נתונים לחסדי הבורא הכל יכול. מתוך תובנה רוחנית זו, לומד האדם על אפסיותו אל מול הכוח האלוקי הנשגב, הנצחי והכל יכול. וכדברי הנביא "צדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב', ד'( . משמע, עוד יגיעו ימים, שבהם לא יהיו הסברים מושכלים למה שיתרחש בעולם. יהיו אלה ימים, שבהם רק האמונה של הצדיק בהשם, אמונה מוחלטת מעל המחשבה וההבנה האנושית, אמונה זו היא שתקיים אותו. חיים באמונה, הם חיים שיש בהם דרגת ידיעה גבוהה וביטחון שלם כי השם הוא מציאות הכל וכי הכל ממנו. נמצא, כי ככל שהאדם מגביה את מחשבתו להיות מחשבת השם, כך גדלה אצלו הידיעה המוחלטת כי מקור חיותו הוא עליון, וכך גם גדלה האמונה הבלתי מנומקת בהשם. אם כך, אדם המתחבר אל השם על ידי נשמתו החופשית והעל זמנית, ועושה עבודת השם, בהכרח מתחבר גם עם האמונה , מעל דעת האדם ומחשבתו. נשמה בת חורין משחררת את האדם מכבילות של ידיעה ודעות בענייני העולם הזה ומרוממת את מחשבתו אל ידיעת האמונה. כך מתקיים חיבור בל יינתק בין החירות, היא חירות הנשמה בעבודת השם, ובין ידיעת האמונה בהשם. החירות והאמונה, שתיהן באות ממקור עליון אחד, ושתיהן משלימות זו את זו.

סיכום

ברצוני להביא לסיכום את שירו של רבי יהודה הלוי (טולדו, 1075 – 1141)  גדול משוררי יהדות ספרד, פילוסוף, רופא ומנהיג לא רשמי של יהודי ספרד בימיו.

עבדי הזמן עבדי עבדים הם-

עבד ה' הוא לבדו חפשי!

על-כן בבקש כל-אנוש חלקו-

חלקי אדני, אמרה נפשי."

מתוך שירי יהודה הלוי: שירי קודש וחול, ש. ברנשטיין (עורך) ניו יורק, התש"ה