מסה:
שירה ושפת האמת/ יוסף עוזר

כְּפָרֹכֶת בְּהֵיכַל קְדֻשָּׁה

כְּפָרֹכֶת בְּהֵיכַל קְדֻּשָּׁה
הַבֹּקֶר
כְּשֶׁפָּנֶיךָ מְלֵאִים אֶת קוּרֵי הַיְּקִיצָה

זֶה רֵיחַ הַקָּפֶה וְרֵיחַ הַהֶל וְאוֹר פָּנֶיךָ הַשּׁוֹאֵל
וְהַיֶּלֶד שֶׁנִּלְכַּד בְּתוֹךְ עֵינֶיךָ
וּשְׂפָתֵנוּ הַנִּבְלֶלֶת
וְחֶדְוַת הַהַתָּרָה

הַדּוּדָא בְּיָדְךָ
       - בְּיָדִי תְּשׁוּקָתוֹ
בֵּינֵינוּ הַנִּיחוֹחַ

( לזכרה של מלכה נתנזון)

בעל "שפת אמת" מדגיש את נעלותם של מקום מסויים, זמן מסויים ואדם, גם בו ישנה מסויימות...

הישויות האלו אינן ניתנות לשליטה מבחינה זו: לא נשאלנו למקום בו נהיה. למי ניוולד? באיזו ארץ? לא נשאלנו באיזה זמן נשרוד, באיזו תקופה נחווה את החיים. רק הנסיך הקטן בא מהכוכב עם השושנה... וגם היותנו ממין האדם יכל אולי להיות שונה לו נשאלנו.

אולי היינו מעדיפים להתקיים כברווזון, כעגור, כפרפר או שממית. אומרים שהתיקָנים שורדים כל אפוקליפסה. הוחלט שנהיה בני אדם. לא כל בני האדם הצליחו להיות בני אדם.

תחפושות עוזרות לנו להגן על עצמנו-

ישנו סוג סרטן במעמקי הים שנוהג לאחוז אבן. כשעובר לידו דג- פתאום נשלחת יד מאחורי האבן ומחזירה אותו בתשובה.

גם בני אדם שמים עליהם כיסויי הסוואה- תרבושים, מגבעות, שלים, פראקים, כיפת קרטון, וכמובן לפעמים משילים כל בגד- ולובשים לכאורה את בגד גן עדן. כי בגד הוא מלשון בגידה ולבוש גזור מ- בושה.

בעל "שפת אמת" מתייחס בדבריו לזהותו המדוייקת של המקום הנעלה שבמרחב- מכל המקומות. ואני חשבתי שיצביע על בית המקדש. זה מאוד עונה להרבה סטריאוטיפים... אבל לא! הוא אומר שהסוכה, היא המרחב-מקום הנעלה – כי אותה מקדש האדם. היא ביתו האמיתי – דוקא מפני היותה רעועה וארעית כל כך. רוח תחריב אותה. נכנסים אליה עם כל הגוף. היא המקום. מקום בו נישן שנת נצח.

כל העולם ישן הס. נם תפוח ואגס. אימי נמה. נם גם אני.

כך שרנו כששרנו שירים של בני אדם.

והזמן? הזמן של בעל ה"שפת אמת", הזמן הנעלה מהזמנים הוא השבת. כי בשבת אין תולשים פרח. אין מודדים אף לא בסרגל פלסטיק. האדם אינו מתערב בבריאה: אינו הורס הר לסלול דרך כי הדרך של האדם, ככל שמביאה אל היעד שלו, היא מחבלת ביעד הגדול ואקולוגית העולם מתערערת. שבת הוא זמן הזמנים.

והאדם? מיהו האדם? יהודי אינו מברך על קיומו בחיוב. בשחרית הוא אומר בשלילה: ברוך שלא עשני גוי. למה אינו מברך בחיוב: ברוך שעשני יהודי? כי אין לו מקום לאדם להתגאות על היותו. הוא חייב להחליט מחדש בכל רגע שהוא נעלה באמת מכל שאר האפשרויות הלגיטימיות. להיות מה.

המושגים האלה מוטמעים ומרחפים בשיר "כפרוכת" – שיר אהבה במקורו – למלכה שחוותה את שאלת היות האדם גם במוראות השואה, את שאלת המקום והזמן. וחותמת בשיר את חתימת הנפש שרואה, ששומעת, שמיטיבה ומדייקת ובעלת שיעור קומה מוגבה ומופלא.